משעמם לי. אני לבד. שוב פעם בלעדיה.
בדיוק לגמתי לגימה אחרונה מהקוקטייל שאיגור הכין לי קודם לכן. מוקדם יותר אכלתי כי הבטן קרקרה אבל בעיקר בגלל שחשבתי עליה ועל ההבטחה שלי אליה. היא אוהבת שאני אוכל. אני אוהב שאכפת לה. ביקשתי מאיגור שימזוג לי מנה של רום שתחמם אותי בלילה קר שכזה.
התיישבתי תחת המזגן וכיסיתי את ראשי עם צעיף הפלנל של ג'ולין. אני לובש את המעיל של אבא שלה.
איליה נכנס אל הבר. הוא תמיד נראה כאילו עולמו חרב עליו. משעמם לו הוא אומר. משעמם לו בבר שלנו. "אני צריך בר קרוב לבית" הוא אומר, "אני אפסיק לבוא לדודו" הוא מכריז. יצאתי לעשן את הג'וינט בחוץ, נשענתי על חלון הראווה מימין לדלת. איליה הצטרף. "איך באלי שמישהו יעבור ויחורר אותי." הוא אומר ומגחך כמו אחד לא שפוי. הוא מחייך אליי, אבל בקושי, מאולץ, חיוך שבור, בטח לא אמיתי.
אני מסתכל עליו… "אתה יכול לחסוך ממני את המחשבות האובדניות שלך." הוא צוחק במבוכה. איגור הצטרף אלינו. הוא מבקש מאדר, המלצר החדש, סיגריה. הוא מתיישב על הספסל מול דלת הכניסה. איליה מצטרף אליו ומראה לו בחורה, גיימרית, יוטיוברית, שנראית כאילו היתה דמות מצוירת במחברת של נער הורמונלי וחרמן ועכשיו התעוררה לחיים על מנת לספק את כל הפנטזיות המיניות של הילדון הצעיר. היא עשתה איזה משהו, סקנדל אינטרנטי? לא ברור, לא הקשבתי. "אני מאוהב בה" הוא אומר לאיגור ואני פתאום נזכר באחי הקטן ובאחת הבנה נוחתת עלי מלמעלה מעבירה בי רעידות, גופי מצטמרר. הם אותו בן אדם… 9 שנים ביניהם, אבל טל גודל להיות איליה. כבר פגשתי אנשים אובדנים בחיי, איליה לא אחד מהם על אף שהוא מנסה לשמור על תדמית של אחד שכן. הוא מדבר כמו אחי הקטן, כשהוא לא בנוח ולא יודע מה לומר המבוכה שזולגת ממנו החוצה היא אותה מבוכה כמו של אחי, כמו גם התגובות שלו. הצחקוקים האלה, המילים שלא עוברות סינון, ולו המינימליסטי ביותר, במקרה הם שניהם חנונים גדולים של אנימה והנטיי. זה עולם מוזר כל כך. אבל לא בקטע טוב. מוזר בקטע מטריד. נקודת הדמיון הקריטית בין אחי לבין איליה היא ששניהם בודדים ולא מצליחים להשתלב בחברה באופן נורמלי אז הם בורחים אל העולם הוירטואלי, הם חיים את האנימות שהם צופים בהן באדיקות וחיים את ה"חיים" של אותן דמויות ממשחקי המחשב שהם משחקים, זה עולם וירטואלי והוא לא אנושי בכלל וההשפעה שלו עלינו בני האדם היא קטסטרופלית. בעוד שאני לומד איך להיות בן אדם ואיך לתקשר עם אנשים, איך להכיל אדם נוסף בחיי ואיך לאהוב, רבים אחרים סביבי עושים את ההפך המוחלט ושוכחים מה זה ואיך זה להיות אנושי.
בדיוק לגמתי לגימה אחרונה מהקוקטייל שאיגור הכין לי קודם לכן. מוקדם יותר אכלתי כי הבטן קרקרה אבל בעיקר בגלל שחשבתי עליה ועל ההבטחה שלי אליה. היא אוהבת שאני אוכל. אני אוהב שאכפת לה. ביקשתי מאיגור שימזוג לי מנה של רום שתחמם אותי בלילה קר שכזה.
התיישבתי תחת המזגן וכיסיתי את ראשי עם צעיף הפלנל של ג'ולין. אני לובש את המעיל של אבא שלה.
איליה נכנס אל הבר. הוא תמיד נראה כאילו עולמו חרב עליו. משעמם לו הוא אומר. משעמם לו בבר שלנו. "אני צריך בר קרוב לבית" הוא אומר, "אני אפסיק לבוא לדודו" הוא מכריז. יצאתי לעשן את הג'וינט בחוץ, נשענתי על חלון הראווה מימין לדלת. איליה הצטרף. "איך באלי שמישהו יעבור ויחורר אותי." הוא אומר ומגחך כמו אחד לא שפוי. הוא מחייך אליי, אבל בקושי, מאולץ, חיוך שבור, בטח לא אמיתי.
אני מסתכל עליו… "אתה יכול לחסוך ממני את המחשבות האובדניות שלך." הוא צוחק במבוכה. איגור הצטרף אלינו. הוא מבקש מאדר, המלצר החדש, סיגריה. הוא מתיישב על הספסל מול דלת הכניסה. איליה מצטרף אליו ומראה לו בחורה, גיימרית, יוטיוברית, שנראית כאילו היתה דמות מצוירת במחברת של נער הורמונלי וחרמן ועכשיו התעוררה לחיים על מנת לספק את כל הפנטזיות המיניות של הילדון הצעיר. היא עשתה איזה משהו, סקנדל אינטרנטי? לא ברור, לא הקשבתי. "אני מאוהב בה" הוא אומר לאיגור ואני פתאום נזכר באחי הקטן ובאחת הבנה נוחתת עלי מלמעלה מעבירה בי רעידות, גופי מצטמרר. הם אותו בן אדם… 9 שנים ביניהם, אבל טל גודל להיות איליה. כבר פגשתי אנשים אובדנים בחיי, איליה לא אחד מהם על אף שהוא מנסה לשמור על תדמית של אחד שכן. הוא מדבר כמו אחי הקטן, כשהוא לא בנוח ולא יודע מה לומר המבוכה שזולגת ממנו החוצה היא אותה מבוכה כמו של אחי, כמו גם התגובות שלו. הצחקוקים האלה, המילים שלא עוברות סינון, ולו המינימליסטי ביותר, במקרה הם שניהם חנונים גדולים של אנימה והנטיי. זה עולם מוזר כל כך. אבל לא בקטע טוב. מוזר בקטע מטריד. נקודת הדמיון הקריטית בין אחי לבין איליה היא ששניהם בודדים ולא מצליחים להשתלב בחברה באופן נורמלי אז הם בורחים אל העולם הוירטואלי, הם חיים את האנימות שהם צופים בהן באדיקות וחיים את ה"חיים" של אותן דמויות ממשחקי המחשב שהם משחקים, זה עולם וירטואלי והוא לא אנושי בכלל וההשפעה שלו עלינו בני האדם היא קטסטרופלית. בעוד שאני לומד איך להיות בן אדם ואיך לתקשר עם אנשים, איך להכיל אדם נוסף בחיי ואיך לאהוב, רבים אחרים סביבי עושים את ההפך המוחלט ושוכחים מה זה ואיך זה להיות אנושי.