הקדמה למהדורת 1985
ויליאם בורוז
כשאני נשאל מי הסופר שהשפיע על כתיבתי באופן הישיר ביותר, אני יכול לענות ללא היסוס: דנטון ולץ'.
קראתי את דנטון (אני בטוח שהוא לא יתנגד שאקרא לו בשמו הפרטי) בפעם הראשונה בסביבות 1946. בשעתו לא התרשמתי במיוחד. עוד לא ידעתי שאני סופר. רק ב-1976, כשקראתי את דנטון מחדש, הבנתי את מלוא מידת השפעתו. קים קרסון שלי (הגיבור בספר מקום הדרכים המתות) הוא־הוא דנטון ולץ'.
ב-1976 עשיתי את החורף בבולדר, קולורדו. קייבל הארדי, שאיתו חלקתי דירה, הצליח להשיג בהשאלה את מסע בתולים, עלם, קול מבעד לענן, היומנים, קובץ סיפורים קצרים בשם אמיץ ואכזר וכרך בשם אלומה אחרונה. אלה כוללים כמעט את סך תפוקתו הספרותית של דנטון, פרי עבודה של עשור.
אחרי ששבתי וקראתי את יצירתו התחוורה לי מידת ההשפעה. כך גם העובדה ששיננתי קטעים שלמים ושחיכיתי לפגוש אותם בקריאתי, כמו ציוני דרך מוכרים: "לא רכבתי מאז גיל עשר, שאז סוס הפוני השחור המחריד שלי נמסר לבסוף. כמה שנאתי אותו! פעם אחת הוא פרץ מהאורווה ודהר דרך הוורדים ועל כל כרי הדשא וחשף את שיניו הצהובות הנוראות." מי פרט לדנטון היה עשוי לכתוב את השורות האלה? לא בכדי כינה אותו אביו "פּאנקי". על כן גייסתי את דנטון הצעיר לגלם את גיבור הרומן החדש שלי, מקום הדרכים המתות — חטיפה ספרותית ייחודית, הדומה במשהו לבולשת החוטפת ידוען רוסי כלשהו. האם היה דנטון מרגיש בנוח בתפקיד אקדוחן במערב הפרוע? מתמודד בדו־קרב? אני חושב שאפשר היה לשכנע אותו.
לדעתי ייתכן בהחלט שדנטון היה מעדיף חיים הרפתקניים יותר. ידוע לנו מהיומנים שלו עד כמה סבל מנכותו. הוא התחיל לכתוב רק אחרי התאונה. מעניין אם הוא היה עובר מציור לכתיבה לולא החוויה המרסקת של התאונה הטרגית שעבר. הציורים של דנטון (אלה שראיתי) דומים לכתיבתו במובן זה שהם מבטאים את אותה אישיות, את אותו סגנון. אבל הציורים לא מצליחים. אף שניכרת בהם מידה של כישרון, הם פשוט אינם יוצאי דופן או יחידים במינם. ציור לא היה המדיום שלו.
אני מבקש לטעון שפעולתה של האמנות ושל כל החשיבה היוצרת היא לעורר באנשים מודעות למה שהם יודעים ולמה שאינם יודעים. אנשים שחיו לאורך החופים בימי הביניים ידעו שהעולם עגול. הם האמינו שהעולם שטוח מפני שכך אמרה הכנסייה. בפעם הראשונה שהציג סזאן את ציוריו, הצופים זעמו כל כך עד שתקפו את הבדים במטריותיהם. הם פשוט לא הצליחו לראות שזה דג או תפוח הנראים מזווית מסוימת באור מסוים. כיום כל ילד יכול לראות את הדג או את התפוח. כשג'יימס ג'ויס עורר באנשים מודעות לזרם התודעה שלהם עצמם, האשימו אותו שהוא סתום לחלוטין. היום קל יותר להבין את יוליסס. מרגע שפריצת הדרך מושגת, היא נהיית חלק מהמודעות הכללית.
דנטון ולץ' מעורר בקורא מודעות לקסם שנמצא מול עיניו, כי רוב החוויות שהוא מתאר הן מהסוג השגרתי: טיול, שעת תה, אפרסק מלבה, גשם על נהר, ביקור בחנות עתיקות, ציור על קופסת עוגיות, רכיבה על אופניים, דמעות בגיל ההתבגרות.
היו שהשוו את דנטון ולץ' לרונלד פירבנק. זוהי השוואה פוגענית, כי ולץ' עולה על פירנבק לאין שיעור. אינני מסוגל לזכור משפט אחד מתוך כושי מפזז; נותרת רק אוושה חולנית קלושה של משובה. אני חושב שמכל הסופרים, דנטון קרוב לג'יין בולז (״שתי גברות רציניות״, לוקוס הוצאה לאור). שניהם אמנים של המשפט הבלתי נשכח, שאיש מלבדם לא היה יכול לכתוב. הפרוזה של שני הכותבים ספוגה באישיות ייחודית; לכל אחד יש דרך מיוחדת משלו לראות דברים. והם לעולם אינם סוטים לתחום המשובה. אם יש סופר שהוזנח, הרי זה דנטון.
בכל פעם שתלמיד אומר לי שאין לו על מה לכתוב, אני מפנה אותו לדנטון ולץ'. הגיע הזמן שדנטון יזכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה.
1
שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה בילה נער בן חמש עשרה את הקיץ עם אביו ועם שני אחיו המבוגרים ממנו במלון על גדת התמזה במחוז סארי. המלון היה בעברו אחוזה כפרית, ולפני זה היה ארמון מלכותי. אבל עכשיו חופתה החצר המרכזית בזכוכית ונעשתה לסלון תה עצום; בקומת הקרקע היה שפע של מלתחות נוצצות, והיה אגף חדש שלם ובו אולם נשפים, ומעליו חדרונים קופסתיים לאורחים.
המלון עדיין ניצב בלב פארק מקסים, ובו גנים מדורגים וכרי דשא שהשתפלו אל אגם מלאכותי קטן, מוקף כמעט כולו בשיחים קוצניים עצומים שגדלו פרא. רק האגם וגדותיו היו מוזנחים; שאר השטח ובו המזרקה, המערה המלאכותית, הבקתה הציורית ובית הקברות המוקפד לחיות מחמד, טופח בדקדקנות.
הנער הצעיר, אוֹרוויל פִּים שמו, יצא לשוטט בגנים המטופחים הללו בלילו הראשון במלון. הוא ואביו הגיעו באותו אחר צהריים במכונית דיימלר גדולה, שחורה ומבריקה, מאלה שאנשים חשדניים תמיד חושבים שהן שכורות.
אדון פים, שחזר מהמזרח לביקור מולדת בן שישה חודשים, אסף את אורוויל מהפנימייה במרכז אנגלייה. אורוויל היה חולה בימים האחרונים של הסמסטר. עוד לפני כן הוא סבל מדאגות ומחרדות מהחיים, ועתה היה מהראשונים שהראו סימני הרעלת מזון; אך עד מהרה התמלאו שתיים ממחלקות המרפאה בנערים אחרים מהבית שלו, וכולם הראו את אותם סימנים. קצת חום, קצת בחילה, קצת שלשול, זה הכול. הילדים היו שמחים וטובי לב, גלגלו את סירי הלילה העשויים חרסינה לבנה על לוחות הרצפה, קיללו וסיפרו מעשיות והתעללו זה בזה בדממת הלילה.
ההרעלה העיקה על אשתו של מנהל הבית הרבה יותר משהעיקה על הקורבנות. אצלה בבית האוכל טוב, הילדים יודעים את זה, כולם יודעים. היא לא מקמצת ולא חוסכת כדי להכניס כסף לכיסו של בעלה לימי הפרישה שלהם. הרי רק בשבוע שעבר הגישו ביום ראשון סלמון ומלפפונים, ורפרפת עשויה משמנת אמיתית!
היא התהלכה מבוישת בין הבריות, ונהגה להסמיק לפתע בלי כל סיבה נראית לעין. המחשבה על הדברים שנשות מנהלי הבתים האחרים אומרות החרידה אותה. הנשים הרעות בטח מתענגות על כך שדווקא היא, שמגישה אוכל טוב בנדיבות, הרעילה חצי מהנערים שלה; והטובות בטח מרחמות עליה. הן הצהלה המדומיינת הן הרחמים הסבו כאב רב לאשתו האומללה של מנהל הבית.
מה גרם לזה? היא שאלה את עצמה שוב ושוב. אולי הבשר המשומר בשעת התה?
אורוויל התמלא אושר והקלה כשנודע לו שהוא סוף־סוף חולה בגופו. השנה הראשונה בבית הספר הפרטי הייתה כה מבהילה ומרסקת עד שהוא מצא שהוא מייחל בלי הרף לחדר שקט מאוד שבו יוכל לשכב לישון.
בהתחלה היה שקט במרפאה והוא נהנה שם; אבל אז התחילו הנערים האחרים להגיע והמקום הפך עד מהרה לזירת קרבות דובים.
באחד הערבים נקעה נפשו של אורוויל. פניו וזרועותיו נעשו כחלחלים, זרועים כתמים אדומים מכוערים שהלכו וגדלו. הדבר נבע משלושה גורמים: הרעלת המזון, החרדה שסבל ממנה והכמות הגדולה של תרופה — כמו אספירין אבל חזקה יותר — שקיבל מהאחות. הוא קם מהמיטה, הוא נראה כאחוז טרנס; ואז ניתר על ארבע סביב המיטה שלו וקרקר: "אני צפרדע, אני צפרדע, צפרדע לבנה ענקית."
לרגע דממה המחלקה; ואז נער מגודל, ששיער שחור בדיוק החל להנץ באפו, צעק בקול מבוהל, "אחות, אחות, בואי מהר; פים השתגע, הוא קופץ על הרצפה ואומר שהוא צפרדע."
האחות נכנסה בריצה והרימה את אורוויל בזרועותיה. היא הייתה קטנת קומה אך בעלת גוף חזק וקשוח מאוד, ונשאה את משקל גופו של אורוויל בקלות רבה. בזמן שהחזירה אותו למיטה היא צחקקה לעצמה בשקט.
"חושב שאתה צפרדע, נו באמת!" היא אמרה בשעה שניסתה להחליק את שערו העבה והמתולתל ורכסה את הכפתור העליון של חולצת הפיג'מה, שהוא תמיד השאיר פתוח. היא מיהרה להביא מים ומגבות לרחצה פושרת.
אורוויל המשיך להעמיד פנים שהוא שקוע בחלום. כשהיא חזרה הוא שמע את הבנים מתלחששים, "פים קודח, הוא הוזה!"
האחות פשטה מעליו את החולצה והחלה לרחוץ את חזהו ואת זרועותיו בספוג טבול במים פושרים. הוא לא פקח עיניים; הוא לא אהב לראות אותה מסתכלת על החזה שלו. היא הרימה בעדינות את אחת מידיו והניחה למים לזלוג מטה עד שדגדגו את בית השחי שלו. הוא נרעד קלות והיא צחקה.
"אחרי זה תרגיש יותר טוב," היא אמרה, "יהיה לך פחות חם."
אחרי שניגבה את פלג גופו העליון היא הלבישה אותו בחולצה ומשכה את המכנסיים מגופו כמעט בתנועה אחת; אחר כך כיסתה אותו במגבת בתנועה מיומנת והתחילה לרחוץ מתחת למגבת, בין רגליו. האזור הזה בגופו של אורוויל היה חם ודביק, והספוג הצונן העביר בו רעד, אבל לא הפריע לו שידיה הזריזות מתרוצצות שם מתחת למגבת. הוא הרגיש מוגן כשהחולצה לגופו.
"מעניין אם פלורנס נייטינגייל לימדה לעשות ככה. איזו דרך משונה!" הוא חשב.
"טוב, די לרעוד, חמוד!" אמרה האחות והצליפה במשובה בירכיו; כי עכשיו ברכיו לא הפסיקו להיצמד ולהיפרד, וכל גופו נע לפנים בעוויתות קטנות.
אורוויל ניסה לשלוט ברטיטות גופו ואז החלו שיניו לנקוש. הן נקשו זו בזו כמו שיניים תותבות רופפות, ופעם אחת הוא נשך את לשונו ופלט נהמת כאב.
"מה אתה עכשיו? חזרזיר?" הציעה האחות בלי אהדה. היא לא ידעה מה קרה. היא גמרה לנגב את רגליו, קשרה את חגורת החבל למותניו, מעט חזק מדי, וכיסתה אותו היטב.
"עכשיו תרגיש בסדר," אמרה; והיא נתנה לו עוד שתיים מהטבליות שבעטיין הוא התמלא כתמים. שוב היא ניסתה להעביר את אצבעותיה בשערו, אבל ויתרה וצחקה. "זה כמו פרווה של כלב טרייר, או כמו גג קש משובח; הגנה מגשם מובטחת למאה שנים." אחר כך הוסיפה, יותר בשקט, "לילה טוב, ברנש," ועזבה אותו.
"המילה 'ברנש' מוזרה," חשב אורוויל; "היא מלאה במין." והוא המשיך לחשוב על מילים ועל התחושות השונות שהן עוררו בו עד שלבסוף נרדם.
אורוויל התמלא אושר למראה אביו הממתין במכונית השחורה הגדולה בכניסה למרפאה. המחזה היה כה לא צפוי עד שהוא כמו צץ במענה ישיר וקסום לכמיהתו.
"לא הייתי זקוק למכונית גדולה כל כך כדי לברוח," הוא חשב, "אבל הכישוף לא יתקמצן וישלח בייבי אוסטין."
הוא יצא בריצה לאור השמש; ראשו נעשה סחרחר והוא הרגיש דגדוג מטרף באחת מאוזניו.
"שלום, אבאל'ה," הוא קרא ופתח לאביו את דלת המכונית. אורוויל ראה את אביו רק פעם בשלוש שנים, ואדון פים התמצה בעיניו במכוניות שחורות ובארוחות מסעירות במסעדות. היו להם נושאים מעטים מאוד לשיחה, כי הנושא היחיד שהיה בעל עניין עמוק לשניהם היה אסור בתכלית האיסור. אימו של אורוויל מתה שלוש שנים לפני כן; והוא ידע שדי שיזכיר אותה וכבר פניו של אביו יקפאו ויתקשחו, וקולו ייעשה חד ואכזרי ומלא בוז. חל איסור מוחלט לחשוב עליה או להתייחס אליה — כי היא הייתה אהובה כל כך בחייה. היה מבחיל להראות שאתה יודע שאישה שכזו התקיימה אי פעם. מרוב שהייתה מוקצית, היה צורך לדבר על העבר במונחים עקיפים וסבוכים.
"שלום לך, מיקרוב," אמר אדון פים. הוא תמיד קרא כך לאורוויל, כי הוא היה בנו הצעיר והקטן ביותר. לפעמים היה השם "תולעת", אבל בדרך כלל "מיקרוב".
"החלמת?" הוא המשיך. "אתה עדיין נראה קצת מנומר."
"אה, הבראתי לגמרי. שניסע עכשיו ומייד?" שאל אורוויל ותלה באביו עיניים להוטות. הוא רץ להביא את התיק שלו ולא הרגיש בטוח עד שהכפר, וכל בנייני בית הספר, נשארו הרחק מאחור.
הנהג היה מיומן והנסיעה חלקה. לשני רגעים היה אורוויל מלא חדווה בחירותו; אחר כך החל לחשוש, כי החופשה כבר החלה וכל שנייה קירבה את הסמסטר הבא.
אדון פים הציע שילונו באוקספורד בדרכם דרומה. כך יוכלו לברר אם צ'ארלס, הבן הבכור, עדיין נמצא בדירתו. צ'ארלס היה בעל אופי כה עצמאי עד שסירב לגלות מה תוכניותיו ומעולם לא כתב מכתבים. אדון פים נאלץ להתחקות אחר בנו כמיטב יכולתו.
צ'ארלס לא היה בדירה. כששאלו בבניין אמרה בעלת הבית שהוא עזב בסוף הסמסטר עם שני אדונים נוספים. "הם נסעו מפה במכונית הכחולה הנוחרת שלו," היא אמרה בבוז. אורוויל שנא את הבוגאטי הכחולה של אחיו כמעט כפי שנדמה שבעלת הבית שונאת אותה. רצועות העור על מכסה המנוע הנפוח, צינור המפלט המגונה, הדומה כל כך לשואב אבק חמדן — החלקים האלה בייחוד מילאו אותו סלידה.
אורוויל ואביו חזרו למלון מַייטר והתיישבו בכיסאות קש תחת גג הזכוכית. אדון פים הזמין ג'ין וּורמוט צרפתי לעצמו ומיץ תפוזים לאורוויל. במקום לדבר הוא התחיל לעיין בכתבי העת שעל השולחן. עגמומית שקעה על אורוויל. אביו הרים עיניים ואז לקח את הדובדבן מהקוקטייל שלו והושיט לו אותו, בדיוק כפי שנהג לעשות כשאורוויל היה ילד קטן מאוד. אורוויל אחז בפרי הוורוד העז בין שיניו בשעה שאביו עדיין החזיק את קיסם העץ בקצהו האחר. הטעם הזדוני של בושם ואלכוהול וסירופ הלם בחכו; ובן רגע הוא היה שוב בן שמונה, יושב בפיג'מה ליד האח המבוערת בספרייה, שותה את החלב החם שלו בשעה שאביו לוגם קוקטייל וקורא באוזניו עד שהשעון יכריז בשני צלצולים שהשעה שבע וחצי.
"כמה דובדבנים טבולים בג'ין אכלתי לפני שמלאו לי עשר?" הוא תהה.
"בוא ניכנס לאכול," אמר אדון פים ונעמד אחרי כוסית שלישית של ג'ין וּורמוט. הוא הוליך את בנו לפניו לחדר האוכל. אורוויל היה מרוצה מכך.
הוא עמד בבלבול מסוים באמצע החדר, הביט בכל המגינים הצבעוניים שעל הקירות וחיכה לאביו שיבחר שולחן. עד שמצא את המגן של הקולג' של אחיו, אביו כבר החליט להתיישב בשולחן בקרבת אישה מבוגרת שאכלה כמדומה רק ביצים קשות. מולה על המפה הלבנה כבר היו קליפות משתי ביצים. עכשיו היא מצמצה בשפתי מפצח האגוזים שלה ואמרה משהו נבזי למלצר הצעיר שרכן אליה. ברגע מסוים זינקה ידה אל פיה, ואורוויל ראה שהעור מתוח מעל לעצמות כמו יריעת ג'לטין שקופה. על אחת מאצבעותיה היא ענדה חצי חישוק של יהלומים גדולים מאוד; מסוג התכשיטים שמשתלבים היטב במערכות ריהוט לבן לחדר השינה, בזרי ורדים מסודרים, בלוחות עץ משובצים במקלעת קנים, בכפות נעליים וקרסי כפתורים מכסף ובפני מלאכים מציורי ג'ושוע ריינולד על מכסי פודריות מחלידים.
אורוויל צפה בה רוב שעת הארוחה, אבל זה לא מנע ממנו להתייחס גם לאוכל. לפתיחה הוא אכל מרק עגבניות עם הרבה טוסט מֶלבָּה; אחר כך המשיך לסלט תפוזים וברווז צלוי בתוספת מחית תפוחי אדמה ותרד מוקרם. תרד שבושל כך תמיד הזכיר לאורוויל משהו. הוא לא שלט בכך; אף שהוא ניסה לפטור את דעתו מהתמונה, היא שבה וצצה מחדש בכל פעם שראה את המאכל. פעם בשדה מלא נוריות הוא דרך על גללי פרה. הוא השקיף מטה אל רגלו שחדרה את הקרום החיצוני שהתקשה. הרגל נחה בגומחה רפודה שצבעה ירוק כהה ועשיר מאין כמותו. "איזה צבע נהדר!" הוא חשב אז, "בדיוק כמו קטיפה או אבן ירקן, או תרד מוקרם."
עכשיו, כשהמלצר הפקיד על צלחתו תלוליות רכות מלוא הכף, התמונה שוב הייתה איתו. "אני אוכל גללי פרה, אני אוכל גללי פרה!" הוא חשב לעצמו כשנעץ את המזלג.
"מה תרצה אחר כך?" שאל אביו. הוא היה איש שמפיק הנאה מצפייה באחרים אוכלים. הוא עצמו אכל רק קלי שעליו פטריות שחורות עסיסיות. הפטריות, שזימיהן המעוכים התפרשׂו כקרניים ממרכז משותף, נראו כמו קרקפות מצומקות של שיער מזרחי גס.
אורוויל קרא את התפריט.
"אני רוצה אפרסק מֶלבָּה," הוא אמר.
"זה לא יהיה אפרסק טרי," הזהיר אותו אביו.
"אני לא חושב שאי פעם אכלתי אפרסק מלבה מאפרסק טרי," הרהר אורוויל בקול, "תמיד זה היה אפרסק צהוב גדול מקופסה."
"אני יודע; זאת בדיוק הבעיה. אף פעם לא מכינים את זה כמו שצריך. אם לא מכינים את המנה מאפרסקים טריים, מוטב לא להכין אותה בכלל." אדון פים נראה כועס למדי; אף כי אורוויל ידע ששום כוח עלי אדמות לעולם לא ישכנע את אביו לאכול אפרסק מלבה בעצמו.
"אבל באנגלייה, אפרסק טרי אחד עולה לפעמים חצי כתר או יותר," המשיך אורוויל להגן על אפרסק מלבה מקופסת שימורים.
אביו לא השיב, רק המשיך לשתות ויסקי וסודה בגמיעות עדינות.
האפרסק הגיע עטוי בלוט נוטף של רוטב אֶסקוֹפְיֶיה אדום סמיך. שני החצאים חוברו זה לזה כך שצורתו דמוית הישבן של הפרי שוב נראתה לעין.
"זה כמו אחוריים של בובת קופידון מצלולואיד," אמר אורוויל לעצמו. "הבובה נבקעה ועכשיו היא מגירה שלג יפהפה וגושי דם ענקיים."
אורוויל שם על לשונו מעט מהרוטב האדום המתכתי בטעמו. אביו צפה בו בסלחנות ובתשומת לב עד שנעלמה פיסת האפרסק האחרונה; אחר כך קמו שניהם וחזרו לכיסאות הקש תחת גג הזכוכית.
"תמזוג לנו אתה," אמר אביו כשהובא הקפה. גם מכך, כמו מההליכה בראש לחדר האוכל, הפיק אורוויל עונג משונה. הוא הרגיש חשוב.
אביו שתה את הקפה שלו בלי חלב, ושם שלוש קוביות סוכר בספל הקטנטן; אחר כך בשקט ובעדינות הוא נרדם. אורוויל הביט בוורידים החומים העדינים על אפו של אביו ועל לחייו. הם נראו לו כמו כפות ידיים סגולות זעירות שאצבעותיהן שלוחות זו אל זו. אורוויל תהה אם אביו שוב התחיל לעשן אופיום. כיוון שלא ידע דבר על הסם, הוא חשב כך בכל פעם שאביו נרדם בפתאומיות. הוא ידע שאביו נוהג לעשן אותו לפעמים; כי הוא אמר פעם, בקול קצת יותר מדי עליז ואגבי, "ערב אחד בג'אווה, חבר הציע שכל אחד מאיתנו ינסה מקטרת; אבל החומר הזה לא עשה לי כלום, רק בחילה, אז מעולם לא נגעתי בו שוב."
אחרי המשפט הזה, אורוויל תמיד ציפה בדריכות לתפוס את ריח האופיום בסביבות אביו. הוא הכיר את הריח, כי כשהיה בן תשע קיבל קופסת אופיום סינית עתיקה מדודתו, שידעה עד כמה הוא אוהב תכשיטים וצעצועים. הקופסה הייתה עשויה שנהב, שהסם העניק לו צבע כמו של סוס ערמוני. כשהרים אורוויל את המכסה הגיח מבפנים ריח חדש, ריח שאין לטעות בו. אופיום חום דביק עדיין היה אחוז בצידי קופסת השנהב ובתחתיתה. בכל חופשה, בכל פעם שחזר לארון שבו אוצרותיו הקטנים, הוא תמיד הסיר את המכסה ורחרח שוב את ריח האופיום המוזר.
הוא הביט שוב באביו. אורוויל רצה לעלות לחדר ותהה אם להעיר את אביו. מצידו הוא היה מעדיף להשאיר אותו שיישן, אבל הוא חשש שאם יעשה זאת אביו יביש את עצמו איכשהו, תחת גג הזכוכית במבואת המלון. הוא עלול לגהק מתוך שינה, או לנחור, או לקלל או לחשוף סודות משפחתיים נוראיים בקול המבהיל במיוחד של אדם הדובר בשנתו.
הוא נגע בו קלות בכתפו ואמר "אני עולה לישון, אבא."
אדון פים פקח עיניים ונעץ בו מבט ריק לרגע, ואז התמקדו עיניו ואיבדו את הדמיון לעיני דג בקלה מבושל, והוא ענה: "לילה טוב, מיקרוב. חלומות מתוקים. ותיזהר מהפרעושים."
לילה מוזר מאין כמותו עבר על אורוויל. הפיתוי לעשות משהו רע בא פעמים רבות, אך הוא עמד בו והרגיש טוב וחזק מאוד, כאילו אלוהים לצידו. חלומותיו היו מחרידים ומופלאים עוד יותר מהרגיל. הוא מצא את עצמו שרוע בתוך פצע פעור ענקי. היה נוח מאוד לשכב בבשר החשוף, המרופד, המבעבע בעדינות; אבל הוא ידע שאם יזיז אפילו עפעף הוא יסב כאב נוראי לענק שבחיקו האדום הפצוע הוא נח. בחלום אחר, יהלומים מוגדלים עד גיחוך התנודדו על חוטי זהב ארוכים. הם סודרו כך שייראו כמו חמניות בערוגת פרחים. אורוויל היה ילד קטן מאוד שאבד תחת העלים המלאכותיים של הפרחים הללו. הרוח נשבה; היהלומים התנודדו בטירוף לפנים ולאחור, ופאותיהם האכזריות הוטחו בפניו של אורוויל. כמו כדורי רגל אכזריים של קרח נוצץ הלמו היהלומים הענקיים בראשו וקרעו את בשרו עד שעיניו נמלאו דם והוא הרגיש את החודים הקשים מצטלצלים על עצם לבנה.
הוא התעורר ועל שפתיו שיר האהבה של תָאיס. כך לפחות הוא קרא לשיר. הוא שמע אותו בסמסטר הקודם בגרמופון של אחד המורים. תרועות כאב מנצחות גלשו מתוכו. הוא שר עכשיו בקול רם, ניסה להשלים את כלי התזמורת השונים שמעל למנגינה ומתחתיה. הוא הרגיש בליבו שאפשרי בהחלט לשיר שלושה תפקידים בו־זמנית, ממש כפי שאפשר לשמוע אותם.
בפעם הראשונה ששמע את תקליט הגרמופון של תָאיס הוא לא התייחס אליו במיוחד, אבל המורה התימהוני, המפחיד למדי, בשני זוגות המשקפיים הצבעוניים שלו, הטביע בו את השיר בכך שצעד הלוך ושוב בחדר ודיבר עליו, ואז השמיע אותו שוב.
הרקע לאותו קונצרט גרמופון היה מסיבת תה משונה שבה אירח המורה את תלמידי שיעור הצרפתית שלו. אורוויל זכר בהנאה את חדר האוכל הנמוך בבית המוזנח, את המשרת הלבוש במדי צופים, את הסופגניות העצומות, הנוטפות שומן חזיר ומצופות קרום סוכר, את ספלי המטבח, הגדולים כסירי לילה של תינוקות, ואת הכפיות העתיקות והעדינות והדקות, האבודות בצלוחיותיהן החצופות.
אורוויל זכר את הכפיות במיוחד, כי היו אלה כפיות יפהפיות מראשית התקופה הוויקטוריאנית, שקערותיהן מתולמות כצדפות ועל ידיותיהן סמלי אצולה. כמה הוא רצה אחת מהן! אבל לא היו לו תעצומות הנפש הדרושות כדי לגנוב את זו שנחה קרובה כל כך בצלוחיתו...
אורוויל זינק מהמיטה והלך לבחון את פניו במראה. הוא חשש שעכשיו, בגיל חמש עשרה, הוא מתחיל להתכער. "הו אלי, לעולם אל תיתן לקולי להתחלף או לפניי להצמיח זקן," הוא התפלל. אך אלוהים לא שמע, ושני הדברים גם יחד התחילו לקרות. כשהוא שר קולו נסדק בצלילים הגבוהים, וכשהביט עכשיו בפניו במראה הוא ראה ששוב מבצבצות שערות זהובות לאורך שפתו העליונה. הוא גילח אותן בסתר חודש לפני כן, בתער שמצא בעליית הגג של דודתו. היא הייתה אשת כומר, ואנשים תמיד הביאו לה גרוטאות למכירת החצר הבאה. בכל פעם שאורוויל לן אצלה הוא עלה לעליית הגג ששם נשמרו החפצים ולקח מכל הבא ליד. דודתו לא ידעה על כך דבר; הוא תמיד החביא את מה שלקח.
בביקורו האחרון הוא מצא את התער המתקפל המיושן, ומגן מהסוג ששחקני קריקט לובשים מתחת למכנסיים. הוא התפלא שמישהו החליט לשלוח דבר כזה למכירת חצר; אחר כך הוא שיער שהשולח היה אישה, ושהיא לא ידעה מה זה, ממש כפי שהוא לא ידע עד ששאל מורה בבית הספר היסודי שלמד בו.
הוא לקח את שני החפצים ורץ למטה לחדרו. שם חגר לגופו את המגן הגדול בהרבה ממידתו. עור הגדי המושחר והמלוטש מזיעה היה כמו יד אנושית נוקשה על העור הרגיש שבין ירכיו. הוא עמד כך מול המראה והתחיל לגלח את שפתו בתער הישן.
אחר כך הוא ירד למטה, והמגן עדיין חגור מתחת לבגדיו. כשדיבר עם דודתו ואחייניו הרגיש נוגה פנימי של התרגשות ושל שביעות רצון. הוא הרגיש מוגן מאוד.
הוא לקח את התער איתו לפנימייה בסמסטר האחרון והשתמש בו פעמיים, בסתר. הוא הסתגר בחדר השירותים שבקומה העליונה (היחיד שהייתה לו דלת), עמד על מושב האסלה וטבל את התער במכל ההדחה. התער נחבט במצוף. הוא התגלח בלי מראה, ומישש ברגישות רבה באצבע אחת את שפתו הרטובה לפני שהצמיד אליה את התער...
עכשיו, כשאורוויל הביט בעצמו במראה, הוא תהה אם עליו להשתמש שוב בתער. הוא פחד שאם יתגלח הרבה, השערות יתחזקו ויתעבו; אבל מנגד, הוא נהנה להסיר אותן בגירוד. הוא החליט שלא יעשה דבר הבוקר, ואמר לעצמו שאיש מלבדו לא יבחין בפלומה הזהובה העדינה.
הוא גם ניסה לשכנע את עצמו שאיש חוץ ממנו לא יבחין בעיגולים שסביב עיניו. העיגולים כמו זינקו לקראתו מתוך המראה; הוא לא ראה את פניו מרוב עיגולים. זה היה מפני שהנערים האחרים בבית הספר צחקו לפעמים ואמרו ברשעות "שמע, פים, אתה נראה מחוסל הבוקר. מה עוללת?"
הוא ידע לְמה הם רומזים, וזה העביר בו רעד של תרעומת צדקנית; כי לא הייתה לו שליטה בצלליות שמתחת עיניו. הן היו תולדה של החרדה וההתרגשות שהדירו שינה מעיניו פעמים רבות, ושל טבע עיניו המהירות כל כך להתעייף.
הוא קיווה שאם אנשים אחרים יראו את העיגולים הם יבינו זאת. הוא נחרד מהאפשרות שלא יבינו — שהם יהיו גסים ומלאי אמונות תפלות כמו הנערים בבית הספר.
אורוויל לקח את המגבת שלו והלך לחדר הרחצה. מחוץ לדלת הייתה מכונת ממכר ובה תרופות שונות: אספירין, כינין, קליפת אֶשְׁחָר. לאורוויל היה עכשיו כסף; כי ביום הקודם, אביו הגניב לפתע את כל הכסף הקטן שלו לכיסו של בנו כשישבו זה לצד זה במכונית. אורוויל הרדמומי מתנודות המכונית נרתע בעצבנות, כי לא הבין את פשר התנועה הפתאומית של אביו; אחר כך הרגיש את מטבעות חצי הכתר והפני הקשים ננעצים בירכו.
הוא חזר לחדרו ולקח שלושה מטבעות של שישה פני. הוא הכניס מטבע לכל אחד מהחריצים ולקח את שלוש החפיסות הקטנות איתו פנימה לחדר הרחצה. הוא קרא את כל הוראות השימוש בשעה שהחדר התמלא קיטור מהמים. כשהשתרע באמבט הוא בלע גלולה אחת מכל בקבוקון. הוא הרגיש הרבה יותר טוב אחר כך — שלֵו ומפויס מאוד.
אחרי ארוחת הבוקר אבדה לאורוויל דרכו בחזרה לחדר. חדרנית מצאה אותו משוטט במסדרונות האפלים המעוקמים. היא הייתה בחורה נחמדה ונבונה, נשית מאוד. "הלכת לאיבוד, אדוני?" היא שאלה באהדה. ה"אדוני" העניק לאורוויל ריגוש נעים, ואחר כך השרה עליו בושה. "כן," הוא אמר, "כנראה טעיתי בפנייה."
החדרנית הביטה בו בעיניים חפות מכל שמץ של עוינות.
"ממש פאזל סיני פה, מה?" היא צחקה. המשפט נשמע לאורוויל כמו משפט חכם ועליז מאוד. מעולם לפני כן לא שמע את הביטוי "פאזל סיני"... ואז פתאום נראה לו המלון כמו מבוך מחריד, שאי־שם במחשכיו מחכה לו המינוטאור.
*
ביום ההוא הם נסעו לסולסברי. בנו האמצעי של אדון פים, בן, שהה במחנה בסמוך לבית הספר לקצונה.
אורוויל ואביו השאירו את חפציהם במלון ונסעו משם אל מישור סולסברי. אדון פים אמר לנהג להמשיך לנסוע עד שיראה אוהלים לבנים מבהיקים. אורוויל הבחין ראשון בחרוטים הזוהרים. הנהג התקדם לכיוונם אך נוכח שעליו להשאיר את המכונית במרחק־מה, על הכביש הראשי; כי השביל שהוביל למחנה היה מדמנה בוצית רכה ונימוחה.
אדון פים ואורוויל יצאו מהמכונית והתחילו לדשדש בבוץ. שניהם שתקו. שניהם הרגישו אשמים אך מרוצים שאותם לא מכריחים לסבול את חיי המחנה האלה; אבל היה בהם גם משהו שייחל לחיים האלה.
פתאום הם נתקלו בבן, שנראה מיוזע ויפה וזעוף מאוד. ניכר עליו שהוא עסוק בעבודות מחנה, כי הוא לבש סרבל מטונף, נוקשה מרוב גריז, ונשא שני דליי שירותים מלאים עד גדותיהם. בכל צעד זועם ניתזה תכולת הדליים. כשראה את אביו ואת אחיו הצעיר הוא שמט את הדליים על הארץ ועמד מוכה אלם לרגע; אחר כך פרץ בצחוק רם, והמצב ניצל. השניים רצו לקראתו, אבל הוא סימן להם להישאר במקומם ואמר "אל תתקרבו יותר מדי, אתם לא תעמדו בזה."
ובאמת, כבר עכשיו התחיל אורוויל לחוש את השפעתם המשונה של המראה והריח. נדמה שהדליים הילכו עליו קסם מדאיג למדי. הוא רצה לנעוץ מקל בעמקיהם ולבחוש. הוא רצה לשחק בגושים הצפים, להשליך אותם למרומי האוויר על קצה המקל. אך כל אותו הזמן אני אחר, אני בררן ונשי מאוד, נאבק במחשבות האלה ואפילו אמר לו שמרגע זה תיהרס בעיניו דמותו של אחיו הנאה, הבהיר מאוד, שישויך בעבורו לעד אל הזוהמה המחרידה הזאת.
אדון פים קבע עם בן שיבוא לסולסברי בסוף המשמרת שלו; ובערב, אחרי שיאכלו יחד ארוחת ערב, הם ילכו למופע הצבאי.
אורוויל הביט לאחור פעם אחת באחיו היקר, כה מקסים ולבן ונקי למרות קליפת הטינופת החיצונית. הוא הרהר בכעס ביופיו של אחיו, כדי למחות את התמונה שלו נושא את הדליים.
כשחזר לחדרו במלון נשכב אורוויל על המיטה וניסה להירדם. קליפת האשחר התחילה לפעול את פעולתה המשלשלת בתוכו, והוא גם היה מלא באומללות רוחנית. הלוואי שהיה מת! הוא חשב. הלוואי שהיה חופשי, חופשי לגמרי, אדם בגיר שכל זכויותיו בידו; עם קצת כסף, חדר קטן ועבודה שיאהב. הלוואי שאימו השזופה והמרתקת הייתה קמה מהקבר וחוזרת אליו בשמלת הטרטן האדומה־הירוקה המשונה והמכוערת הקשורה בחגורה מבריקה — זאת שקנתה בחנות של הידיד האופנתי. הלוואי שהיה עונד לה שוב את טבעותיה ומאפר את הגבות שלה בערב, ממש כפי שנהג לעשות במיומנות שכזו, בעזרת המכחול השחור הקטנטן.
בחצי חלום הוא ראה את כל זה קורה — את אימו הקמה מהקבר. אבל היא לא לבשה את השמלה האדומה־ירוקה; היא הייתה בכתונת לילה סתורה בצבע אפרסק, עיניה עצומות, שערה הזהוב כקלי סבוך ומשוטח מעפר. עפר זלג מארובות עיניה; אורוויל ראה פירור עפר מתגלגל ונעלם בין שדיה. אפה כבר נרקב ואיננו!
"יקרה שלי! יקרה שלי!" הוא זעק, ולא ידע איך לשאת את זוועת החלום החוזר תמיד. הוא תמיד ראה אותה נאבקת להיחלץ מהעפר — עד שנזכר שגופתה נשרפה; ואז ראה את גופה השרוף למחצה, צורח אליו מן הכבשן.
הוא התעורר ונזכר בפעם שהיא ניסתה להכות אותו במברשת השיער העשויה שנהב. היא רדפה אחריו בחדר הרחצה המבהיק שלה, תפסה אותו לבסוף מאחורי האגן התכול ושם התחילה לחבוט בו בזעם. מרוב כעס היא שכחה באיזה צד של המברשת להשתמש. היא הצליפה בו בעיוורון והוא הרגיש את כל הזיפים עוקצים את בשרו. היא עשתה זאת שוב והוא ניסה להכות בחזרה. פתאום הם מצאו את עצמם חגים באמצע החדר, נאחזים זה בזה ושולחים חבטות זועמות זה אל זה.
שניהם רצו לצחוק עכשיו; אך הם לא צחקו... בלילה ההוא, אחרי שסלחו זה לזה והיא באה לראות אותו באמבטיה שלו, הוא שכב על הגב וסירב להסתובב, כדי שהיא לא תראה את הדקירות הסגולות העזות שהזיפים הקשים הטביעו על ישבנו...
הדלת נפתחה בשקט ובן נכנס. אורוויל הישן למחצה חשב לרגע שאיזה זר יפה תואר פתח את דלת החדר הלא נכון, כי בן היה לבוש במדים בעלי כפתורים מבריקים, ושערו החיוור היה לבן ודק ומבריק כמו דבק דגים.
בן נכנס ונשכב על המיטה לצד אורוויל והחל לדבר. בחצר שבחוץ, טיפות מים קצובות צללו אחת אחת ממרזב שנוק אל המרצפות. אורוויל שמע וחיכה לכל "פְּלוֹפּ" חלילי בשעה שהקשיב לסיפוריו של אחיו על החיים במחנה.
בן סיפר על מאות הסרדינים שהושארו בקופסאות השימורים הפתוחות והתקלקלו לפני שהוגשו לארוחת הערב — על הצעיר שחשבו שמת אחרי שהאוהל שלו פורק והוא בתוכו — על האנשים בעלי כפות הרגליים המסריחות שנחרו כל הלילה — על פעולות הלילה המרגשות, שבהן אנשים שכבו יחד שעות בתעלות אפלות. הסיפור האחרון היה על צעיר אומלל שנחבט בראשו בפטיש עץ עד שריר ירוק עז בקע מפיו.
בן צחקק, מלא עונג מהסיפורים. הוא היה אדם טוב לב, אך היה מסוגל להפגין עליצות רק כשדיבר על אלימות.
הוא הרים את ידו מעל לראשו. העור שבבסיס אחת הציפורניים היה קרוע.
"מה אפשר לעשות לגבי זה?" הוא שאל, "זה נמתח וכואב בכל פעם שאני משתמש באצבע."
אורוויל הביט בעור הקרוע. זה נראה לו כמו דבר פעוט מאוד.
"נשאל את אבא מה לעשות," הוא אמר כדי לצאת ידי חובה.
הם קמו וירדו לשעת תה מאוחרת; ואחר כך אדון פים לקח אותם לבית מרקחת וקנה שם קרם ציפורניים של נשים לאצבע של בן.
אורוויל הרגיש זר ומוזר אחרי שישן כל אחר הצהריים; וכששפתון התגלגל ממגש התמרוקים הבוהקים שעל הדלפק של האישה הוא התכופף במהירות הברק, הרים אותו ושם אותו בכיסו, כמעט לפני שהבין מה הוא עושה.
"מה נפל?" שאל אביו. אורוויל הצליח לענות בקלות:
"אני לא בטוח. נדמה לי שזה היה שפתון, אבל הוא התגלגל מתחת לדלפק."
המוכרת ירדה על ארבע, והם יצאו מהחנות.
כשחזרו למלון, גבר מגויד בעל אף מקור הרים את עיניו מהעיתון, ואז ניגש אליהם ביד מושטת.
"שלום, פים, איזו הפתעה נעימה!" הוא אמר.
אדון פים זיהה אותו כמישהו שהכיר פעם במזרח הרחוק. הם מעולם לא היו מיודדים במיוחד, ולא התראו כבר כמה שנים, אבל עכשיו הם לחצו ידיים בחום רב.
גם האיש היה בסולסברי מפני שבנו שהה במחנה הצוערים.
הוא נראה מאוהב בבנו עד גיחוך. הוא לא הפסיק לספר אנקדוטות קטנות בהתרגשות. עיניו ריצדו והוא חשף את שיניו התותבות הצחורות והיפות. הוא תיאר את מעלליו הנועזים של בנו ואת יפי תוארו. בסוף אמר במבטא קוקני קומי, שבבסיסו רצינות גמורה, "אין הנחתום מעיד, אבל ג'ים הוא ברנש יוצא מהכלל."
אורוויל הופתע מאוד מגילוי הרגש הזה. הוא מעולם לא האמין שאבות מסוגלים להפגין כלפי בניהם איזשהו רגש מלבד סובלנות קרירה או מורת רוח. פתאום היא קינא באותו ג'ים לא נודע, וכדי להיפטר מהתחושה הוא אמר לעצמו שהקיבעון של האב מציג את שניהם באור נלעג מאוד.
הם נפרדו מהאיש כדי ללכת לארוחת הערב, ובדלת חדר האוכל קרה הדבר שאורוויל חיכה לו. האיש פנה שוב אל אביו ואמר בחיפזון "שמע, ממש הצטערתי לשמוע על..."
אדון פים קטע אותו בחדות לפני המילה האחרונה.
"זה היה לטובה," הוא אמר בסיפוק. "אם היא הייתה נשארת בחיים היא הייתה נעשית נכה, ואתה מתאר לעצמך כמה היא הייתה נהנית מזה!" הקול היה משונה מאוד, קול תאוותני מכוער. האיש נמוג לדרכו, פניו אדומים מאוד, והצטער שהכריח את עצמו לומר את מה שלא רצה לומר.
מלצר מסורתי מאוד שרגליו שטוחות, אניצי שיער לראשו ומפית שמנונית על זרועו, הוביל אותם לְשולחן. אורוויל הביט בו כמו בשריד היסטורי מעניין. הוא לא רצה לחשוב עליו כעל בן אדם כי זה היה מקלקל את הארוחה. אומללותו העצומה של המלצר השתפכה מתוכו גלים גלים, והוא דחה את השטף וניסה להתרכז בתפריט.
בן הזמין בירה. למען האמת הוא רצה ויסקי וסודה, אבל חוש הליכות העולם אמר לו שדבר כזה ייראה מטופש ולא לגילו של נער בן שבע עשרה, והוא מעולם לא פעל בניגוד לחוש ההליכות הקשוח שלו.
כשנכנסו למכונית אחרי הארוחה, הנהג נראה שקוע בהתקף של מרמור. אורוויל התיישב לידו במושב הקדמי, כמנהגו לפעמים.
המשך הפרק בספר המלא
