“ספר עצוב. כל כך עצוב, אך יחד עם זאת קסום, מהפנט ומוזר בדרכו היפנית הייחודית. "האגם" עוסק במערכת יחסים מהוססת ומיוחדת בין שני צעירים יפנים בודדים ומנותקים, החיים הרחק ממשפחותיהם, או ממה שנותר מהן, ומנסים ליצור קשר אנושי בעולם מנוכר. צ'יהירו, המספרת, איבדה לא מזמן את אימה האהובה. כבת לא חוקית, היא ממהרת לעזוב את העיירה בה גדלה ולנסות את מזלה כסטודנטית לאמנות וכציירת של ציורי קיר בעיר הגדולה, טוקי”

“מדברת לקירות כמה עצובה וכואבת יכולה להיות הבדידות, עד כמה מפתיעה יכולה להיות האהבה. לאותם מחוזות של בדידות ואהבה הוליכה אותי בננה יושימוטו, דרך סיפור שלכאורה לא מסופר בו הרבה, אבל יש לו מחוות קטנות ועדינות הבונות סיפור קטן ומופלא. כאב הבדידות של צ'יהירו, ציירת החיה לבדה בטוקיו המנוכרת, הציף אותי בעוצמה, כשהתוודעתי בתחילת הסיפור למסע פרידתה מאימא הגוססת, ולהרהוריה העצובים על ילדותה ובבג”

“ספרות יפנית זה כמו גלידה פסטוק: אפשר להסכים שהיא טובה ונעימה, אבל היא לא לכל אחד. אני שוחרת ספרות יפנית ויש לי קילומטראז' לא רע בנושא. "האגם" של בננה יושימוטו יושב לי על המדף כבר המון זמן, ורק עכשיו הצלחתי לשכנע את עצמי להרים אותו. למה? כי הייתה לי תחושה שאת גלידת הפסטוק הזו אני לא אוהב. וטעיתי. אבל גם צדקתי. צ'יהירו, ציירת קירות למחייתה, חיה בגפה ומהרהרת בזכרונות שהשאיר מותה של אמה, שנפטרה בטר”

“בעיני הסופרת בננה יושימוטו היא אחת הסופרות גדולות של זמננו. כנראה שאני לא היחיד שחושב ככה כיוון שספריה חוצים יבשות וארצות והשפעותיה ניכרות בסגנונות כתיבה של סופרים רבים שרואים אותה כמודל לכתיבה מדויקת. . הכתיבה היפנית היא כתיבה מצומצמת, מאופקת ומדויקת, מבעד לאיפוק מסתתרות טלטלות רגשיות משברים ורגשות סוערים. חיים שלמים על בין גבולות שונים . היכולת של בננה יושמיטו לשוחח עם הקורא באופן אישי ולעטוף א”

“ספר עצוב. כל כך עצוב, אך יחד עם זאת קסום, מהפנט ומוזר בדרכו היפנית הייחודית. "האגם" עוסק במערכת יחסים מהוססת ומיוחדת בין שני צעירים יפנים בודדים ומנותקים, החיים הרחק ממשפחותיהם, או ממה שנותר מהן, ומנסים ליצור קשר אנושי בעולם מנוכר. צ'יהירו, המספרת, איבדה לא מזמן את אימה האהובה. כבת לא חוקית, היא ממהרת לעזוב את העיירה בה גדלה ולנסות את מזלה כסטודנטית לאמנות וכציירת של ציורי קיר בעיר הגדולה, טוקי”

“מדברת לקירות כמה עצובה וכואבת יכולה להיות הבדידות, עד כמה מפתיעה יכולה להיות האהבה. לאותם מחוזות של בדידות ואהבה הוליכה אותי בננה יושימוטו, דרך סיפור שלכאורה לא מסופר בו הרבה, אבל יש לו מחוות קטנות ועדינות הבונות סיפור קטן ומופלא. כאב הבדידות של צ'יהירו, ציירת החיה לבדה בטוקיו המנוכרת, הציף אותי בעוצמה, כשהתוודעתי בתחילת הסיפור למסע פרידתה מאימא הגוססת, ולהרהוריה העצובים על ילדותה ובבג”

“ספרות יפנית זה כמו גלידה פסטוק: אפשר להסכים שהיא טובה ונעימה, אבל היא לא לכל אחד. אני שוחרת ספרות יפנית ויש לי קילומטראז' לא רע בנושא. "האגם" של בננה יושימוטו יושב לי על המדף כבר המון זמן, ורק עכשיו הצלחתי לשכנע את עצמי להרים אותו. למה? כי הייתה לי תחושה שאת גלידת הפסטוק הזו אני לא אוהב. וטעיתי. אבל גם צדקתי. צ'יהירו, ציירת קירות למחייתה, חיה בגפה ומהרהרת בזכרונות שהשאיר מותה של אמה, שנפטרה בטר”

“בעיני הסופרת בננה יושימוטו היא אחת הסופרות גדולות של זמננו. כנראה שאני לא היחיד שחושב ככה כיוון שספריה חוצים יבשות וארצות והשפעותיה ניכרות בסגנונות כתיבה של סופרים רבים שרואים אותה כמודל לכתיבה מדויקת. . הכתיבה היפנית היא כתיבה מצומצמת, מאופקת ומדויקת, מבעד לאיפוק מסתתרות טלטלות רגשיות משברים ורגשות סוערים. חיים שלמים על בין גבולות שונים . היכולת של בננה יושמיטו לשוחח עם הקורא באופן אישי ולעטוף א”