“לא בא לי לכתוב…"
"אז?"
"כל שאני חושב זה על זוג שפתייה המנשקות אותי."
"לך הביתה."
"עוד מעט… היא כבר ישנה."
***
היא נשכבה על כיסאות הבר בעודי כותב וקורא לאורי: "תמזוג לי ערק בלואובול."
הוא המשיך בשלו, הוא עבד למכונה. סלייב טו דה משין. מכונת הבונים ממשיכה לקרוא לו ולשלוח לו הוראות והזמנות, הוא מוזג כוסות, משקשק, יש קרח ועיטורים יפים.
"תני לי
רק
לראות אותך
צוחקת.
בקול רם…"
השיר ממשיך. הלילה ממשיך. אהובתי בבית והיא ישנה. כאן בבר אחת אחרת, והיא סובלת. עצמה עיניים. מנסה לשכוח? להתעלם מהכאב. לא ברור על מה… בסה"כ בת עשרים וארבע, והיא יפהפייה, אבל החיים רצו והיא נולדה אחרת ובני אדם רעים וזה כואב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה