<mark>קן קיזי</mark> אחד מהחלוצים הגדולים של שנות השישים לקח חלק בניסוי ממשלתי תחת השפעת סמי הזיה, תרופות שונות וטיפולי הלם. הוא מעביר ביקורת על הנעשה במוסדות אלו ועל כמה המציאות אכזרית לאותם אנשים שלא צלחו את דרכם בחברה.

את הסיפור מספר גיבור הספר, צ´יף ברומדן, אינדיאני גדול מימדים שמתחזה לחירש-אילם ומתאר את חיי היום יום במוסד בו הוא נמצא. על היחס הנורא של המטפלים, האחיות והרופאים במוסד. במהלך הקריאה ניתן

מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וח

שעון הקוקיה העתיק התלוי על הקיר במסדרון הארוך והמואר בזהוב חלש צלצל שתים-עשרה – חצות, לילה.
ממש עכשיו, על דפים אחרים במקום אחר, פרושה סינדרלה במרכבת הזכוכית שהופכת באחת ללכלוכית ולצדה מונחת דלעת. וכאן, אצלנו, "חדר היום" סגור ו"בחדר ההלם" איש גבוה, כהה עור, שפוף, עיניים כבויות, צולל באחת ממצב של מאנייה אל תוך הדיפרסייה. פסיכיאטר מנחה. אחות נוקשה ומשביתת שמחות קטנות באופייה מזריקה. שקט משתרר, רגיעה

לא תכננתי כלל לכתוב על ספר זה מתוך עצמי, את הרומן הזה קראתי לפני מספר שנים, כשלוש עד ארבע, ואמנם אין הוא חלף מעליי בקלילות, ואמנם גם איננו פרח מזכרוני, כלל לא, אך הוא איננו נוכח בתודעתי באופן תדיר, הוא מונח היכן שהוא בתודעת נעוריי, בלי ספק, זה כן, בהסבת המבט אל אחור הוא בולט מעצמו כאחד מן האהובים עליי ממקומו שלו וממבטו הוא.

דוסטויבסקי הזכיר באחת מהערותיו ב'רשימות מבית המוות', כי רמתה התרבותית ש

שקעתי בערפל, מבועת, קירות בית המשוגעים סגרו עלי. איני מטורף יותר מהאדם הממוצע, איך הגעתי לכאן וכיצד לעזאזל אצא?

הקִדמה הגיעה כביכול אל בתי החולים הפסיכיאטריים בתחילת שנות השישים, לא עוד ניתוח אונה וקומה מכוונת, ניתן להסתפק מעתה בתרופות. אולם למחלקה אחת, בה שולטת ביד רמה אחות עריצה ומניפולטיבית, טרם הגיעה הבשורה, עד שהצטרף אליה אדון מקמרפי.

הסיפור מגולל מנקודת מבטו של צ'יף, אינדיאני המתחזה לח

מדי פעם, בשעות הלילה המאוחרות, כשאני אינני מצליח להירדם ועניינים רבים מנקרים בי וטורדים את מנוחתי, מחייך אליי חיוך נעים של חבר, <mark>קן</mark> הקוקיה ממדף הספרים. תמיד נעים ומעודד לפגוש ולהיזכר בו, גם אם רק מרחוק.

הספר הזה הגיע אל ידיי בתקופה המתאימה. אותה תקופה נעתי וחיפשתי בלהט לא קטן אחר ספרים המתרחשים או העוסקים בבתי חולים לחולי נפש. ספרים, סרטים. ובכן, הייתה לי סקרנות רבה אחר העולם הזה. עולם מחלות הנפ

כשקראתי אותו לראשונה פשוט נעתקה נשימתי, והכאב היה גדול מנשוא. קראתי אותו בנשימה אחת, הזדהיתי עמוקות עם מסריו - ועם דמותו של מק'מארפי שהוא המורד הנצחי במימסד, זה ששואל "למה?" ו"למה לא?" ומוכן להיכנס למלחמה - שהוא יודע שהיא אבודה - עם החברה הממוסדת, בה שולטת האחות ראצ'ד - המשתמשת בכל הכוחות שהחברה מפעילה על נתיניה - כולל דיכוי, השפלה ושימוש בפחדים הגרועים ביותר של היחיד כדי לדאוג שהוא ימשיך בתלם שהו

ספר מעולה באמת.
עוד אחת מהקלאסיקות שמזכירה לנו מדוע קלאסיקה נחשבת ככזו - פשוט כי היא טובה מאוד ועל-זמנית.
הספר מעודכן ומתאים להיום כאילו לא נכתב לפני כ 50 שנה.
המשימה הבאה שלי - למצוא את הסרט ולמצוא האם יש ספרים נוספים של <mark>קן קיזי</mark>.

תרשו לי להתחיל הפעם בשאלה: מה מושך אותנו ל"קן הקוקייה"? אני יכול להכליל במקרה זה גם את עצמי, אבל לפני שאתם רואים את עצמכם פתורים מלענות על השאלה הזאת אני אשמח שתמשיכו לקרוא את דבריי אלה שבסופם אני מבטיח לנסות ולענות. הנקודה היא שכבר ראיתי את הסרט (בכיכובו של ג'ק ניקולסון), כבר ראיתי את ההצגה (שהיתה בזמנו עם רמי הויברגר) וכאילו לא די בכל זה עכשיו גם קראתי את הספר.

אני מוצא של<mark>קן קיזי</mark> שחי בסן פרנ