ביקורת ספרותית על חוכמת האדישות - האמנות העדינה של "לא לשים זין" - גישה בלתי צפויה להצלחה בחיים מאת מארק מנסון
ספר טוב

---

You are not special. You are not a beautiful or unique snowflake. You're the same decaying organic matter as everything else."

איך הכי נכון לסכם את הספר הזה, ולמה בכלל לקרוא אותו? למי הוא מיועד? האמת היא שכל אחד יכל לקחת מהספר משהו. עכשיו ברור לי שיהיו אלו שיגידו "לא מחדש", "נורא טריויאלי", "מים מתחת לגשר", אין חדש תחת השמש והמערב שקט. ואולי אתם צודקים, אולי עבור רבים מאתנו הספר לא יחדש הרבה, אם בכלל. ועדיין, מסתובבים בינינו אלו שהספר הזה באמת ובתמים יצליח לעורר משהו, לגרום לתזוזה, תנועה, שתביא אתה שינוי. ושינויים הם דבר טוב. בין כה וכה שינויים ימשיכו לקרות, לכן כדאי להסתגל ולהבין את היתרונות שבדבר.

לי הדבר קרה בפעם הראשונה בחיי, אחרי לא מעט ספרים, כשסיימתי לקרוא את "רשימות על אמנות החיים" של חיים שפירא. בשורה התחתונה הספר נכנס לחיי בזמן הנכון. והיה בדיוק מה שהייתי צריך לקרוא. שם הוא נגע בנושאים שמעסיקים אותי רוב חיי. נושאים שעצבו את נוף ילדותי ומרבית שנותיי, וכך גם חשבתי – את מי שאני כבן אדם, נושאים שהיו לנתח משמעותי והשפיעו בדרכים מגוונות, לרוב שליליות. מאז קריאת הספר, מאז אותו מפגש ספונטני עם אותם נושאים, קרה משהו. לא. לא קיבלתי מרשם לתרופת קסם שתפתור לי את כל הבעיות בחיים. אני לא עשיר, אני לא מצליח, אני לא חושב באופן חיובי פתאום ואופטימיות לא נוזלת לי מהאוזניים, או מכל חור אחר בגוף. אני בטח לא מאושר. אז מה לעזאזל קרה? עובדה. אני מרגיש קצת יותר טוב.

כאן אני חוזר לספרו של מארק מנסון, לשם הקולע והכל כך נכון של הספר, ובאנגלית כמובן; "the subtle art of not giving a fuck". התרגום בעברית - אדישות, לא עושה חסד עם הרעיון, ובתרגום שמארק מנסון יעריך יותר: צריך לדעת על מה לשים זין בחיים האלה ועל מה לא. זו לא מחשבה זרה, אבל עד לפני חודש מעולם לא הצלחתי ליישם את התפיסה הזאת. זה נכון לגבי כל דבר ודבר בחיים שלי. לאופן שבו אני מסתכל על העולם מבין אותו ומגיב לו בהתאם, ועל אינטראקציות בין בני אדם. ברגע שהצלחתי להפנים, או יותר נכון השלמתי עם העובדה, שאין לי שליטה על שום דבר, ובעצם שיש לי שליטה רק על דבר אחד – על איך אני מגיב ומתמודד עם סיטואציות שפוגשות אותי בחיים, רק כשזה קרה הרגשתי בשינוי חיובי ואמתי, ואולי הראשון בחיי. ההרגשה היתה כאילו תעלת האוויר דרכה אני נושם התרחבה עוד קצת, ופתאום קל יותר לנשום. קל יותר לחשוב. קל יותר לתפקד. זה שינוי קטן, מזערי אבל כל כך חשוב ומשמעותי מאד.

"לדעת על מה לשים זין בחיים האלה ועל מה לא" זה משפט שיכל לעזור להרבה אנשים. והוא לא כל כך רדוד כמו שהוא נשמע. להפך, מדובר באמנות, תרתי משמע, לבחור את הקרבות שלנו, בעיקר הפנימיים, שהרי אלו החשובים ביותר.

תשכחו מכל מה שהכרתם על מדריכי אושר/ספרי עזרה ומוטיבציה. אלו הספרים הכי מחורבנים שיש והם לא פרקטיים באף צורה, למה? כי הם מוכרים מודל של החיים שלא באמת קיים. הם מוכרים את אותו החרא שמספרים לנו בהוליווד על מסכי ענק. הם מוכרים לנו סיפור אהבה מושלם שהוא החיים, ה'רומיאו ויוליה' באיך להרגיש טוב ואיך להיות מאושר. אבל עם כל הכבוד לשייקספיר, גם רומיאו וגם יוליה מטורללים על הכל הראש. והחיים לא עובדים ככה. המחזה הזה יותר כמו סאטירה על מערכות יחסים ורומנטיקה, הרבה יותר מהסיפור הרומנטי והמהולל שהפכו אותו. מודל 'רומיאו ויוליה' יכל להתקשר באופן ישיר לקדמה ומארק לא חוסך בביקורת, מעלה את החסרונות שלה, את ההשלכות של הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות, המדיה והפרסום על החיים שלנו. על הבדידות, הניכור. הוא כותב על שאיפות שמבוססות על ערכים שגויים, כאלה שלא יצליחו לספק אותנו לטווח הרחוק, שבסופו של יום ישאירו אותנו ריקים. וזה בדיוק מתי שהחיים מעיפים לנו סטירה, כשמבחינים בפער הזה בין הציפיות שלנו למציאות.

כדאי להפנים ולקבל, וזה נוגד לחלוטין את מה שספרו ועדיין מספרים לנו, שכאב וסבל הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ומחיים בריאים אפילו. מתוך הכאב והכשלונות, זה ברור לכל, משם יוצאים חזקים יותר. אז מה צריך לעשות? לא לנסות. "אל תנסו" הוא אומר. "תעשו" - לעשות. עוד קלישאה. אבל זו אחת נכונה. עשיה היא דבר חשוב. מתוך העשיה, ההתמדה, התהליך, משם יגיע סיפוק אמתי ואיתו שינויים משמעותיים ואולי אפילו חיים טובים יותר.

אז מה אני אומר בעצם? שהספר הזה הוא בתכלס הגרסה המעשית של "מועדון קרב" – מדריך למשתמש - החיים. זה ספר אנרכיסטי מאד. הוא לא שולח אף אחד לרחובות עם אלות וגרזנים ולא מהלל ואנדליזם. אבל הוא כן מעודד חשיבה עצמית. הוא כן מבקש מאיתנו להטיל ספק בדברים שאנחנו יודעים או חושבים לנכון ובגדול הוא מעמיד בסימן שאלה את כל האמונות שלנו. את כל אותם אידאלים ואמות מידה עליהם ביססנו את כל מי שאנחנו. והוא מבקש מאתנו בשורה התחתונה לקחת אחריות על החיים שלנו. ולהפסיק לחיות בסיפור האגדה המטופש הזה שאנחנו חיים בו ולהתחיל לשים לב לדברים החשובים באמת. מה הדברים החשובים באמת? התשובות חלוקות. מארק מנסון לא מספק תשובה. הוא לא צריך. כל אחד מאיתנו יודע טוב מאד, או לפחות עתיד לדעת אחרי עבודה עצמית וזמן שעובר, מה באמת חשוב לו בחיים האלה. וכשזה יקרה, ועדיף כמה שיותר מוקדם, כדאי לעשות את זה עד הסוף. ולא לפחד לזרוק זין על הדברים האחרים שלא רלוונטים, אלו שמפריעים, שמעכבים. לבחור את הקרבות שלנו. וזה בסדר לטעות. טועים -> לומדים -> צומחים.

אחד הדברים שאהבתי ואני שוב מזכיר את 'מועדון קרב', זו הגישה הנהדרת, שכמובן נוגדת לחלוטין את הניו אייג' ואמונות רבות אחרות, שאומרת שאנחנו לא מיוחדים, הבעיות שלנו לא מיוחדות, העולם לא סובב סביבנו והשמש לא זורחת לנו מהתחת. לכולם יש בעיות. לכולם יש חרא בחיים. ובסוף כולם מתים. הספר לא מחמיא לנו, לא מלטף לנו את האגו, לא מספר לנו כמה החיים טובים, לא מדבר על אופטימיות ו/או אושר. הספר הזה הוא ההפך המוחלט מהכל והוא מביט בחיים עמוק בעיניים ורואה אותם בדיוק כמו שהם, הוא לא מפחד להתלכלך, החיים מלוכלכים גם ככה. זה חלק מהמשחק. וזה בסדר. הם בטח לא המציאות ההזויה והנכונה פוליטית שאנחנו חיים בה. הוא וולגרי, לא מתיימר להיות מיוחד או מחדש ובטח לא מוכר לכם תורה מונפצת, לא מתייפייף, בוטה, ונגיש מאד. סגנון הכתיבה עושה חסד לספר ומקדש את הרעיונות שעולים בו. זה ספר יעיל, פרקטי, שיכל להביא לשינוי משמעותי אצל הרבה אנשים, בעיקר לצעירים האבודים שבינינו. הספר נוגע בהמון נושאים והוא גם קצר. הסגנון האמריקאי המובהק יכל לעצבן אנשים, לפעמים מרגיש זול אבל הספר לא היה מה שהוא בלעדיו. וגם זה חלק מהקסם שלו.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על חוכמת האדישות - האמנות העדינה של "לא לשים זין" - גישה בלתי צפויה להצלחה בחיים