1.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

2.

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

3.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

4.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

5. זה

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

6. ~עילם~

נלקח מתוך הקבוצה 'סיפור בהמשכים'. מוזמנים להצטרף!!

...

אני הולכת ברחוב, נזכרת בכל מה שקרה. איך הוא נפרד ממני, איך הוא פגע בי, איך הוא השתנה מהר כל כך. יום אחד אנחנו יוצאים יחד לסרט ויום לאחר מכן הוא שונא אותי ,כשאש בוערת בעיניים שלו. מה קרה שיכל לגרום לו את זה? אני שואלת את עצמי כול הזמן. לפתע אני עוברת ליד הבית שלו, ונעצרת לרגע כדי להביט.
לפני שבוע וחצי במקום הזה, שפעם כל כך אהבתי להיות בו.
המשכתי ללכת, ופתאום ראיתי אותו. הוא קרא לי.
"הו, היי" הוא אמר, בקול מבויש במקצת.
"היי" מלמלתי. אני בכלל לא רציתי לדבר איתו, אחרי מה שהוא עשה לי. אני לעולם לא אשכח לו את זה.
האדישות. האדישות שלו. האדישות המחרפנת הזאת.
"ביי". אני מסננת, כופה על קולי להישאר יציב, לא לרעוד, לא למלמל.
הוא לא עונה, אני יכולה לדמיין אותו נושך את שפתיו ומשתדל לא לחייך.
"תשבור רגל". אני מסננת ומסתלקת מהר, כי הדמעות מסמאות את עיניי.
הוא רץ אחרי ואומר "בואי נתחיל מחדש, בואי". אני מתעלמת ומתחילה לרוץ, לרוץ הרחק ממנו, הרחק מכול הצרות והעצב.
מה יש לו? לעזאזל, שיהיה עקבי, רק לרגע.
שיר מתנגן לי בראש
" and now you're back
you don't get to get me back"
אוי, כמה אירוני, רק לפני מספר ימים שמעתי את השיר הזה, ועכשיו קורה לי דבר כזה ממש.
אוף, למה הוא עדין רץ? רטנתי בראשי.
רצתי ורצתי אבל הוא הדביק את הפער במהירות ותפס אותי, הוא משך בידי.
"מה?" שאלתי כשגבי עדיין מופנה אליו.
"את יודעת מה אני רוצה."
"ואתה לא יודע מה אני רוצה."
"מה?"
"שתעזוב אותי בשקט וזהו!" אני צועקת.
הפנים שלו נראו קצת פגועות. טוב! שירגיש מה זה!
השתחררתי מאחיזתו והמשכתי לרוץ.
הפעם הוא לא המשיך לרוץ אחרי. הוא פשוט עמד שם, בלי לעשות כלום. לפי המבט שלו בעיניים הוא נראה פגוע ועצוב.
מגיע לו, לאידיוט הזה.
הגעתי לביתי ועליתי במדרגות לחדרי, נעלתי את הדלת, שקועה במחשבות.
למה הוא עצר אותי? למה הוא רצה להתחיל מחדש? למה הוא רדף אחרי ולא הפסיק? ולמה אני חושבת על כל זה עכשיו? אני לא רוצה לחשוב עליו לא אכפת לי ממנו . לא איכפת לי ממנו בכלל.
אבל עדין הרגשתי הרגשה לא טובה.
כנראה ההרגשה הזאת היא ההרגשה שמישהו שאהבת פוגע בך.
שנאתי את ההרגשה הזאת.
לפתע צלצלו בדלת.
זה היה הוא. לעזאזל. זה היה הוא.
"אני מצטער שסיבכתי אותך בצרה הזאת" הוא אמר והשפיל את מבטו.
"יופי לי" באתי לסגור לו את הדלת בפנים, אבל הוא עצר אותי.
"תקשיבי, את חייבת לעזור לי בזה" הוא ניסה להסביר.
"למה אני חייבת, עילם? למה אני חייבת? ניצלת אותי. זה מה שזה".
עילם שתק. שימות. הלוואי שימות.
"היועץ של השכבה קרא לי שבוע שעבר לשיחה". המשכתי. "הוא שאל אותי אם נפגעתי מינית. אם אנסו אותי. הוא שאל למה בכיתי. ענבל התלוננה עלייך. רצתה שגם אני אעזור לה, שכנעה אותי שאני לא לבד. המצאתי לסגל המורים איזה סיפור הזוי. יצאת מזה נקי לגמרי. עכשיו תסתלק לי מהעיניים לפני שאני מתחרטת על זה". ירקתי לעברו את המילים. הכעס גאה בי ברמות מטורפות.
"בבקשה" הוא לחש.
"אתה שיקרת לי עילם!! מבין את זה?! אתה מבין כמה שזה פוגע? ומה עשית אחר כך?? הלכת וסיפרת לכולם מה עשינו, שזה עוד יותר פוגע. העיקר רצית לצאת 'גבר' בכל הסיפור הזה. ואני? מה אני יצאתי? אתה יודע? מופקרת".
"אני לא שיקרתי לך" הוא התגונן.
"שקרן. אתה הודית בזה אפילו. אל תזבל לי את המוח. תן לי סיבה אחת לא להצטרף לענבל".
"אל תגיד לי גם שאתה אוהב אותי. כי אני לא" הוספתי .
הוא עמד שם ואמר "אני מצטער".
טרקתי את הדלת. הפעם הוא לא עצר אותי.
התיישבתי מול שולחן העבודה.
לקחתי את העפרונות שלי והתחלתי לצייר.
ציירתי וציירתי. אני לא זוכרת כבר כמה זמן.
ציירתי עמק יפה, וים, ושקיעה, וכפר קטן. הכל היה כל כך חי.
ובאמת, בלי להשוויץ - אני מציירת טוב.
ואז, בצד הדף, ציירתי נערה עם כנפיים עומדת על צוק,
משקיפה על העולם, ורגליה מחוברות עם שורשים אל הרצפה.

דפקו לי על הדלת שוב.
אוף! אי אפשר להיות רגע אחד לבד?!
זה היה אבא. הוא עמד בכניסה לחדר בפנים מודאגות.
"למה עילם בא לפה?" שאל אותי.
"הוא סתם בא להעתיק שיעורים" הסברתי במבוכה.
שתקנו. הייתי מופתעת. לי ולאבא יש יחסים כל כך טובים, למה הוא מתנהג ככה?
"אני יכול להיכנס? אני צריך לדבר איתך" אמר.
"בטח". הזמנתי אותו להיכנס והתיישבתי מולו על המיטה.
"לימור התקשרה" אמר.
למה הוא שותק? תדבר כבר!
"אה, מה שלומה? הכל טוב עם מיכאל והילדים?" לא התעצבנתי עליו. התנהגתי כרגיל.
אבא הנהנן, טיפה בעצב, "על זה רציתי לדבר איתך ."
"מה זאת אומרת על זה אתה רוצה לדבר איתי?" שאלתי.
"אני רוצה לדבר אתך על זה, אני לא יודע איך לספר לך את זה אבל..." הוא נאנח, ידעתי שמה שהוא רוצה להגיד לי זה לא דבר משמח.
"לימור אומרת שהבן שלה - איתי, דיבר עם מישהי בשם ענבל. מכירה?" שאל אותי אבא.
הלב שלי הפסיק מלפעום. פשוט קפא.
"אה. כן, אני מכירה" אמרתי בפשטות ומשכתי בכתפיי.
הוא המשיך: "אז זהו, ש.."
היא דברה עליך ועל עילם, קרה משהו?" שאל.
"ממש לא" אני אומרת מיד. מה כבר הוא יודע? שאלתי את עצמי.
"טוב, אז אם הכל בסדר" המשיך אבא. "אני יורד להכין ארוחת ערב. אני שמח שאת בסדר". הוא נשק לי על המצח ויצא מהחדר. ידעתי שהסיפור עם עילם לא נגמר. הוא יצוץ עוד בעתיד.
במשך כל הארוחה שתקתי. אבא ואמא לא שמו לב, הם היו עסוקים בחדשות ברדיו. היה איזה פיגוע בירושלים, אני לא הקשבתי.
עליתי לחדר בסוף הארוחה. המחשבות על עילם טרדו אותי כבר שבועיים. לא ידעתי מה לעשות.
פתחתי את החלון. נשמתי אוויר ערב צח ורענן. ונעמדתי על עדן החלון, מביטה על החושך והכוכבים שסביב.
אני נרגעת. תמיד שהייתי לחוצה או מפוחדת, נשמתי את האוויר הצח, אך בדרך כלל זה היה כשהייתי הולכת לפארק או אם כשהייתי הולכת לספריה.
ועכשיו, הרסו את הפארק, ואת הספריה סגרו. ואני לא מדברת יותר עם עילם.
כל מה שהכרתי ואהבתי נהרס. העיניים שלי הוצפו דמעות. אוף, אני שונאת לבכות.
הרוח הכתה בי חזק, פורעת את רעמת שיערי ושרפה את עיני.

ועלתה בי השאלה... למה לא לקפוץ?
זה הגיוני, בעצם.
אני לא אחסר לאף אחד. אני יודעת שכולם מרכלים עליי מאחורי גבי. כולם היו נגדי וכולם תמיד יהיו. התכוננתי לקחת צעד אחד קדימה, לקפוץ מהקומה השלישית. לא לחשוב יותר בחיים עד כמה שאני שונאת את עצמי. לא לבכות יותר על מה שעשו לי. על מה שעילם עשה לי. הייתי כל כך מרוכזת בעצמי ובפחדים שלי שלא שמתי לב שהטלפון שלי מצלצל. זה היה עילם. מעולם לא העזתי לשנות את הצלצול המיוחד שלו בפלאפון. אולי ידעתי שזה ישים קץ - אני ועילם לא נחזור להיות ביחד. עצמתי עיניים והתכוונתי לצעוד קדימה. בלי לענות אפילו. פחדתי לנשום.
"Now i'm still here,
now you're gone..."
שרתי לעצמי את השיר של macy gray, מנסה להירגע.
וקפצתי.

...

קרדיט ל: טליה, ליאו ואדלס, נטע, עמיתוש המלאכית, אנג'ל, הצבעוני האדום, אלה, ליה, סמדר וסילבר! ולאריאל על העריכה!
~שבוע טוב לכולם~

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

7.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

8.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

9.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים