1. הלב שלי...

חור שחור נפער בחזי,
כאילו הלב לא נברא ולא היה שם מעולם.


הכל מתערפל סביבי,
אני נופלת לתוך החושך והאפלה.


מסביבי הכל שחור,
הכל חסר טעם.


כל מה שהיה שם, כל הרגשות,
הכל פשוט עולה בלהבות.


ומה נשאר שם?
הכאב והצלקות.


הכל ממשיך להסתבך,
הנפש נחלשת,
האש מתחזקת.


אני כלואה בתוך האפלה,
בודדה, אני והרגש המר.


בקרוב יישאר רק חור שחור,
כאילו הלב לא נברא ולא היה שם מעולם.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

2. הבבואה- פרק 1

הכל כבר מוכן. הכל מסודר. כולם מחכים לה ורק היא מאחרת.
אף אחד מאיתנו פה לא מכיר, אין קשר בין כל האנשים סביבי,לכן שרר שקט.
ישבתי בשקט על הכסא שלי, הסתכלתי קדימה.
אני רואה במה, ומיקרופונים מונחים עלייה, שלט גדול מודבק למעלה ועליו כתובות המילים 'ברוכה הבאה'
"יש פה בכלל מישהו שמשגיח?" נער כלשהו שאל.
"אני חושבת שאנחנו מבזבזים פה את הזמן" קול אחר ענה. אני מבולבלת מכל מה שקורה פה, אני שואלת את עצמי למה אני פה בכלל, למה אני צריכה להיות פה?
שלוש דפיקות נשמעות, דפיקות דלת, "זו אני, מצטערת על העיכוב."
אישה נמוכה עם שיער נפוח נכנסת דרך הדלת, היא רצה אל הבמה ומתקדמת לעבר אחד המיקרופונים שם.
"שלום לכולם. ברוכה הבאה לפנימיית 'טלסי-גולד' " קולה היה צפצפני וצורם באוזניים.
היא חייכה והסתכלה לעבר הקהל.
"פנימייה זו מיועדת לשחקנים, שחקני תיאטרון, השיעורים יועברו בהתאם למערכת שלכם" היא המשיכה, נשמעו גיחוכים מהקהל, הנחתי שזה בגלל הקול של האישה.
"אני מאחלת לכולם פה שיתאקלמו וימצאו את מקומם, החלוקה של החדרים כתובה על דף שתלוי בדלת המועדון. אתם מוזמנים ללכת ולבדוק" המנהלת סיימה את דבריה, חייכה אל הקהל והורידה את המיקרופון, זה היה קצר משציפיתי, היא כנראה הבינה שאף אחד לא מעוניין לשמוע את דברי הנאום האלו, כולם רק רוצים להגיע לחדרים ולנוח.
כולם קמו ממקומותיהם, ויצאו החוצה במהירות, שם חיכו הוריהם, וגם הוריי, אימי.
איתרתי אותה עומדת בסוף בין כל הצפיפות של האנשים, התקדמתי לעברה, בידה יש את התיקים שלי.
היא נראית עצבנית, הפעם יותר מהרגיל.
"איך היה וונסה, התרשמת?" אמא שאלה אותי.
"אם אני אגיד לא- אני עדיין נשארת, נכון?" שאלתי בקול של ייאוש, אולי באמת תבוא העזרה ברגע האחרון.
אמא החזירה מבט עקום וניפצה את אשלייתי שאולי אצליח לצאת מכאן, המבט הזה אומר 'וונסה, תהיי רצינית, אלה החיים, צריך לעשות את הדברים ההכרחיים, גם אם לא רוצים'
בלי להוסיף מילה התקדמנו לעבר המועדון, היו שם אנשים רבים.
"איזה מן פנימייה זו?" אמי פלטה ברוגז, "לא יכלו לצלם את הדף עוד כמה פעמים, להדביק אותו בעוד מקום?" היא המשיכה את דבריה באותו טון דיבור.
חיכינו כחמש דקות, אני אחזתי בתיקים שלי, שהיו די כבדים, אמי ראתה שקשה לי ושאני מתאמצת, "תני לי תיק אחד, אני אעזור לך" היא אמרה.
הבאתי לה את התיק הקל ביותר מבין שניי התיקים שלי.
הגענו אל דלת המועדון, חיפשתי את שמי, עיניי סרקו את הדף אך אמי איתרה את השם עוד לפניי, "הנה" היא הצביעה על הטור בו שמי מופיע.
'חדר חמש- ג'נה, וונסה, סרינה ולורה.'
על הדלת היו תלויים ווים, שהחזיקו את המפתחות, ומעל כל וו היה רשום את מספר החדר.
לקחו את המפתח של חדר חמש, אחת הבנות כבר פתחה אותו.
"בואיי נתקדם" אמי אמרה והתקדמה, הלכתי ישר אחרייה.
עלינו למדרגות, והגענו למסדרון, בהמשך ראינו דלתות, ועל כל דלת כתוב מספר, הצלחתי לאתר את המספר חמש על אחת מהן, "הנה זה" אמרתי בהיסוס, ידעתי שיש שם כבר מישהי, או שכל שותפותיי לחדר כבר שם, אני האחרונה שעוד לא הגיעה.
אמי זזה לעבר הדלת במהירות, נגררתי אחרייה, פתחנו את הדלת והצצנו פנימה, בחדר היו ארבעה מיטות, על אחת המיטות ישבו שלושה בנות, שהן בטח שתפותיי לחדר, הן צחקקו וגיחכו כאשר נכנסתי אל החדר, וכשאמי נכנסה אחריי, הן נשענו על הקיר ובהו בנו עם חיוך גדול.
אני ואמי בהינו בהן גם, מרב אי הבנה לא ידענו מה לומר.
"מה?" לפתע אמי פלטה.
"כלום..תמשיכו כרגיל" אחת מהן אמרה בשקט,.
אמי הסבה את מבטה לעבר הארון. היא פתחה אותו וראתה שם ארבעה דפים, כל מדף שמור למישהי מאיתנו, אך ארבעת המדפים היו תפוסים, על כל אחד מהם הונח פתק עם השם של הנערה אלייה המדף שייך, המדף האחרון שייך לי, אך הונחו עליו כמה צמידים, שרשרת זהובה, מעט איפור ודאורדורנטים.
"של מי כל הזבל הזה?" אמי הסתכלה לעבר הבנות על המיטה ושאלה ברוגז.
חיוכן הגדול נמחק. והחלה שתיקה.
"שאלתי שאלה" אמי לקחה את כל הפריטים מהמדף והשליכה לעבר המיטה עלייה הבנות נמצאו.
הן הביטו בה במבט לא מחבב, ואחר כך בי, במבט שקשה להסביר.
כל אחת מהן לקחה את מה ששייך לה והכניסה לתוך התיק שלה.
אמי סידרה את בגדיי על המדף, ולאחר מכן את הבשמים שהבאתי איתי.
"אוקיי, אני הולכת, הכל בסדר?" אמי הביטה בי.
"כן" נתתי לה חיבוק אחרון לפניי שהיא יצאה מן החדר.
ולאחר שהיא הלכה, התחילו הבנות שוב לגחך, הן התסכלו עליי והתחילו להתלחשש.
הנחתי את התיק על מיטתי ונשכבתי עלייה בתקווה שיהיה לי שקט.
אבל אז התחילו המחשבות, המחשבות על מה בעצם אני עושה פה, למה אני פה, אני בכלל לא רוצה להיות במקום הזה.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

3. -_-

-_-

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

4. סיפור בלי שם- פרק 1

"לפניי עשר דקות אמרת שתקומי!" אמא אמרה שבקולה נימה לא חיובית.
קמתי מהמיטה בעוד שאמא עומדת מולי ומחכה לתשובה ממני, "תתארגני מהר, אני אוריד אותך בבית הספר" אמא יצאה מן החדר במהירות. שמתי לב לנעלי העקב שלבשה, היא תמיד שנאה נעלי עקב, היא לא הייתה מסכימה לי ללכת לאף מסיבה עם נעלי עקב או איפור, אפילו אם הוא קליל.
התייצבתי על הקרקע והלכתי אל המקלחת בשקט, בחדר הסמוך ישן אחי, ששנא את העובדה שחדרו סמוך לחדרי, מידי פעם הוא שם מוזיקת רוק ואני התלוננתי על כך שאני צריכה להתכונן למבחן או להגיש עבודה והרעש מפריעה לי.
הלכתי אל המקלחת ועמדתי מול המראה, פתחתי את הברז ואספתי כמה שיותר מים בידיי, שפשפתי את פרצופי והעברתי את ידי הימנית בשיערי, כל הקשרים שנוצרו בו במשך הלילה לא יפרמו ככה סתם.
הסתכלתי במראה, פרצופי היה מלא בנקודות חן ושיערי עדיין היה מלא בקשרים, השיער שלי הוא מקרה אבוד, הוא אף פעם לא יצא נורמלי, פעם אחת הוא יהיה מתולתל, פעם אחת חלק ואפילו מידי פעם מסולסל.
התכופפתי אל המגירה התחתונה, שם נמצאת מברשת השיער שלי, לקחתי אותה במהירות והתחלתי להעביר אותה על שיערי,שיפשפתי שוב את פניי, הנחתי את המברשת במקומה וחזרתי אל חדרי.
"הנה הבגדים שלך טיילור" אמא חיכתה שם והכינה בגדים על מיטתי.
"אמא! אני בת חמש עשרה, אני יודעת לארגן את הדברים שלי" החזרתי את הבגדים לארון במהירות רבה, החלפתי את החולצה הסגולה שאמא הכינה לי בחולצה ירוקה, לא סבלתי את זה שהיא דאגה לי לכל פרט קטן.
"והנה זה שוב מתחיל? זו לא בושה לקבל עזרה" אמא הלכה לכיוון הארון והרימה את החולצה הסגולה שהחזרתי, קיפלה אותה היטב והחזירה אותה למקומה.
"אז אוליי תכיני לי גם את שיעורי הבית? ותלעסי במקומי את האוכל? למה לא?" השבתי
"לא התכוונתי לזה!" אמא צעקה, "בוודאי שלא!"
נשמעו קריאות שקט מן החדר של זאק, אחי הגדול.
"הערת את אחיך, תזדרזי ותרדי למטה" אמא קראה.
שמתי עליי בגדים במהירות, חולצה ירוקה וג'ינס שחור.
אני הערתי אותו? אני לא אבין מבוגרים בחיים. סידרתי את התיק שלי במהירות, הכנסתי את הפלאפון וכמובן את האוזניות.
ירדתי למטה, ראיתי אורות דולקים בחדר של אחי, "תודה, יצור" הוא אמר בעודו לועס מטסיק וחוטים לבנים השתלשלו מאוזניו ונגמרו בכיסיו, אוזניות.
"מי שמדבר. המניאק עם החברה-זונה שלו." פגעתי בנקודה רגישה, הוא התכווץ לרגע בהפתעה.
חיוך התפשט על פני, אבל זה לא התמשך זמן רב, כי אמא צרחה מלמטה, "טיילור! רדי מייד למטה! ואם אני אשמע אותך מלכלכת שוב את הפה שלך, אני אכניס לך סבון לפה!"
"קחי אותי כבר לבית ספר!" צרחתי. "קודם כל תלמדי לדבר יפה- אחר כך תבקשי טובות!" אמא צרחה חזרה. רציתי לתת לזאק סטירה באותו רגע ולהסתגר בחדר, אבל רצתי אל המכונית של אמא במהירות ושתקתי, לא הוצאתי הערה אחת.
אחריי כשתיי דקות היא ירדה עם תיק בידה, היום היא שוב הולכת לראיון עבודה, זה כבר השלישי שלה אם אני לא טועה בספירה.
אמא נכנסה אל המכונית וחגרה חגורה, "אל תחשבי שזה בסדר איך שדיברת שם" היא הוציאה מפיה.
"בסך הכל אמרתי את האמת! אוקיי? ומתי שתשימו את החדר שלו כמה שיותר רחוק משלי אתם תראו כמה בעיות יפתרו בבית הזה" לא מזיז לי מה שאמא אומרת, היא צריכה להבין שאני יותר לא הילדה הקטנה והתמימה, והיא תבין את זה בכל מחיר.
במשך הנסיעה היה לי שקט, היתרון היחיד בוויכוחים שלי עם אמי זה השקט שאחרי, תמיד נוצר מצב שאני והיא לא מדברות שעות עד שהעניינים מסתדרים בנינו.
אמא עצרה את המכונית, "ביי" היא אמרה בקול שקט,הופתעתי, בדרך ככל היא לא מדברת איתי אחרי ריב סוער, היא הגבירה את הרדיו וחיכתה שאצא ממכוניתה.
"ביי" החזרתי בנימה יבשה, ירדתי מן המכונית והרחתי את ריח האוויר הצח.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

5. סכין בגב

אני חשבתי שאפשר לסמוך עליה.
חשבתי שהיא תעשה את הדבר הנכון
חשבתי..
ולקחתי את הסיכון בכך שחשבתי, היא לא עשתה את הדבר הנכון ולא הייתי צריכה לסמוך עלייה.
היא תקעה לי סכין בגב
היא חשבה על עצמה,לא על אחרים,היא לא חשבה אפילו מה יקרה לי אחרי זה.
אחרי כל מה שנותנים לה, זה מה שמקבלים ממנה.
בגידה, סכין בגב.
זו היא, אותה נערה שסמכתי עלייה,בלי שמץ של ספק שיקרה משהו.
אבל סמכתי עלייה,וזו התוצאה
ואין כל כך מה לעשות במצבים כאלה, אלא...

להתמודד עם האמת ולשתוק.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

6.

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים

7. אכפתיות

נמחק...

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

8. המשך למשחקי הרעב

כתבתי עם תולעת ספרים ביחד!! (היא מוכשרת)
----
"אמילי פרננדז!" היא קראה.
חיוך של הקלה עלה על פניי. גם על פניה של דייזי.
מעניין מי זאת אמילי פרננדז...
אוי! אמילי פרננדז!
ראש קטן צץ מקהל הילדים, ראש בלונדיני עם צמות ארוכות.
לא! לא! לא! זה לא קורה לי! החברה הכי טובה שלי! אמילי!
רציתי לצרוח, להרביץ לאשת הקפיטול המטופשת ששלפה את הפתק של אמילי.
למה? למה זה מגיע לי?!
בזמן ששקעתי בהרהורים שלי, אמילי כבר הייתה בחצי הדרך אל הבמה.
בלעתי גוש גדול בגרון "אני מתנדבת!" קראתי אבל אף אחד לא שמע, אפילו לא דייזי, שעמדה לידי.
"אני מתנדבת!" קראתי, הפעם בקול תקיף יותר.
דייזי הביטה בי בעיניים פעורות לרווחה ולסת שמוטה.
רציתי לברוח, זה מה שרציתי.
"טוב, כנראה שיש לנו מתנדבת." קראה אשת הקפיטול לעברי.
"את השתגעת?, אל תעשי את זה!" אחותי הסיטה אתי מללכת לבמה.
"אני לא יכולה לסכן את אמילי, מצטערת דייזי" שחררתי את ידי מידה וצעדתי לעבר הבמה.
המחשבות שהיו לי באותו רגע היו איך התמודד או איך אהרוג אנשים? אני אפילו לא יודעת לירות בחצים.
כל פעם שדייזי לקחה אותי ליער, כל מה שעשיתי היה ללטף את החיות.
אני לא יכולה, איך אני אשרוד?
אבל זה עדיף על לתת לאמילי למות.
"עלי לבמה, מתוקונת!" קראה האישה מהקפיטול.
וכל מה שיכולתי לעשות הוא לעלות לבמה.
שעליתי לבמה, לא כל כך הקשבתי למה שהאישה אמרה.
היא זימנה לבמה נער בגילי בערך,בן ארבעה עשרה.
נשלחנו להיכל הצדק וחיכיתי למשפחתי, חכיתי ונשמתי עמוק כדי להיות מוכנה.
רציתי להתנצל בפני דיייזי, ולחבק את אמא עוד פעם, רציתי להגיד לאבא שאני אתגגע, כל כך הרבה דברים.

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

9. אין שם

הוסר..

---
הייתי צריכה לכתוב את הסיפןר הזה באמת או חובה (בגלל אריה!)

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים