תסתכלי אמא,

גם השמיים בוכים אתך.

אתה אומר,

בואי,

נברח מהרעש.

נבנה לנו בית,

על מגדל.

בחלל.

שביני לבינך.

בואי,

יהיה לנו טוב,

טוב אמתי.

קחי זמן לחשוב,

לעבד,

לרצות.

את ואני.

קחי זמן לנשום,

לשחרר,

לחלום.

עד שתתעוררי.

אני אומרת בא,

קח פרספקטיבה.

אין שום דבר אמתי.

לא בך,

בטח לא-

בי.

אז בא,

קח לך זמן.

לעבד.

לקלוט.

ו...

להתראות.

זה כואב וחד. הרגע הזה שאתה מגלה שמה שחשבת, האנשים שהערכת... הם בעצם לא.

זה כל כך אכזב אותי.

"בשנה הראשונה לנישואינו." אני מסכמת, מרשה לעצמי קצת להפריז "עת החורף הידפק בשערי צפת. חזרתי ממסע סוער ומפרך של קניות לשבת. קולות צחוק וריח של מדורה עלו באפי. זיהיתי אותם מהר, יושבים לי בחצר. פולשים באלגנטיות לעולמי הפרטי.

"מה זאת הפרחחיה הזאת???" אמרתי לנתן, המומה.

"פרחחיה?" זיק חולף בעיניו, פגוע "הם נערים קדושים"

"קדושים קדושים, אבל למה בחצר שלי?" הקול שלי לועג משהו, אני באמת לא מבינה מה לא ברור כאן.

נתן דווקא שתק. אפילו שהיה לו כל כך הרבה מה להגיד. בשקט הורה לבחורים להתפזר וטאטא את החצר מבדלי הסיגריות הזרוקים.

התכנסתי בתוך עצמי מאוכזבת. רוצה לקום וללכת לנקות את הראש. לאנשהוא. עכשיו.

***

"אתה יוצא?" אני שואלת בשקט,

הוא מהנהן לחיוב, יש כמה שרוצים ללמוד אתו בבית מדרש אחד בעיר העתיקה. כנראה שחבר יאסוף אותו או משהו. מקסימום ילך ברגל.

"כי רציתי לצאת. אתה יודע..." אני זורקת כאילו דרך אגב, הוא קופא ליד הדלת רגע או שניים, מתנער.

"כבר קבעתי. אבל מחר... בטח, בשמחה."

הוא הולך ואני בוהה כמה רגעים בקיר אל מולי, מציצה במפתחות הרכב שנשארו תלויים על הקיר. מחליטה לצאת לסיבוב.

ברכב אני משעינה מעט את המסעד אחורה שמה מוסיקה לטעמי ומתחילה בנהיגה איטית ושקטה. מלאת מחשבות. באזור המדרחוב אני נעצרת, חונה כדי לקנות לעצמי גלידה או משהו שווה. מישהי מנופפת לי מהצד. מילכה. חברה עם כיסוי ראש ענקי ומתנפנף וילדים קרציות שצועקים עד השעות הקטנות של הלילה. בלי לשאול שאלות היא נדחפת לי לרכב מקדימה.

"איך משמיים באת אליי" היא צוחקת "רציתי קצת שקט..." אני נותנת לה לחכות כמה דקות מיבשות ורצה לקנות לעצמי משהו טעים, בחזור אני רואה את מילכה עם עניים עצומות, מאזינה למוסיקה לא ברורה.

"רוצה לנסוע להרים להתבודד קצת?" היא מנצלת אותי ואת הרישיון שלי, אני מושכת כתפיים, מתניעה את הרכב "ממילא התוכניות שלי התבטלו אז יאללה לאן שתרצי"

אנחנו יוצאות מצפת נוסעות כמה דקות ארוכות, מילכה מנחה אותי כי אני לא מכירה כלום באזור והיא מבטיחה לי הפתעה, משהו משהו. תוך כדי אני שואלת אותה איפה הילדים והיא מבטיחה שאמא שלה מסתדרת יופי.

"זה הזמן שלי לעצמי" מתרווחת "יאללה הגענו"

אני נכנסת לחניה פתוחה, מצמצמת מבט אל מול הנוף המוכר, "קבר האר"י? זאת ההפתעה?" מסרבת להיות מאוכזבת ובכל זאת.

"עזבי אותך שטויות של צעירות, בואי נהנה ממשהו אמתי" מילכה נלהבת, אנחנו יוצאות מהרכב, נושמות את האוויר, באמת משהו מיוחד.

המדרגות בדרך לקבר האר"י מעט תלולות עבור עירונית כמוני, משתדלת לא להתנשף, נעצרת מידי פעם להביט בבית הקברות הפרוס לפניי, הוא באמת מפעים. מילכה, ריבוי אור שכמותה כבר שועטת למעלה, אני שומעת אותה צועקת לי משהו במעומעם, מעבירה הלאה כאילו לא שמעתי. ממילא אני לא ממהרת לשום מקום. נושמת עמוק, משחררת. הכול שקט וריק למעט כמה מכוניות בודדות, צעקה דקה מנסרת את האוויר,

"טעטעעע..."

צוחקת בתוכי. עיגולי האור מתחילים לשחק משחק בחושך.

"הגעת סוף סוף" מילכה מתקיפה אותי, דמעה שקופה תלויה לה על קצה הריס.

"בכית?" אני שואלת בחוסר טקט.

"ואם כן?" היא דוחפת לי מרפק במרי "עכשיו תורך"

"מה פתאום," אני נחלצת מאחיזתה "זה לא יעבוד אני לא אבכה." נכנסת לתוך הציון, חומקת ממבטה של מילכה. עזרת נשים ריקה. נר קטן מבליח בחשיכה אני די בטוחה שחזרתי כמה מאות שנים אחורה. בודקת אם הפלאפון שלי בכיס וכל האברים במקום. נשיפה. אפשר להמשיך.

ממלמלת את כל הדברים הרגילים בהיסח הדעת. לקראת סיום אני נעצרת, מבקשת בקול שקט שנתן יעזוב את החברה הרעה הזו שהוא נתון בה ועדיף בלי שאף אחד ישמע על הסיפור ההזוי הזה. במיוחד לא אמא שלי, טוב?

הרגשה טובה פושה בי. מרגישה זוג עניים תקועות לי בגב, מסתובבת, אישה זקנה מלאת קמטים משנים ארוכות מביטה בי, אני מחזירה לה מבט נבוך, מתלבטת רגע או שתיים ואז אוזרת אומץ ומתקרבת לאט,

"אפשר ברכה?" היד שלי מושטת, האישה ממשיכה לנעוץ בי מבט חודר ואז במלמול שנשמע לי הזוי לחלוטין היא לוחשת,

"הלילה... תהיה ישועה...."

***

"מילכה?" אני יוצאת החוצה, היא שעונה על גדר הבטון, אולי מתבודדת או משהו. רוצה לספר לה על האישה הזו... נתקלת בחומת סרוב. מילכה שקועה בעצמה, אני מתיישבת על ידה בשקט מחכה שתסיים. אחרי דקות ארוכות כמו נצח היא נפנית אלי,

"נו, נפתח לך הלב?" היא שואלת,

"עזבי שטויות. את לא מבינה מה קרה לי..." אני באמצע המשפט אבל נעצרת כי מבטה של מילכה מצטמצם פתאום ונעשה חשוד.

"מילכה?"

"תגידי טלי... איפה בעלך נתן?" היא שואלת בקול מוזר.

"נתן? לומד עם כמה באיזה בית מדרש בעתיקה, למה?" מנסה לשווא להקליל את האווירה.

"כי זה לא הוא שם למטה?" היא שואלת, אני מסתובבת לעבר החניה, מאמצת את מבטי. זה הוא. בהחלט. אותה עמידה. אותן פאות מתנפנפות...

***

אני ומילכה עומדות מאחורי וואן שחור. מילכה מציצה פעם ופעמיים,

"נראה שהם נוסעים לאנשהוא. בעלך ועוד איזה חמש בחורים, צדיק הנתן שלך..."

אני כועסת. נורא.

"צדיק? תגידי איפה הלב שלו? לשקר לי בפרצוף? תגיד שקשה לך ואתה מתחבר עם חברה רעה אבל ככה? להעלם לתוך העולם השחור והמפחיד הזה... ועוד ככה בשנה הראשונה?"

"עזבי שטויות, בואי נעלה לרכב ניסע אחריהם. אבל בשקט" מילכה יעילה, אני מתיישבת בחבטה במושב הנהג מתניעה את הרכב בעצבים. באיטיות אנחנו יוצאות אחריהם לכביש הראשי, משתדלת לשמור מרחק ולא לאבד את הפנייה. מילכה מחככת ידיים.

"עכשיו ימינה" היא מורה לי, אבל אני והיא עוקבות גרועות וכמעט מפספסות את הפנייה.

"אני מכירה את השמורה הזאת, היא לא גדולה. בואי נחנה את הרכב כאן בכניסה ונרד ברגל, אוקיי?"

אני מושכת כתפיים, מחנה את הרכב בזהירות מתחת עץ רחב, חשוך ואני לא רואה היטב כשאני חוטפת כמה מכות, מצרה על הרכב בתקווה שלא יצטרך טיפול קוסמטי כדי שנתן יוכל לזהות אותו מחר בבוקר.

מילכה מדליקה את הפנס בפלאפון שלה ואנחנו מתחילות בצעידה רגלית לתוך השמורה. הרכב של נתן בינתיים נעלם מאחורי גבעונת קטנה.

"תך.. תך..." רק גריסת הנעליים שלנו על החצץ ורעש הרוח מפגים את הדממה.

"קר..." מילכה מפרה אותה שנית.

"וחשוך..." אני משלימה אותה, שתינו מביטות זו על זו ופורצות בצחוק מתגלגל. מה עושות שתי נשים נשואות באמצע הלילה בתוך חורשה אחרי קבוצת בחורים מפוקפקים?

***

אנחנו עומדות במרחק מה מהם, מוסתרות מאחורי שורה של שיחים. אני כורה אוזן למתרחש.

"אחי, תביא לי את זה רגע... תודה צדיק!"

"תגיד הרב נתן, איך חזרת בתשובה?"

"וואי זה חתיכת סיפור ארוך ומיגע אבל בתמצות, דברתי עם ה', בקשתי ממנו שיוציא אותי מהבוץ שלי והתאוות שלי ובמרחק אני יכול להגיד לך, שהשתלם לי לגמרי"

"אבל בא, הרב זה לא שאפשר לצאת מהבוץ הזה רק על ידי דיבורים עם ה'. אתה היית דתי אתה לא נפלת לאן שאנחנו נפלנו הרב, אתה תמים. אתה לא יודע מזה העולם הזה."

צחוק קצר, עצוב "קודם כל, מי אמר לך? דבר שני, אין פה עניין של דתי או לא. אתה יהודי וגם אני יהודי. חשבת על זה פעם שאבא שבשמיים אוהב אותך בדיוק בדיוק כמו שהוא אוהב אותי? בלי קשר למעשים ובלי קשר להגדרות. אז נכון שיש תורה ומצוות שצריך לקיים, ואחי מכול הלב אני מאחל לך שתגיע לשם, לא כי ככה צריך להיות, פשוט כי זו הדרך הכי נכונה ויפה לעבור את העולם הזה. כל עבירה שלך יוצרת מסך בינך לאבא שבשמיים, וזה העונש הכי גדול שאתה יכול לקבל עליה. הריחוק הזה מהשם, מבין?"

אני משעינה את הראש שלי על שכבת העצים הסבוכה, עוצמת עניים. משהו חומק לו החוצה, מפנה את הלב.

"אני לא האמנתי שאני יגיע לאן שהגעתי. תמיד הייתה עלי הסטיגמה של הלא יוצלח, אתה שייך לפרחחיה, אמרו לי. אבל לא נתתי לזה לייאש אותי. אחי, אתה יודע איזו אישה קבלתי? זה אפילו לא חצי ממה שהעזתי לדמיין. הקדוש ברוך הוא נתן לי את הבדיוק של הבדיוק. אחי, עם יד על הלב, אני האדם המאושר בעולם"

***