לפני שקוראים, מה שצריך לדעת בוודאות זה לא לשנוא את הולדן למרות שהוא שונא אנשים, שונא מזייפים, יש לו ביקורת על כל דבר ואחד, הוא לא קל, הוא אגוז קשה לפיצוח. אבל היי גיל הטיפש עשרה לא סתם נקרא כך.
אז בעדינות בבקשה.

שם הספר הלא שיגרתי הוא מתוך שיר של רוברט ברנס "אם אדם תופס אדם בשדה השיפון". כשאחותו של הולדן שאלה אותו מה החלום שלו? מה הוא רוצה לעשות בחיים? הוא ענה לה "אני מדמיין לי כל הזמן ילדים

גיבור הספר הוא נער בן 16, הולדן קולפילד, שלימודים הם לא ממש הצדק החזק שלו. הסיפור מתרחש בניו יורק, לאחר שהחליט לעזוב את בית הספר בשבת בלילה, בשלושת הימים הבאים שלפני חופשת חג המולד.

אפשר לחשוב שהולדן הוא מיזנתרופ גדול, ואולי זה נכון לרמה מסוימת, הוא בהחלט יכל בכמה דק של שיחה עם בן אדם למצוא בו הרגלים שהוא ישנא ומספיק סיבות טובות לתעב אותו, ובכל זאת אני חושב שמעל הכל הוא פשוט שונא את מה שעולם ה

שמו של <mark>סלינג'ר</mark> מזוהה היום בעולם בעיקר עם ספר הפולחן שלו "התפסן בשדה השיפון".
קשה להפריז בחשיבותו של הרומן הזה בעיקר בזכות העובדה כי הוא היווה ספר "חובה" עבור כל מובילי שינוי חברתי במערב במחצית השנייה של המאה העשרים, אפילו עבור כאלה שלא היו מורגלים בקריאה. הוא אף נמצא באמתחתם של רוצחים מפורסמים שעל פי פירושם המעוות מצאו בו חיזוקים למעשים שביצעו.

"הגביהו את קורת הגג, נגרים" שייך גם הוא לסדרת הספ

לפני כמה שבועות בעלי הראה לי סרטון וידאו שלו משנות ה90 מחוג התיאטרון ברעננה שאליו היה הולך פעמיים בשבוע. בסוף השנה הם העלו את "התפסן בשדה השיפון" וכמובן שבעלי היקר, שחקן מבטן ומלידה קיבל את התפקיד של הולדן. לא הכרתי את הסיפור (בסדר בסדר, חור בהשכלה זה נכון) אבל הכישרון המתפוצץ של ילד בן 15 שמצליח לקחת את התפקיד הלא פשוט הזה ולעשות ממנו מטעמים נחרט בראשי. ראיתי רק חלקים ולא את ההצגה כולה כך שעדיין

הדבר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה.

לכאורה מדובר כאן על הרפתקאותיו המפוקפקות של נער בן 16, לא ממש מאוזן בנפשו, מיזנטרופ ולא יוצלח. הוא לא מחזיק מעמד במסגרות, יש לו קשיים חברתיים הן עם בני גילו והן עם "המבוגרים". על אף היותו צעיר, הוא כבר הספיק לפתח חיבה יתרה לטיפה המרה והקיבולת שלו לא הייתה מביישת פועל פחם בריטי, המבקר קבוע בפאב. הוא אינו יציב ונוטה למצבי רוח קיצוניים – יכול להתפרץ בבכי או

אני מוצא את עצמי ללא מילים. איכשהו יצא שדווקא על הספר הכי טוב שקראתי השנה קשה לי למצוא מה להגיד. זאת אומרת, זה לא שזהו לא ספר עמוק, בעל רבדים ונושאים מספיקים לדיון הגון. זה לא זה. הוא נחשב לקלאסיקה ואפילו מופיע לעיתים בבחינות הבגרות בספרות. בטוח שזה לא זה. פשוט, לפעמים הקלישאה נכונה – מרוב שהיצירה מדהימה ככה נעתקות המילים מפי הקורא. חוץ מזה, בחנו עליו כל כך הרבה עד שכבר הרסו את כל היופי שבו, המסת

נמאס לי לקרוא, לכתוב, לחיות. אבל אני חי, אז אני קורא, כותב ומחכה למותי. היום, בעזרת השם, אסתלק מפה, ולא אשאיר אחרי דבר.
עם כל זה, ומפאת היותי חי, מתקיים בי דחף מוזר ביותר לכתוב על מנת לשתף. למה? אין לי מושג. היתה עת שבה יכולתי להצדיק התנהגות משונה מעין זו. יש רשת, היא חברתית, אנשים משתפים זה את זה ברשמיהם בכל הנוגע לספר זה או אחר. אבל כעת, עת עומד אני על גשר גבוה ומתלבט אם לחזור הביתה ולאכול משה

"בעוונותי" קראתי את הספר פעם ראשונה עכשיו בתרגום המחודש. כך שאיני יכול להשוות לתרגום הקודם הישן. בכל מקרה קריאה בספר הזה שנכתב לפני 70 שנה ועוד בתרגום העכשווי/סלנגי של היום קצת מוזר לי. אהבתי את הספר אבל התרגום העכשווי שאמור לשקף נכונה את הרגשתו ואת הגיגיו של הולדן קולפילד קצת הפריע לי. יותר מדי "שיואו", "כאילו", ועוד כאלו ביטויים של היום-יום העכשווי. לקרוא את זה בשנת 2023 זה בוודאי לא עושה את האי

אם אתם בטח רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם, זה האם אהבתי את הספר המחורבן הזה, למה קראתי אותו בכלל ואיך תיראה בכלל הביקורת הזאת וכל הזבל הזשל"בי הזה.
אז בחרתי להתחיל מההתחלה. וכשאני אומר 'התחלה' אני באמת באמת מתכוון לזה, בכל הרצינות. כאילו, איך שהכל התחיל וכל זה, לפני הדיעה שלי בכלל לגבי הספר.
אז הכל התחיל, ואיך לא, באתר. אני זוכר את היום הזה היטב, את היום הזה שבו שונרא החתול