“החיים במערב יקרים, מזג האוויר קר; והזונות באיכות גרועה. קשה לעשן במקומות ציבוריים, כמעט בלתי אפשרי לקנות תרופות וסמים; עובדים הרבה, יש רעש ומכוניות, והביטחון במקומות הציבוריים אינו מובטח. לפתע הבנתי במבוכה שהתייחסתי אל החברה שחייתי בה כאל סביבת חיים די טבעית - כמו אל סוואנה או ג'ונגל - שהיה עליי להסתגל לחוקיה. הרעיון שאני מזדהה עם הסביבה הזאת מעולם לא עלה על דעתי; זה היה אצלי כמו ניוון, כמו היעדר;”

“**** לפעמים, ממש לפני שהאנטילופה נרמסת תחת כפותיה האדירות של הלביאה, ניכר בה שהיא כבר וויתרה. היא כבר לא רצה כל כך מהר. היא עייפה, והתנועות שלה לא יעילות כבתחילת המנוסה. אולי היא חושבת, נו, הסוף תיכף יגיע. ככה זה נגמר. אני מקווה שזה לא יכאב. פרפורי הגסיסה הארוכה של אירופה הנוצרית, השמרנית והחילונית כבר נראים למרחוק. בלגיה כבר אבודה, אולי. דמוגרפית בוודאי. נדמה לי שקראתי איפשהו שבעוד פ”

“מישל וולבק הוא חתיכת טיפוס. הבן אדם כותב את כל מה שעל ליבו והמילה ״פוליקלי קורקט״ לא נמצאת כלל בלקסיקון שלו. הוא כותב בדרך כלל באופן מרתק ובספר הזה הוא נוגע בנושא המטריד של השתלטות האיסלאם על אירופה ובפרט על צרפת ובלגיה. הבעיה בספר שוולבק, שמתגלה כאן ולא בפעם הראשונה, כמיזוגן, נרגן ומיזנטרופ, כותב כאמור באופן מרתק אבל כל זה אינו מחזיק מים באשר לנושא העיקרי של הספר. כל השליש האחרון של הספר די מ”

“מה זה אומר עלי, שאני קוראת ספר שמתאר גבר המתמודד עם משבר גיל הארבעים, ומרגישה הזדהות כל כך עזה עד שמרגיש לי שהוא הגרסא הגברית של עצמי? לא קראתי עד כה שום ספר של מישל וולבק. אבל שמעתי עליו לא מעט - "גדול סופרי צרפת", "גדול סופרי אירופה", ועוד ועוד. זה ספרו האחרון, ומביני העניין טוענים שזהו אינו מטובי ספריו. אבל רצה הגורל וההיכרות שלי עם הווירטואוז הצרפתי החלה כאן. אי אפשר שלא להתאהב בגיבור הסיפור”

“החיים במערב יקרים, מזג האוויר קר; והזונות באיכות גרועה. קשה לעשן במקומות ציבוריים, כמעט בלתי אפשרי לקנות תרופות וסמים; עובדים הרבה, יש רעש ומכוניות, והביטחון במקומות הציבוריים אינו מובטח. לפתע הבנתי במבוכה שהתייחסתי אל החברה שחייתי בה כאל סביבת חיים די טבעית - כמו אל סוואנה או ג'ונגל - שהיה עליי להסתגל לחוקיה. הרעיון שאני מזדהה עם הסביבה הזאת מעולם לא עלה על דעתי; זה היה אצלי כמו ניוון, כמו היעדר;”

“**** לפעמים, ממש לפני שהאנטילופה נרמסת תחת כפותיה האדירות של הלביאה, ניכר בה שהיא כבר וויתרה. היא כבר לא רצה כל כך מהר. היא עייפה, והתנועות שלה לא יעילות כבתחילת המנוסה. אולי היא חושבת, נו, הסוף תיכף יגיע. ככה זה נגמר. אני מקווה שזה לא יכאב. פרפורי הגסיסה הארוכה של אירופה הנוצרית, השמרנית והחילונית כבר נראים למרחוק. בלגיה כבר אבודה, אולי. דמוגרפית בוודאי. נדמה לי שקראתי איפשהו שבעוד פ”

“מישל וולבק הוא חתיכת טיפוס. הבן אדם כותב את כל מה שעל ליבו והמילה ״פוליקלי קורקט״ לא נמצאת כלל בלקסיקון שלו. הוא כותב בדרך כלל באופן מרתק ובספר הזה הוא נוגע בנושא המטריד של השתלטות האיסלאם על אירופה ובפרט על צרפת ובלגיה. הבעיה בספר שוולבק, שמתגלה כאן ולא בפעם הראשונה, כמיזוגן, נרגן ומיזנטרופ, כותב כאמור באופן מרתק אבל כל זה אינו מחזיק מים באשר לנושא העיקרי של הספר. כל השליש האחרון של הספר די מ”

“מה זה אומר עלי, שאני קוראת ספר שמתאר גבר המתמודד עם משבר גיל הארבעים, ומרגישה הזדהות כל כך עזה עד שמרגיש לי שהוא הגרסא הגברית של עצמי? לא קראתי עד כה שום ספר של מישל וולבק. אבל שמעתי עליו לא מעט - "גדול סופרי צרפת", "גדול סופרי אירופה", ועוד ועוד. זה ספרו האחרון, ומביני העניין טוענים שזהו אינו מטובי ספריו. אבל רצה הגורל וההיכרות שלי עם הווירטואוז הצרפתי החלה כאן. אי אפשר שלא להתאהב בגיבור הסיפור”