מקווה שתהמ:)
***
היא יודעת שזה לא מה שזה היה. היא יודעת שזו לא אותה אהבה. היא אוהבת להיות מאוהבת, ולא אכפת לה מה אחרים אומרים. כנראה שהיא פשוט נתנה את הלב שלה לבחור הלא נכון...
"יום אחד יבוא איזה מלך, שיבנה לך ארמונות,
ותחיו באושר ועושר, אבל את לא תפסיקי לבכות ..."
השיר מתנגן ברקע, הוא לא עונה לה. היא מנסה להתקשר כדי לאחל לאהוב שלה ברכת חג שמח. היא יודעת שהוא מסנן אותה, מתעלם ממנה. היא יודעת שהוא כבר לא אוהב אותה, אך היא לא מבינה- איך קרה שנשבר לה הלב? היא ידעה שהוא "סטוציונר", אחד שיוצא עם אלף בנות, גורם לכל אחת להרגיש מה שהוא גרם לה להרגיש... למה שהיא תהיה שונה מכל בת אחרת? גם אותה הוא יזרוק, כמו זוג כפפות ישנות...
היא יוזמת שיחה, מתקשרת ממספר חסוי, והוא עונה. היא אומרת שהם צריכים לדבר - פנים אל פנים. הוא אומר שהוא לא יכול. היא שומעת ציחקוקים ברקע. מנתקת. היא מחליטה ללכת אל הבית שלו, דמעות זולגות על לחייה. מצלצלת בפעמון הדלת, ורואה אותה. הילדה שבגללה הוא לא אוהב אותה יותר. היא נכנסת בצעדים איטיים, כל צעד כבד וכואב. עולה למעלה, לחדרו. "שחר, מה את עושה פה?", הוא שואל אותה. היא לא עונה, הדמעות ממשיכות לזלוג, ושתיקה.
"שחר, אני מצטער,באמת שלא התכוונתי שזה מה שיהיה". קולו שובר את השתיקה, כמו סכין ,סכין שנתקעה לה עמוק בלב.
"רק תגיד לי, אתה אוהב אותה כמו שאהבת אותי?". שקט. הוא כנראה לא יודע מה לענות. היא מבינה לבד, מתחילה ללכת לכיוון הדלת, מפילה את התמונה שלהם שעמדה על השידה. "אהבתי אותך, רון" היא אומרת בקול רועד, ויוצאת.
הוא הרים את התמונה. שכח כמה שהם יפים יחד. הוא חשב על הטעות הנוראית שהוא עשה: איך הוא נתן לה ללכת? הוא הדליק את המחשב, והשיר התנגן ברקע:
"אין כבר דרך חזרה. זאת היתה בגידה. זו אשמתך, כי היא כבר הלכה..."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
