Maddie Lautner

Maddie Lautner

בת 20 מNew York

נמאס לי. אוקיי? נמאס לי. אם אתם רוצים למתוח עליי ביקורת, לא בפנים שלי.

R&R WHORE, YOU GUYS!



» דירגה 9 ספרים
» כתבה 8 ביקורות
» יש ברשותה 2 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 6 שנים ו-10 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 4 שנים
» קיבלה 66 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» מעניין מאוד (סיפור שכתבתי) אפרת
לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» אהבתי! (סיפור שכתבתי) תות :>
לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» הו וואו (סיפור שכתבתי) no fear
לפני 5 שנים ו-6 חודשים
» * (סיפור שכתבתי) Rowan Jin
לפני 5 שנים ו-7 חודשים
» מה עשיתי לו??! (סיפור שכתבתי) Rowan Jin
ביקורות ספרים:

מוצגות 8 מבין 8 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

קאסי מתעלה על עצמה. אם פעם חשבתי שהטעות הכי גדולה שלה היא השידוך של מגנוס בספר הבא, היום אני עדיין חושבת ככה. אבל אם פעם חשב... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-8 חודשים


אם לא אימא שלי, בחיים לא הייתי נוגעת בספר הזה. אני זוכרת שהתחלתי אותו, הוא נעלם לי לכמה חודשים, וכשמצאתי אותו שוב לא הבנתי כ... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-9 חודשים


"אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נטשו אותה בקרקס אחרי שלא הצליחו למכור אותה לשום קרקס. ברונווין ברנטלי, השור הזועם, טועמת הדם, לא... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-10 חודשים


וואו. ממש... וואו. אף פעם עוד לא קראתי משהו של לואיזה ואיזבל יאנג, אבל הספר הזה גרם לי לחשוב על לפתוח את ילד האריות ולקרוא... ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-11 חודשים


אני צריכה הסבר לשאלה, למה אני שמתחברת לדמויות בצורה כ"כ חזקה, למה קראתי את הספר הזה. קוסטנטינוס קומנינוס בן ה-45 נגעל מאשת... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים


בשבילי, זה הספר האולטימטיבי. לא כמו דמדומים, שאחותי נשבעה לי שאני טועה ושזה לא סתם בחורה שלא יודעת מה לעשות עם ערפד ואדם-זא... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-1 חודשים




מוצגות 4 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

כמה טוב להיות פרח קיר הוא ספר מדהים, שסוחף כמה מהשנייה הראשונה, אולי בגלל העובדה שצ'ארלי לא מנסה להתבלט, הוא לא שחקן הפוטבו... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-10 חודשים


וואו. את האמת, שהתאהבתי בספר הזה בגלל דבר אחד - המיתולוגיה היוונית. אפשר לומר שבתור אחת שחולה על פרסי בדם, הספר הזה היה כמו... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-10 חודשים


~ספוילרים לגבי הספרים הבאים בסדרה~ אז ככה, הלכתי לי לתומי בספרייה העירונית וקראתי את התקציר. חוץ מזה, שריירדן הוא אחד מין ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-5 חודשים


אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בכלל. אולי בגלל שזה מגיע לפרסי אני יכולה לכתוב מגילה שלמה, אני גם לא יודעת למה אני צריכה ל... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-6 חודשים


Maddie Lautner עוקבת אחרי
עוקבים אחריה
מתוך הפורומים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» מעניין מאוד (סיפור שכתבתי) אפרת
לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» אהבתי! (סיפור שכתבתי) תות :>
לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» הו וואו (סיפור שכתבתי) no fear
לפני 5 שנים ו-6 חודשים
» * (סיפור שכתבתי) Rowan Jin
לפני 5 שנים ו-7 חודשים
» מה עשיתי לו??! (סיפור שכתבתי) Rowan Jin
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

"אל תשכחי שאני עושה לך טובה, פרוליין וויליאמס," יוהן אמר בקול נוקשה יחסית וקם מכיסאו. "אם זאת לא טובה, אני לא יודע למה תקראי טובה."

"אני יודעת, הר אכטרברג," הנערה שמולו דיברה. היא קפצה כשהוא קם מהכיסא, הוא חשב לעצמו. והיא נראית כמו קרח. אין אדם שכל-כולו לבן, או לפחות אדם שהוא מכיר. והיה לה מבטא בריטי. אם הבריטים האלה שלחו אותה כדי לחסל לו את העסקים, הוא יפעל באיזו דרך שהיא שצריך. "אני מצטערת שאני מפסיקה אותך באמצע מבצע, אבל אני צריכה מקלט. גם אם זה אומר שאני אהיה שבויה, אסור לי לחזור לסיילם. ואני מקווה שאתה מבין."

סיילם. שם שהוא לא שמע הרבה זמן.

"תיפטרי בהקדם משם המשפחה שלך, סאפירה. נמצא לך אחד חדש. ברוכה הבאה לחוג האירופאי." המבט המופתע על הפנים של סאפירה היה מחזה מלבב פשוט. "או שאת מעדיפה דרך אחרת." היא בלעה רוק. הוא הצליח לראות כל תנועה שהיא עשתה, כל התכווצות אפילו.

"למען האמת, הייתי מעדיפה נישואין," היא אמרה עם קול קצת שבור. "אם יגיעו לכאן אנשים שמכירים אותי, יהיה להם קל יותר למצוא אותי עם השם סאפירה וויליאמס או כל שם אחר שתמציא לי. לעומת זאת, אם אני אהיה, למשל, פראו סאפירה אכטרברג, אף אחד לא יחשוב על למצוא אותי." היא חשבה קצת לפני שהמשיכה. "וזה רק אומר שאתה עדיין עושה לי טובה. אלה יהיו יחסים פלטוניים לחלוטין." החיוך היה קלוש לגמרי. אם הוא יגיד לא, היא עלולה למות. אם הוא יגיד כן, זה ישים אותו באור רע.

"אני אחשוב על עניין הנישואין. עד אז את בחוג." היא הנהנה קצרות ויצאה מהר. אולי החשיבה לא צריכה לקחת כל כך הרבה זמן.
--
"אני לא רוצה למצוא אותך שוב עם המדים של אבא שלך, אמלי אכטרברג, ותזכרי שאם זה קורה זה הסוף שלך," סאפירה אמרה בקושי מהספה. "הסכמנו שאם אבא לא בבית את לא עושה את זה, זוכרת?"

"אבא אמר שאימא אמרה זה לא תירוץ." זה מה שהיא הצליחה להבין מהדיבור של אמלי, לפחות. כרגע היא שאלה את עצמה למה סופרים שעות לפי יום, לא לפי שנים. זאת שאלה טובה להתעסק בה כשאנבל וקמילה ישנות, אמלי לא עושה רעש ומי יודע איפה לינדן. אולי עם אבא שלו. זה לא מה שהיא ציפתה מחיי נישואין עם יוהן אכטרברג, אבל אלה היו חייה. בקרוב היא תלד שוב. תאומים. בפעם השלישית בחייה. אלרי לאבו אמרה שאלה תאומים, לפחות. בזכותה של מדאם לאבו לא רק יוהן היה עוזב לימים שלמים. גם הוא היה אחראי על ארבעה ילדים, לבד, כמה שבועות בשנה. קראו להם מוזרים, אבל ככה החיים היו מתנהלים. זה לא נורא כל כך. גם אלרי לא רואה את הילדים שלה רוב הזמן. ככה היא תחייה עד יום מותה.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
זה מדהים, איך שאפילו אחרי 117 שנה אנשים עדיין חושבים שליהודים יש סיכוי. לדעתו של אנשל שניידר, הסיכוי הכי טוב של יהודים זה באמריקה. למרות שזה יהיה נורא מוזר אם כל היהודים עכשיו ישיגו ויזה ויעברו. אייזק ואסתר עברו לפני כמה חודשים לסלוניקי. טוב להם שם, לפי המכתבים של אייזק. לא צריך לדאוג יותר לרובן, כי הוא חופשי לשחק עם ילדים בני גילו בלי שיתערבו כי הוא יהודי. לאסתר יש עבודה כתופרת בבית עסק די מוכר שם. המשכורת גבוהה מספיק והיא עושה משהו שהיא אוהבת. כשהם עוד גרו בלובלין, רוב הזמן אנשל עזר לה עם רובן (כי הוא לא מוכן לעשות את השטויות הציוניות האלה). עכשיו היא לא צריכה להישאר כל היום בבית. והם גם לא מכריחים אותו לתנועות הציוניות המטומטמות האלה. העיוורון המקסים הזה של הקהילה היהודית בלובלין ממש מצמרר. זה הזמן לגמור עם זה.

נכון לכמה שעות קודם, אבא של אנשל ראה אותו יוצא לתנועה ההיא או האחרת שהוא רוצה שהילדים שלו יהיו בה. היחידה שיודעת לאן הוא הולך זאת בקה. היא רק בת חמש, היא לא צריכה ללכת לתנועה הזאת. והיא שומרת סוד. כבר כמה ימים שהיא יודעת ולא מספרת שאנשל נוסע. בזמן הזה, הזמן של הפעולות של התנועה, הוא מחפש רכבות ליוון. או בכלל לאזור הבלקן. שם היחס יותר... נורמלי. אנושי. כאילו הם מעלימים עין בנוגע לאנטישמיות הברורה עד מאוד מסביבם. היחידה שהוא מצא עד עכשיו, שמגיעה הכי מהר, עוברת בווינה. והנסיעה אורכת כמה ימים. לא שזה רע, אבל זה גם לא טוב. זה סתם ארוך. התיקים כבר ארוזים, אבל הוא צריך למצוא רכבת מהירה יותר. אם הוא לא ימצא, הוא יוצא ביום שבת. כי מתוך הכאוס, המבטיח כליה לרוב תושבי הכוכב - הוא מכיר את זה. המין האנושי הוא לא זה שיצמח. למען האמת, הוא ייפול. מהר וחזק. הוא ייפול הודות לקונפליקטים - היהודים עדיין חושבים, למרות שעברו 117 שנה מאז הקונגרס הראשון, שתהיה להם מדינה; הרוסים והאוקראינים מגזימים, האמריקאים מתערבים בדברים שלא קשורים בהם, ואז כולם מתלוננים; דעות קדומות ובורות עדיין שולטים ברוב, הגזענות חוגגת, האנטישמיות וההומופוביה הן אורחות הכבוד במסיבה הגזענית הזאת, ואם ככה המין האנושי חושב לשגשג, הוא טועה.

אנשל בורח ליוון כי הוא לא רוצה לראות את המין האנושי טועה ונופל. "ליברטה, אגליטה, פרטרניטה" זה שם המשחק. רק חבל שלא כולם יודעים אותו. טוב, חוץ מהצרפתים. הם המציאו את המשחק הזה לפני 225 שנים. אבל הם פשוט לא מיישמים אותו. וזה קצת נמאס, לא?
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
ווהו, הנני! אני אנסה לשכנע את רואן לחזור לכתוב גם, כי היא חייבת לי (כ"כ, אבל כ"כ חייבת לי). אבל חזרתי. ותרגומים בקרוב. כשאני אמצא מה לתרגם, או יותר נכון, אשיג אישור מהסבתא המאמצת האינטרנטית שלי לתרגם משהו שהיא כתבה. סוו יאפ.

--

אומרים שהזיכרון יכול לשטות בך. אבל יש דבר אחד שזוכרים לנצח, וזה היום של הבשורה הרעה ההיא. רק שזה לא היה "אדון וגברת אלדרמן, לג'ייקוב יש הפרעת ילדות דיסאינטגרטיבית", וכל מה שנאמר אחר כך. זה דווקא היה "אדון וגברת אלדרמן, לג'מיימה יש סרטן השד." הרופאים עם הבגדים הלבנים, והאחות עם הבגדים הירוקים, לא הספיקו לסיים את מה שהם אמרו. אימא כבר קפצה והתחילה להגיד שהיא לא רצתה שזה יקרה ושהיא לא התכוונה לזה בכלל ושזה לא משפחתי, זה סתם צץ ו-

"גברת אלדרמן, זה טוב שהבאתם אותה לבדיקה כשיכולתם. גילינו את הסרטן בשלב מוקדם. הסיכויים של הבת שלך להירפא גבוהים מאוד."

ורק ג'ייק נשאר בצד, והסתכל כשאמרו לאימא שלו שהבת שלה מעכשיו יותר מסכנה ממנו. כשחושבים על זה, סרטן השד אפשר לרפא. אי אפשר לרפא CDD בכימותרפיה והקרנות. אי אפשר לרפא CDD בכלל. אז למה פתאום ג'מיימה המסכנה, ולא ג'ייק? הוא אולי בן 21 והיא בת 17, אבל זה לא משנה את העובדה שהמצב שלו חמור יותר. ג'מיימה לפחות יכולה לדבר. היא לא צריכה לעשות את התנועות האלה, שאימא קוראת להן "מגונות" ואומרת שלא לעשות אותן בפומבי. אולי יהיה לו טוב יותר לא בבית הזה. וממילא הוא כבר בן 21. הוא לא אמור להמשיך לגור פה, נכון? אז הוא החליט מה הוא עושה. הוא ארז לעצמו תיק, שם את הפאה הוורודה של ג'מיימה, והלך. למי יהיה אכפת לאן הוא הולך, העיקר שהוא הלך. כי לא אכפת להם יותר.

רק שהוא לא יודע איפה הוא עכשיו. הוא יודע שהוא יצא מהבית, ירד במדרגות, מיס טלר הזקנה אמרה לו בוקר טוב, שאלה לאן הוא הולך. הוא הצביע על הדלת. היא הנהנה ועלתה למעלה. והוא ירד למטה, ויצא מהבניין, הלך כמה בלוקים, ונראה לו שעכשיו הוא כבר לא באולבני. חבל. הוא אהב את אולבני. אבל אם הוא רוצה לא להיות פה, הוא חייב לפחות להגיע לניו יורק סיטי. הוא יגיע לניו יורק סיטי. גם אם זה יעלה לו בחייו.

--

אם יש דבר יותר נורא מסרטן, זה אחים גדולים. כי הם הולכים וחוזרים ומי יודע מה קורה איתם. לא כך אצל ג'מיימה אלדרמן. ג'ייק תמיד היה כל עולמה. היא גדלה איתו בהבנה שזה המצב, והוא לא הולך להשתנות. הוא לא יקרא לה בקול סיפורים לעולם, והיא תמיד צריכה להיזהר במה שהיא אומרת. הוא לא הולך להיות אדם נורמלי. היא ביקשה מאימא שתקנה לה את התנ"ך המרושע רק כי הוא רצה ולא ידע לבקש. והיא הייתה אחותו, תרתי משמע. עד שהיא הפסיקה להיות. אמרו לה שיש לה סרטן השד. ואימא התחילה להתלהב מהרעיון שהיא סוף סוף יכולה להפסיק לדאוג לבן הפגום שלה ולהתחיל לדאוג לבת המושלמת שלה. ג'מיימה בכתה. ימים שלמים היא בכתה. וכשג'ייק הלך, היא בכתה עוד יותר.

"סרטן זאת לא סיבה לבכות ככה, מאמי," היא הייתה אומרת. היא כנראה לא הבינה.

"אם את חושבת שזה הסרטן, כנראה שלא שמת לב שיש לך שני ילדים, לא רק אחת." היא התחילה לשלוח הודעות לפלאפון של אחיה, אבל הצלצול נשמע מהחדר ממול. אם הוא לא לקח את הפלאפון, יש לזה כנראה כמה הסברים. והיא החליטה. כשהיא גומרת עם כל זה, היא יוצאת לחפש אותו. וזה לא משנה במה יעלו לה החיפושים.
נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים
*כמו שאמרתי, עוד דמויות חדשות. אני אסביר עליהם בסוף.

הקרדיט הולך לדראז.*
--

"מר ולנטיין, אדוני," קול של ילדה קטנה נשמע מהמדרגות. ממתי יש להם ילדה? הרי הם נשואים רק שנה... מרק הסתכל בבלבול לכיוון המדרגות, עליהן עמדה ילדה קטנה עם צמות בלונדיניות ונמשים בולטים. מרק לא זוכר אותה...
"כן רייצ'ל?" ואל שואל באנחת תבוסה. הילדה - רייצ'ל, הוא קרא לה - יורדת שתיים-שתיים במדרגות ונעמדת מול ואל, מסתירה למרק את הטלוויזיה שהוא הדליק מחדש (בדיוק התחיל איך פגשתי את אימא). "ואני אמרתי לך, תקראי לי ולנטיין. לא מר, או אדוני. את לא זרה לי." הילדה נראית קצת מפוחדת. מרק רוצה לרוץ ישר לכיוונה, כי למרות שהוא לא בדיוק מכיר אותה הוא מחבב אותה דווקא ולא רוצה שהיא תפחד משום דבר - בעיקר לא מוואל! לא! למה לפחד ממנו?

"מר- ולנטיין, אנחנו לא הולכים היום לכנסייה?" היא שואלת בחשש קל ומחבקת את הדובי שהיא הביאה איתה. ולנטיין כותב במהירות משהו על דף שהוא מצא על השולחן ונותן אותו למרק.

בפתק כתוב 'זאת רייצ'ל. היא הילדה שאנחנו עומדים לאמץ. היא נלקחה מאימא שלה כי אימא שלה התעללה בה בטענה שהאל שונא ילדים ושהיא ילדה רעה.' ואל אומר משהו לרייצ'ל וקם להכין ארוחת בוקר בתלונות שכואב לו הראש מהשטויות שאימא שלה החדירה לה לראש. רייצ'ל עוקבת אחריו כמו ברווזון אחרי אימא שלו, שואלת עוד ועוד שאלות כגון: "אז אנחנו לא הולכים לכנסייה?", "למה לא הולכים?", "אני יודעת שהיום יש לבן חתונה, אבל זה לא מאוחר יותר?", "הוא הבטיח לי שאני אהיה נערת הפרחים. מותר לי?" ו"אני יכולה לעזור לך להכין פנקייקים עם בננות? אימא לא הרשתה לי להכין פנקייקים עם בננות." ואל עונה לה כמובן, ומרק מתרכז בטלוויזיה. הוא לא זוכר מה קרה קודם, אבל הקול של טד מוסבי (כן, הוא זוכר את השמות שלהם, הוא רואה טלוויזיה הרבה) אמר "זהו. מעכשיו אני מתמסד." ומסביבו הכל בער ודפים התעופפו לכל מקום.

רייצ'ל מתיישבת על הכיסא הגבוה הכחול שלה שליד הבר, שוולנטיין קנה לה כשהוא הלך לקנות לה בגדים וצעצועים. היא לא ירדה ממנו אף פעם. זה היה המקום האהוב עליה, ליד הבר במטבח, ממש מול קערת הבננות. ולנטיין נותן לה סכין פלסטיק ומורה לה להתחיל לחתוך בננות, אם היא רוצה פנקייק בננה. היא רוצה להגיד לו שהיא לא אוהבת לחתוך בננות כי הן אומרות לה שזה לא הוגן שדווקא היא, אבל היא נזכרת בבית ובחגורת השרשראות של אימא ומתחילה לחתוך בצייתנות. מי יודע מה יעשו לה אם היא לא תקשיב לוולנטיין? אולי הוא ייקח ממנה את הדובי שלה? אבל היא אוהבת את הדובי שלה. היא לא רוצה שהוא ייקח אותו. הבננה הראשונה מתחילה לדבר אליה בקול ילדותי קצת, והיא עונה בשמחה, אבל בשקט. בבית היא הייתה מדברת עם הבננות כל הזמן, וגם עם המקרר והתנור והדלתות והטלוויזיה והארון והרצפה אבל אימא שלה אמרה לה שזה לא בסדר. ולנטיין ומרק אף פעם לא אמרו לה שזה לא בסדר. הם לא דיברו על זה איתה. אולי הם לא יודעים... וטוב שכך. הם לא צריכים לדעת. אף פעם.
~
"רו!" רומיאו שומע ממרחק. עוד חצי שעה הוא עולה למטוס. מה עכשיו?

אבל זאת איימי פיי, עם ג'ולייט. רגע, מה? אבל איימי הייתה אמורה לבוא בטיסה אחרת... והם החליטו מזמן שג'ולייט לא תעלה על שום טיסה שהיא לא ללונדון, לסבא שלה. ג'ולייט מדדה על רגליים קטנות ושמנמנות וקוראת לרומיאו בקול רם, ואיימי פיי מאחוריה, מנסה לתפוס אותה. אחד החסרונות בילדה בת שנה וחצי, כנראה. איימי פיי מרימה את ג'ולייט ומתקדמת במהירות אל רומיאו. "לא איחרנו, נכון? יש עוד חצי שעה?"
"מה את עושה פה, איימי?"
"טיסה של הדקה האחרונה. התקשרו אליי, אמרו שהטיסה התבטלה, שיש אפשרות להחליף טיסה לשלוש וחצי, אבל באמת נראה לך שאני הולכת לאחר?" היא מושיטה אליו את ג'ולייט ומוציאה בקבוק מים. "הילדה הזאת נהיית כבדה מיום ליום. חבל שאתה יותר בחזרות מאשר בבית כדי להבין את זה."ג'ולייט מושיטה ידיים אל שקית העוגיות ורומיאו מוציא לה אחת. היא מתקשה קצת באכילה ובסוף מחליטה למצוץ את העוגיה. רו תוהה אם מרק יזכור אותה בכלל. הפעם האחרונה שהוא ראה אותה הייתה ביום ההולדת של רוזלין, לפני חודש. אבל כנראה שכן, כי הוא ראה אותה הרבה, ובפייסבוק, ובטוויטר, ובכל מקום.

חצי שעה עוברת די במהירות, והם עולים לטיסה, כשהוא נדחק ליד החלון, ג'ולייט יושבת בינו ובין איימי. ובצד השני של איימי, איך לא, פליציאנו מדינה. כנראה הוא חושב שרומיאו ואיימי נשואים, כי איימי ביקשה ממנו לשבת במקום שלה... וחוץ מזה, יש להם את ג'ולייט. זה לא די סימן לזה שהם כנראה, איכשהו, נשואים?

אבל לא, הם לא נשואים. ואין מצב שהוא חושב עליו עכשיו. רומיאו, לא! כן, הוא איטלקי, והוא סקסי, והמבטא שלו עושה לו דברים שקשה לו לתאר, אבל הוא לא הומו! לא! בכלל לא! איימי כנראה במצב דומה, כי מהצד השני של פליציאנו יושבת מנאר רוסטאמי. מנאר היא חברת קאסט של רומיאו, והם עומדים להעלות ביחד את "האביב מתעורר" כוונדלה ומלכיור. לדעתו של רומיאו, מנאר הייתה יכולה להיות בקלות דוגמנית, אם לא הודות למוצא שלה ולדפקט הקל שיש לה בעיניים. ועכשיו, כשהוא ידע שאיימי בי, הוא ידע שכנראה גם היא חושבת ככה. טוב, אז חבל לשניהם, המסכנה נשואה. הוא לא יודע למה מנאר טסה ללוס אנג'לס בדיוק, אבל בטח יש לה סיבה טובה להיעלם לבעלה.

ג'ולייט נראית קצת משועממת, ומשיכות חזקות בחולצה שלו מבהירות לו שהוא צריך להפסיק לבהות בפליציאנו - זה כל מה שהוא עשה בזמן האחרון כנראה - ולהתעסק קצת בבת שלו. אז הוא מוציא מהתיק שברגליים שלו (תיק שאיימי הביאה) אחד מהספרים של ג'ולייט ומתחיל להקריא לה, והיא ממלמלת שטויות ועוזבת את החולצה שלו. שלוש שעות וקצת והם ב-LAX. שלוש שעות וקצת, והוא יכול להתקשר לרוזי ולהגיד לו שהוא צריך הסעה לסן פרנסיסקו, ושכדאי לו להשאיר את קטרינה ולוצ'נטיו עם בן עד שהם יגיעו, כי קטרינה מלחיצה את ג'ולייט קצת ולוצ'נטיו בכלל לא מתייחס למה שקורה. תסמונת של ההפרעה המשונה שלו. הוא עדיין לא הבין מה השם שלה.
~
"ולנטיין, הבננה אומרת שהיא לא אוהבת פנקייקים. אפשר לאכול אותה?" רייצ'ל מיד משתתקת. לא! למה היא אמרה את זה? עכשיו הוא יכעס עליה וירביץ לה עם חגורה וייקח לה את הדובי שלה! היא לא רוצה שהוא ייקח לה את הדובי שלה!
"אם הבננה רוצה שתאכלי אותה, את יכולה לאכול אותה. אז נחתוך עוד בננה," הוא מחייך אליה. "מה עוד היא אומרת לך?"
"היא אומרת, 'לחשוב על מקום טוב, לחשוב על מקום טוב!'. אתה לא כועס עליי שאני מדברת עם בננות?"
"זה בסדר גמור," הוא אומר לה. "זה אולי מצביע על סכיזופרניה, אבל אנחנו לא נדע אם את לא רוצה שיגידו לך בדיוק מה זה. בן מדבר עם טוסטרים. הוא לא מדבר כמעט עם שום דבר אחר אבל, כי בין התנור והמקרר שלו יש ריב."
"ועם בננות?"
"הוא לא מדבר עם בננות, כי לדעתו אין להן קול."
"אבל כן יש להן קול!" היא מתעקשת. "למשל, הבננה עם הכתם בצורת לב, קוראים לה קאסטודיה, והיא מדברת איתי כל הזמן. היא אמרה שהיא לא רוצה להיות בננה. 'סיינדו און פלאטאנו אס מאלו. מוי מאלו. יו קווריה סר און קרטון דה ליצ'ה, פרו לה וידה נו מי דז'ו.' אתה יודע מה זה אומר, ולנטיין?"
"זה אומר, 'להיות בננה זה רע. רע מאוד. רציתי להיות קרטון חלב אבל החיים לא הרשו לי.' זה מה שקאסטודיה אומרת לך?" הוא שאל אותה בחיוך קל ושם את הפנקייק הראשון על הצלחת הכחולה הפרחונית של רייצ'ל.
"כן... אם החיים היו יותר הוגנים, נראה לך שהיא הייתה קרטון חלב?"
"אם החיים היו יותר הוגנים, לא היית באה לפה." הוא מטגן עוד ארבעה פנקייקים, עורם אותם על הצלחת של רייצ'ל ומביא לה, עם מייפל וקצפת בצד. היא דוחפת את הקצפת הצידה, כי היא "לא במצב רוח לקצפת היום", ומטביעה את הצלחת שלה במייפל.

אחד היתרונות של החיים אצל ולנטיין ומרק זה שהיא יכולה לאכול מה שהיא רוצה והם לא יגידו שהיא ילדה רעה ושאסור לה. היא משתדלת מאוד לא לקום בשתיים בלילה ולקחת מהמקרר פודינג שוקולד שהם קנו לה במיוחד, למרות שהם אמרו לה שזה בסדר ושמותר לה. זה למה היא מרשה לעצמה לאכול את הפנקייקים שלה עם יותר מייפל משהיא צריכה. ואז היא עוד שותה את החלב-סויה-בטעם-שוקו הזה שרוזלין מכריח את מרק לשתות. זה לא כזה מגעיל כמו שמרק אומר, או כנראה שזה כי היא לא שתתה את זה אף פעם. היא כל הזמן מקבלת כוס מים ושלוש פרוסות לחם ליום, ועכשיו יש לה מקרר שלא נועלים בלילה עם הרבה אוכל ומותר לה לאכול את כולו. היא יודעת שהיא צריכה להודות לאל על כל מה שהיא מקבלת כאן כל שנייה של היום, הצלמיות של הקדושים אוזוולד (הפטרון של ה-29 לפברואר, תאריך הלידה שלה) וג'נביב (הפטרונית של כל בעלות שמה - השם האמצעי של רייצ'ל הוא ג'נביב) כל הזמן מזכירים לה שהיא צריכה, והיא תמיד עושה את זה, רק בנוכחותם. אחרת זה לא כאילו זה נחשב, כי בבית שלהם אין צלמיות של קדושים בכל מקום כמו בבית, שאפילו בחדר השירותים יש צלמית של הקדושה אפולוניה. חוץ מהתליון של הקדוש כריסטופר של ולנטיין, היא לא ראתה שום צלמיות. לצלמיות שבחדר שלה יש קולות מעניינים לדעתה. לאוזוולד יש קול נמוך עם טון של מישהו שיודע מה הוא אומר ומתכוון לזה. כיף לדבר איתו על דברים חשובים כמו מה המורה שלה בבית הספר לימדה אותה היום (לכתוב את השם המלא שלה, Rachel Genevieve O'Flahertie) אבל הוא לא מבין כל כך בתכניות טלוויזיה שהיא אוהבת ובשמלה החדשה שקנו לה לכבוד החתונה והיא אוהבת מאוד-מאוד. ג'נביב, לעומתו, ממש ממש נחמדה. יש לה קול גבוה ושקט, והיא מבינה בשמלות ובתכניות טלוויזיה כמו "My Little Pony: Friendship is Magic", היא אוהבת את אוזוולד, אבל אוזוולד לא יודע, אז הן שומרות על זה כסוד. רייצ'ל טובה בלשמור על סודות. היא שומרת על כל מיני סודות, כמו על הסוד שג'נביב מאוהבת באוזוולד, או הסוד של לוצ'נטיו, שהוא לא אוהב את המציאות כי אין שם סוסי פוני מנצנצים.

היא גומרת לאכול ושמה את הצלחת בכיור, ועולה לחדר להודות לאל בפני הצלמיות ולדבר איתם, ואז גם להתכונן לנסיעה לבית ספר. היא לא אומרת לאף אחד שיש היום חתונה כי היא לא רוצה. והיא גם לא תגיד. עד שהיא תרצה.

--
*טוב, אז...
רייצ'ל בת ארבע וחצי, והיא מין בובת חרסינה קטנה. לקחו אותה מאימא שלה כי אימא שלה התעללה בה בטענה שהיא ילדה רעה ושהאל שונא ילדים רעים. היא חונכה להיות ילדה קתולית שמפחדת מחייה, ואז לקחו אותה ומרק וואל רצו לאמץ אותה, והיה בלגן עם הטפסים, ועד שיגיעו טפסים היא גרה איתם. היא נולדה ב-29 לפברואר, 2016, מה שהופך את הקדוש הפטרון שלה לקדוש אוזוולד (חקרתי את זה), ואימא שלה רצתה להגן עליה עוד קצת, אז היא נתנה לה כשם אמצעי את השם ג'נביב. היא במצב בריאותי לא טוב במיוחד, וכשהם שמעו על המצב שלה ולנטיין רץ לקנות לה כל מה שילדה בת ארבע צריכה. אז החדר שלה די מלא בשטויות והיא אוהבת את כולם.
איימי פיי, אני חושבת שחלקכם מכירים בשם איימי לפיי פרגרין, הבת המאומצת המומצאת של ג'ייקוב מגלן פורטמן מהמעון של מיס פרגרין, היא האקסית של רומיאו. הם נפרדו כשנולדה להם הבת שלהם, ג'ולייט. היא לומדת לתואר שני באוני' קולומביה. ג'ולייט בת שנה וחצי, אז אין מה לפרט כאן.
קטרינה ולוצ'נטיו הם הילדים של רוזלין, ודי יראו אותם בחלק הבא...
ומנאר היא האישה של אח של מירזה, אהבת חיי בן ה-16 שעובד בשביל טים ברטון. היא ממוצא איראני, בדיוק כמו מירזה ו-12 אחיו ואחיותיו, והכוונות שלה בלוס אנג'לס הן פשוטות - לאחיינית שלה יש יום הולדת, ובעלה נסע לשם כמה ימים קודם...*
נכתב לפני 5 שנים ו-4 חודשים
* לכל מי שחושב שהשם הזה קורע מצחוק, זה מבוסס על סיפור על נער סכיזופרני שנולד כחלק משלישיה, כשהגדול מביניהם סובל מאמנזיה אנטרוגרדית והצעיר, לכאורה, סובל מאקולליה (זאת תסמונת שבה כל התקשורת מבוססת על צלילים ששמעו פעם ואוצר המילים מאוד קטן). לכל המעוניין, http://www.fictionpress.com/s/2258119/1/My-Toaster-Thinks-I-m-Crazy

מרק, ואל, רוזלין, בן, קייל, לאגונה ורומיאו = דראז. פליציאנו ואיימי פיי (ועוד כמה בחלקים הבאים) = אני.

כל שאר הקרדיט הולך לדראז.*
--

היו כמה דברים שדי הרגישו מוזר למרק אברוצי כשהוא קם בבוקר, מעבר לעובדה שהוא עכשיו בלוס אנג'לס, עובדה שהפתיעה אותו כל בוקר מחדש. דבר ראשון, הוא לא היה בבית של רוזלין. דבר שני, הוא לא הרגיש טוב מספיק את הקשר הטלפתי שיש בינו ובין רומיאו ובן. והדבר הכי חשוב, הוא היה במיטה עם ולנטיין למרות שהוא יודע שוולנטיין דתי מכדי להרשות לעצמו להיכנס למיטה עם מרק בלי השרשרת שלו. רגע, יש לו שרשרת? ממתי? מי נתן לו אותה? מרק לא נתן לו אותה, והוא ירצח את מי שמעז להתחיל עם החבר שלו!

המיטה התחילה לזוז, ומשהו במרק אמר לו שכנראה הוא מעיר את ואל. הוא התחיל להוריד את השמיכה ממנו כשהוא שם לב לעוד משהו מוזר - הטבעת שעל האצבע שלו. ועוד משהו, על המנורה היה תלוי פתק ירוק זוהר עם כתב יד ברור וגדול - כתב היד של ואל - והיה כתוב בו שהם נשואים. אה, נכון. הם נשואים כבר שנה. ואל טורח לשים את הפתקים האלה כל לילה כדי שכשמרק יתעורר בבוקר הוא לא יתהה לגבי כל הדברים המוזרים שקורים לו בבוקר. עכשיו הכל הגיוני. רגע, מה זה הפתק הזה שביד שלו? מרק נפטר מהפתק במהירות, התלבש וירד למטה, רק כדי לשכוח, שוב, שבעצם כל מה שהוא רוצה זה כוס קפה. אז הוא עלה חזרה והעיר את ואל כדי לשאול אותו מה הוא רצה, ואז נזכר לבד וחזר למטה להכין לעצמו כוס קפה. הוא הדליק את הטלוויזיה, וניסה להתרכז במה שעל המסך, ואז התקשר לרוזלין - שצעק עליו בטלפון על זה שהוא העיר אותו בשש וחצי בבוקר, אבל מיד התנצל כי הוא חשב שזה היה האקס שלו (רגע, איזה אקס? קייל? אבל הם כבר גמרו איתו...), והם דיברו כמה דקות כשקולות רקע מהכיוון של רוזלין הפריעו לשיחה והוא היה חייב לנתק. באותו הזמן בערך ואל כבר מזמן התעורר וירד לסלון.

"מרק, אתה רוצה ללבוש את הטוקסידו עכשיו או ממש לפני החתונה?" ואל שאל והתרפק עליו, מכבה את הטלוויזיה ומחזיק חזק בשרשרת שלו.
"איזה טוקסידו לאיזו חתונה?"
"אתה ורומיאו הבטחתם לבן שתהיו השושבינים שלו היום," ואל הזכיר בנימה מרגיעה. נכון, היום בן מתחתן עם לאגונה. ואז נשאר רק רו, וזה לא נראה כאילו תהיה לו בעיה מאז שהוא נחשף- רגע, נחשף למה? לא משנה, הוא ידאג לזה אחר כך. בינתיים יש לו את ואל בין הידיים והוא רוצה שהוא יירגע ויפסיק לחשוב מחשבות מטומטמות על למה לעזאזל רו נחשף ואיך, למען השם, הוא אמור למצוא טוקסידו ולחתן את אחיו האמצעי ביום אחד כשהוא אפילו לא יודע מתי הוא התחתן עם ולנטיין או'ראלי ואיך הוא הרשה לעצמו לקנות לוואל טבעת זהב עם יהלום כשדירה מסכנה, ביחד עם האחים שלו, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לשלם עליה.

"אל תדאג, הטוקסידו בארון שלך. אני אעזור לך ללבוש אותו מתי שתחליט שאתה רוצה."
"אבל איך אני אמור ללבוש אותו כשאני אפילו לא יודע מה לעשות כשושבין של בן? או יותר נכון, איך אני אמור להופיע לחתונה של בן אם הוא ולאגונה עדיין לא לגמרי-" כן. זה היה מטופש למדיי. ואל נישק אותו קלות והסתכל עליו בעיניים הירוקות שלו, כאילו מנסה להראות לו משהו שהוא שכח. זה לא היה נעים במיוחד להיות במצב כזה, שבו בעלך שאתה אפילו לא יודע שהוא בעלך מסביר לך מה לעשות. זה אפילו די כאב.
"רו כתב את הנאום שלכם על דף. אין לך מה לדאוג. זה לא אתה שנולדת למשפחה דתייה שהעיפה אותך מהבית." צמרמורת קלה עברה בוולנטיין כשהוא נזכר באירוע ההוא, שבו אחיו הגדול בטעות קיבל... הצעה שהייתה מכוונת אל ואל (למרות שמרק לא התכוון, אבל הוא חשב שזה היה ואל) ו... הפרטים מיותרים. עדיף לא לדבר על זה. זה היה הקוד של מרק וואל - לא מדברים על דברים כאלה. למרות שאת רובם מרק שכח, אבל זה לא החלק הכי נורא של העניין.
~
הצד השני של המדינה. ניו יורק סיטי. רומיאו אברוצי ניסה לתקשר עם גבר שהוא תפס בשדה התעופה, וכמו שהוא למד מניסיון קודם, כדאי לסבול מאקולליה - או בשפה שהאחרים יבינו, להיות מטומטם - כדי ליצור קשר. אז הוא דיבר עם אותו הגבר, פליציאנו מדינה שמו, בערך בגיל של רומיאו (עשרים-וארבע, תודה ששאלתם), תייר איטלקי שעצר בניו יורק בדרכו ללוס אנג'לס. הוא דיבר אנגלית רצוצה במקצת, אבל טוב שרומיאו יודע איטלקית. לא כך?

"תזכיר לי למה אתה טס ללוס אנג'לס?" הוא שאל. הקול הנמוך והמיוחד שרק איטלקים (שרומיאו פגש, כמובן) התאפיינו בו והמבטא הסקסי מאוד, מאוד התבטאו בקול שלו. רומיאו חש מאוהב לרגע. לא, זה לא אמור לקרות לו! הוא סטרייט! הוא מאוד, מאוד סטרייט! זה לא- פשוט לא!
אבל הוא פשוט אימץ קול ילדותי ועליז, כדי להסתיר את האולי-התאהבות הקשה שלו, ושר "היי בייבי, איי ת'ינק איי וונה מרי יו." הוא הולך למשוך את ה"טמטום" עוד קצת. הוא לא חייב כלום לאיטלקי הזה, כ-ל-ו-ם. זאת אשמתו שהוא סקסי כל כך שהוא גורם לו לשכוח שהוא סטרייט! אוף. החיים קשים.

ואז, הבלאקברי של רומיאו מצלצל. זה המספר של רוזי. משהו בטח מציק לו אם הוא מתקשר על דעתו, או שזה בנווליו המעצבן הזה שרוזי לקח לו את הפלאפון כדי שלא יצייץ אפילו ללאגונה. הוא מסתכל על פליציאנו במבט מתנצל והולך לצד, לענות. זה באמת בן, שחופר לו על כמה שהוא צריך אותו שם.
"בן," הוא אומר בקול תקיף. "אני עולה על הטיסה עוד שעה וחצי. אני יכול להתקשר ללאגונה שידבר איתך, אבל אני יודע שאתה לא אוהב מזל רע, אז תעשה לי טובה ואל תתלונן."
"ממתי אתה נהיית כזה תקיף?" בן שואל בספק עצבים ספק כאב. "חוץ מזה שהטבעת שלי צועקת עליי בצרפתית ואני לא יודע מה היא אומרת ואני צריך שתתרגם לי."
"סליחה בן, אני לא שומע טבעות. אולי תישן קצת? אני בטוח שזה רק לחץ של חתונה או משהו."
"כן, נראה לי שאתה צודק..."

והוא מנתק בדיוק בזמן כדי לתפוס את פליציאנו מאחוריו. "אז אתה לא מטומטם כמו שאתה מתנהג."
"מה הסגיר אותי, אחי הנודניק שעומד להתחתן או הבייביסיטר לשעבר שלנו שהחרים לו את הפלאפון?"
"אני דווקא מעדיף אותך כזה."
"מצטער, אני לא על אותו הגל." ואז רומיאו הולך לבדוק אם יש טיסה קרובה יותר (כמובן שאין והוא צריך להיתקע בכיסא שליד האיטלקי ה- ה-- המעצבן הזה) ומתיישב בשער, אוכל עוגיות שהאקסית והשותפה לדירה שלו, איימי פיי, הכינה לו, כדי שלא יצטרך להתמודד עם מה שטיסות מכנות אוכל - שקיות בוטנים. אלה עוגיות חמאה עם רויאל אייסינג ירוק בהיר בטעם מנטה, וכיתוב "הכל יהיה בסדר" בוורוד זוהר על חלקן, ועל החלק האחר כיתוב בכחול-סגול, "אני אוהבת אותך". איימי פיי היא אולי החברה/אקסית/וואטאבר הכי טובה שהייתה לו, גם אם גידלו אותה זוג גרוש והיא למדה להיות סכיזופרנית כמו בן, ולהאמין באנשים בלתי-נראים ובבחורות שיכולות לרחף אם הנעליים שלהן לא עשויות מעופרת. כמובן שהיא נשבעת שזה אמיתי, ומראה לו כמה תצלומי וינטג' ערוכים, אבל זה בכלל משנה? היא כמו בן. היא לא בסדר בצורה מסוימת, אבל מיוחדת באותו האופן.

ועכשיו, רומיאו צריך להתמודד עם האיטלקי. יופי לו. שייחנק מבוטן. רומיאו יהרוג אם זה מה שהוא צריך לעשות כדי להתרכז באיימי פיי (שתגיע בעצמה לחתונה) ובבן ובמרק וואל...

גם אם זה מה שהוא צריך לעשות כדי להיפטר מתחושת ההתאהבות הפתאומית שהוא הרגיש. כלפי גבר.
נכתב לפני 5 שנים ו-4 חודשים
אין לי מושג איפה אני. אין לי מושג מה אני עושה כאן, ואיך נוצר מצב שאני, שנראה כמו הגרסה המחוצ'קנת של סיימון לואיס, נראה כמו לייטנינג פארון. לא ציפיתי לזה. אני רוצה לחזור לסיוט שלי, כי זה לא הסיוט שלי. זה גרוע מכך.
אני יכול לשמוע את אימא שלי בוכה וצורחת את השם שלי, סורה. אני יכול להרגיש דמעות על הלחיים שלי. אני מרגיש את היד הקרה ומלאת התכשיטים שלה על היד המצולקת שלי. ואני מריח את הבושם שלה, דונה קארן ניו יורק גולדן דלישס, שהיא שמה רק לפגישות חשובות.
אבל אני לא יכול לראות אותה. וזה מה שמלחיץ אותי.
אני גם שומע את אחד הקולות הפנימיים שלי, האחד הנרקיסיסטי יותר, אומר לי שלא קוראים לי יותר סורה מוריסון.

קוראים לי עכשיו בשם שלו. רוינגה.

אני לא מקשיב לרוינגה. זה מוביל אותי לדברים רעים. בפעם הקודמת, זה הוביל אותי לקנות את פיטר פן. אבל זה לא בדיוק היה פיטר פן. במשך שנה אחרי שקראתי את זה היו לי סיוטים, אבל לא כאלה מהסוג שלכם. כאלה מהסוג שבו קפטן הוק וליידי טרמיין נועלים אותך בתא בעיר השתקנים, ועל הקיר מאחוריך כתוב JG, ותוך שנייה זה משתנה לראשי התיבות שלך, במקרה שלי SJM. ואז אורסולה, ולנטיין מורגנשטרן וולדמורט לוקחים אותך. אסור לך להתנגד, כי אם תתנגד הם ינתקו את האיברים שלך. ואז מבשלים אותך למכשפת הממתקים, ואתה כמעט נמס, אבל אתה עדיין מרגיש משהו חד דוקר אותך. ואז אתה מתעורר לשלוש שניות, לא זוכר כלום, חוזר לישון, ורק כשאתה יושב מול הטלוויזיה בפנטהאוז בניו ג'רזי ורואה המירוץ למיליון אימא שלך צורחת עליך ביפנית שאתה ממש דפוק נפשית. ואין לך מושג על מה היא מדברת.

הקולות הפנימיים שלי רבים עכשיו. אני ממש מקווה שלייטנינג תנצח, הקול הנחמד-אם-כי-קשוח הפנימי שלי, כי היא נחמדה יותר מרוינגה, הקול האפל, המפחיד, הסקסיסטי והנרקיסיסטי הפנימי שלי. אבל אני כבר יודע שרוינגה ינצח. זה לא המגרש הביתי של לייטנינג - זה יער מפחיד ומשוגע. בדיוק כמו רוינגה. אבל אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה להיות בניו ג'רזי ולראות המירוץ למיליון ולאכול סושי צמחוני שאימא שלי הכינה ולשמוע את אימא שלי אומרת לי כמה דפוק אני מבחינה נפשית. אני אפילו מעדיף להיות מאושפז במוסד לחולי נפש. אני לא רוצה להיות בממלכה של רוינגה.

לרגע זה נדמה שלייטנינג מתווכחת עם רוינגה, ואז אני מתווכח עם עצמי. השיער שלי לא מתולתל וכהה יותר, הוא חלק, ארוך וסגול. כמו של לייטנינג. גם העיניים שלי לא חומות, הן כחולות-אפורות. אני רואה את זה איכשהו. אבל ההבעה שלי, אני מרגיש שהיא אפלה ומטרידה והגובה שלי זהה לזה שלו. אבל אני לובש את הבגדים של לייטנינג. אבל אני מחזיק ברובה של רוינגה. אני לא יודע מי אני כבר. זה מטריד. וממקום שאני אפילו לא רואה, מישהו מחזיק בי. למישהו הזה יש יד אחת נורמלית ויד אחת שדוקרת אותי. יד קרס. אני יודע מי זה. אני שומע את הקול החלק והמרושע שלו קורא לי בשם שלי, סורה, ומדבר איתי על מספרים - אני לא טוב עם מספרים - ועל כמה הסיכויים של מי שהמציא את המקום הזה לגמור בו נמוכים אבל הנה אני כאן. אני לא מבין אותו. כי אני לא זוכר מקום כזה.
רוינגה אומר לי "תראה, סורה, מה שיצרת. תתגאה במה שיצרת. זה מוכיח שאתה לא משוגע. זה מוכיח שאתה כמונו." אני כמעט מכוון את הרובה שלו לכיוון שלי ויורה, אבל לייטנינג צועקת עליי "שלא תעז!" וזורקת לי את הרובה מהיד. "אתה יודע שאתה משוגע," היא אומרת. "אתה יודע את זה וזה מעולם לא הפריע לך. אתה צריך לברוח מכאן. אתה צריך לחזור לאימא שלך. אמנם נראה לך שכל מה שהיא עושה הוא נגדך, אבל-"
"שטויות!" אני צורח בקול של רוינגה. על עצמי. "הילד שפוי לגמרי. זאת האימא שלו שמשוגעת, היא שולחת אותו לטיפול פסיכולוגי, כאילו זה עוזר."
"אתה תסתום," אני עונה לעצמי בקול של אלי היליס, בקול של לייטנינג. ושוב הם מתווכחים. בינתיים, קפטן הוק לוקח אותי אל תוך היער. היער מתחיל לבלבל אותי. קודם הוא נורמלי, ואז הוא מפחיד שוב. רוינגה פולט "סתמי את הפה וקחי מרחק, זונה מפגרת, הוא צריך אוויר" ואני מתחיל להתעצבן.

פתאום, ניו ג'רזי לא נראה לי מקום נורא כל כך. אימא שלי נראית לי אישה טובה, לא מגעילה כמו שרק אשת עסקים יכולה להיות. בית הספר שלי נראה נורמלי, למרות שזה בית ספר טיפולי. אפילו הפסיכיאטרית המפגרת במוסד נראית לי נחמדה. אני לא שייך לכאן. אני רוצה לצאת מכאן. אבל אני לא יודע איך.

אני יכול לשמוע את הרופא אומר לאימא שלי שאני חי, אבל בקושי. אני רוצה להגיד לה שהנה אני, שכלום לא קרה לי, אבל היא לא שומעת אותי. היא מחבקת אותי ובוכה, ואומרת שאם היא הייתה אימא טובה יותר זה לא היה קורה. אבל את אימא טובה, אני רוצה להגיד. את אימא מדהימה. אני מצטער שאני לא יכול לחזור. אבל אני מבטיח לך, אימא. יום אחד אני אחזור אלייך. יום אחד. לא היום, בכל אופן.
נכתב לפני 5 שנים ו-5 חודשים
זה די המשך לשושנת העמקים, ממבט ראשון. זה מושפע ממשאלה אחת ימינה. אם לומר את האמת, המחזה הזה האיר לי הרבה דברים. עכשיו תתמודדו עם מה שהוא האיר לי.
--

בכולנו יש חלל ריק. אני לא מאמין שלא ראיתי את זה עד עכשיו. ממש בכולנו - בין אם זה דווייט, הגותי הפריק ההוא שאח שלו נרצח ברחוב, ובין אם זה דרק, שבשבילו הכל מושלם, אבל הוא מתגעגע לפנדה. אני משוכנע שגם בלוגן יש כזה חלל, אבל הוא נסתר מדי. אל מי הוא מתגעגע? מי האדם היקר לו שנעלם פתאום?
כשחושבים על זה, גם בי יש חלל ריק. לוגן. ההורים שלי לא היו שם מההתחלה, וכל האחרים... או שהם תמיד שם בשבילי, או שבכלל לא אכפת להם מקיומי. המעריצות הן בלתי נסבלות, אבל גם להן יש מקום בלב שלי. רק המקום של לוגן תמיד ריק. וזה כואב. זה כל כך כואב. אולי זה למה אני מעשן, או מתעלם, או בורח. כי אני לא רוצה שיכאב לי.

"אנחנו מצטערים, מיס כרמן, אנחנו לא מצליחים להבין למה הוא לא מתעורר... הוא היה אמור להיות ער כבר עכשיו..."

אנחנו מצטערים. כולם אומרים את זה, אבל מי באמת מתכוון לזה? כשאין אף אחד לידך, זה לא באמת משנה כלום. על מה יש לכם כבר להצטער? על זה שכואב לי בלב? אני לא רוצה שתצטערו. בשביל זה יש במי לפגוע. אני לא פגוע. טוב, אולי אני כן, אבל לא אתם צריכים להצטער. הוא צריך. הוא לא שם לב. השנה, הוא רדף אחרי האמל. מה כבר יש להאמל, חוץ מהפרעת אכילה קלה ועיניים של אליס? הוא לא יותר גבוה ממני, הוא לא יותר ממני בכלום. אבל הוא רדף אחריו. ובשנה שעברה, אחרי אנדרסון. הוא היה שבור כשהגמד הזה והוא נפרדו. אני לא יכול להבין למה, אחרי הכל אני כבר יודע מה הוא עושה בזמנו הפנוי. ולפני זה... מי היה לפני זה? אני כבר לא זוכר. קשה לי לזכור.
זה לא היה האמל שידע איפה הזריקה שלו כשנתנו לו משהו שהוא אלרגי אליו. זה לא היה אנדרסון שישב לידו אחרי כל כישלון וניחם אותו עם האמירה שיש תמיד עוד הזדמנות לשפר. זה לא היה תלמיד ווינדזור שהיה שם בשבילו. לא, אלה היינו אנחנו. אני ודרק. אנחנו היינו איתו כל הזמן הזה, והוא אפילו לא מכיר לנו תודה.

"מה- לא! זה לא יכול להיות! ג'ולס, אתה שומע אותי? תתעורר! אני- אני לא יכול בלעדיך, ג'וליאן. אני אתרסק..."

אתה תתרסק. בוא נראה אותך אומר את זה שוב. אנחנו היינו השילוש הלא-קדוש. ג'וליאן לארסון, שחקן הטלוויזיה חובב הקיפודים שלא מוכן לצאת מהארון עם הזהות האמיתית שלו כג'וליאן לארסון, ביסקסואל כשול עם מיליארדים שלא ברור לו מה לעשות איתם; דרק סייגרסון, הספורטאי הבלתי-ניתן-לערעור, אחד שלא מוכן להודות שהוא אוהב את אחותו הקטנה יותר מכל דבר אחר בעולם, אפילו יותר מאת הכלבים שלו או הציונים שלו; ולוגן רייט, ההומו הבלונדיני עם העיניים הירוקות שגרמו לג'וליאן להבין שהוא ביסקסואל. לוגן רייט, בן של סנאטור, שובר לבבות שעיוור למה שקורה מתחת לאף שלו עצמו.
תראה אותנו. מה נשאר מאיתנו? אתה רודף אחרי אנשים שלא תשיג לעולם. אני משקר בלייב ומספר לאלן דג'נרס שיש לי חברה. ודרק הוא כמו שרשרת הזהב שלנו, שאסור לנו להתנתק ממנה, כי מי יודע מה מחכה אם ננסר אותה. הוא הדבק שלנו. בלי דרק, לא היינו אפילו מתיידדים. אולי כן, מי יודע. אבל לא ככה.
אני רוצה לנסות להסתדר בלעדיו לכמה זמן. ממש לשבוע אפילו. מי יודע, אולי לא תמשיך לרדוף אחרי מי שאתה לא יכול להשיג.

"ג'ולס, אחי, תעשה לי טובה, לוגן שבור. מישל לא נותנת לי להיכנס לחדר שלו, היא אפילו לא ניסתה... תעשה טובה לעולם הזה, תתעורר..."

אני רוצה להתעורר. אני לא חושב שכדאי לי. אם אני אתעורר, מה ישתנה? די בטוח שלוגן לא ישתנה בכלל. אולי רק המעריצות שלי ישתנו, אבל לטובתך. אני לא רוצה אף אחת מהן. אתה יודע את זה. אני לא מוותר על לוגן.
אני זוכר שפעם היינו יושבים להשוות בין SD לסקינס, והייתם צוחקים על כמה שקמרון לא דומה לניקולאס הולט. אני כבר ידעתי את זה, אבל זה היה די נורא, לשמוע חברים שלי צוחקים על פרטנר שלי. אלה ימים שנשבענו להמשיך, אבל משום מה, הם נפסקו. סתם ככה. איפה הימים האלו? תענה לי, דרק. אני יודע שאתה שומע אותי.
פעם ראינו עם פנדה סרט. אמיצה. היא רצתה להיות נסיכה לוחמת גם, אז אמרת לה שכדי להיות נסיכה צריך להתחיל במושלמת, שמושכים יותר זבובים עם דבש מאשר עם חומץ. נראה לי גם ללוגן צריך להגיד את זה. אני יודע, זה נדוש, אבל הוא כנראה לא שמע את זה.

"ג'וליאן, מותק... אבא ואני דואגים לך. תחזור. זה יפגע ב- כן, אליס, אני תכף איתך..."

אתם לא דואגים לי. אתם התגרשתם בגללי. אתם שמתם אותי בדלטון כי נמאס לכם ממני. רק אכפת לכם מכמות הכסף שהבן הקטן והמושלם שלכם יעשה מהקריירה שלו. טוב, אז איפה אתם רואים אותי בעתיד? יושב על ערימת מזומנים? כי אני רואה את עצמי בבית שאני אקנה בעצמי, עם האדם איתו אני אתחתן, עם הילדים שלנו, והוא יישאר בבית כי אני אצטרך לעבוד. כן, לוגן יהיה עקרת בית. מחשבה מטומטמת אבל ככה זה. אי אפשר שני הורים עובדים כל הזמן בבית. אולי הוא יהיה מוזיקאי. הוא ייצור מוזיקה לכל מיני פרסומות, סדרות, משחקי וידאו. ככה הוא לא יצטרך לצאת מהבית ותהיה לו עבודה שהוא יאהב. אתם רואים, אני רק דואג לו. כי לו אכפת ממני. לא לכם.

עכשיו הזמן לפתוח עיניים ולמלא את החלל הריק ההוא. אני אחזור אליהם עכשיו, חזק מתמיד. כי רק עכשיו אני מבין. ואין דרך לשנות אותי עכשיו.
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
ג'ם ותסה ישבו ועברו על רשימת המועמדים שלהם. הם מצאו את הפרטים של כולם - כולל את מספרי הטלפון של חלקם - ועכשיו נותר להם לצמצם את הרשימה.
"ג'ם, זה לא נראה לי בטוח," תסה התחננה. "הוא תוקף אותנו, ואנחנו שולחים את הצעירים להילחם!"
"אנחנו מחפשים את מי לצרף למלחמה הזאת, תסה," ג'ם התעקש. "זה לא רק נגד ולנטיין. זה נגד גאיה, זה נגד דמיאן וספר השלישי, זה נגד וולדמורט, אנחנו לא יכולים להישאר אדישים יותר. אנחנו צריכים את האויבים המקוריים של האנשים האלו."
תסה נרגעה קצת. הוא צודק. זאת לא רק המלחמה שלהם.
--
יומנה של מקסימום רייד. יום שישי, 3.5.13.
נקראתי למסצ'וסטס-

"היי!" פאנג נגע לי ביומן. למה אני בכלל משאירה את היומן שלי עם הלהקה ולא עם אלה? אני לא ממש מבינה מה גרם לי להחליט ככה. טוב, אבל אני אתן לו. אני לא יכולה לכעוס עליו.
"אז נקראת למסצ'וסטס ולא סיפרת לי, יש לך עוד סודות מעניינים ביומן הזה, מקס?" הוא הציק ודפדף לעמוד ספציפי שקיפלתי. "'יום חמישי, 25.10.12, אני לא יודעת מה לעשות, אני רוצה את דילן, אבל גם את פאנג-'"

"אידיוט, אני מזהירה אותך." איך יכול להיות שמכולם, דווקא אליי הוא מתנהג ככה? זה משגע אותי.
זה כל כך קשה. דילן אמנם מתוכנן להיות מושלם בשבילי גנטית, אבל... אבל פאנג. אני לא יודעת בכלל מה לעשות.

לפני שהוא היה יכול להמשיך, אור חזק נראה מקצה המסדרון. פאנג מלמל משהו וברח. בקצה האור עמדו שני אנשים. אחת ג'ינג'ית עם נמשים, חולצה מכופתרת, סקיני ג'ינס וקונברס, עם שעון מוזר על היד ואוזניה ורודה באוזן השמאלית שלה - בטח בלוטות' - והשני בהרבה יותר חתיך מדילן או פאנג. השיער שלו היה בצבע זהב מושלם, כמו העיניים שלו, והוא היה לבוש בגדים שחורים צמודים. אם לא הקעקועים שלו והמקל המוזר והאבן הזורחת שהוא החזיק בידיים, הייתי קופצת עליו עכשיו.

"מקסימום רייד?" הנערה שאלה. "אני שינייד סטרלינג, המשוגע שאיתי הוא ג'ייס וויילנד."
"הרונדייל, אני מבקש," הוא אמר. "ואני לא משוגע."
"אומר האחד שכמעט שרף אבן. בכל אופן, אני מארגון PASTWA, או אגודת הגיבורים הספרותיים להצלת העולם. הוא לא קשור, הוא פשוט בן משפחה של המייסדים."
"אני הנין של המייסדת, בבקשה, אל תחסכי בפרטים, אני יודע שזה אדיר מכדי לסבול את זה-" כמעט התפוצצתי מצחוק מההערה הזאת. הנין של המייסדת?- "אבל אני רוצה להיחשף, בבקשה."
"בכל אופן," שינייד אמרה בקול עצבני. "אנחנו צריכים אותך. את צריכה לבוא איתנו."

אז קלטתי שיש לה סוכרייה על מקל בתיק. הציפור שבי התחילה להתלהב ויצאה, בלי כוונה. ג'ייס קרא במין שם מוזר כזה, אוריאל אני חושבת, והמקל שביד שלו הפך לחרב. הוא איים עליי בחרב שלו, וכשהוא ראה לאן אני רוצה ללכת, הוא הוריד את החרב. התקרבתי בטיסה מהירה מדי אל שינייד והתחלתי לתקוף אותה. תני לי את הסוכרייה שלי!

"לא, מקס, ילדה טובה, זה חומר נפץ," היא אמרה בקול רועד. "אני אתן לך סוכרייה אמיתית כשנגיע למסצ'וסטס!"

אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי לחזור לעצמי, אבל זה היה מהיר. השתעלתי קצת. ג'ייס תקע בי מבט חושד. שינייד נעצה בי עיניים ומלמלה לבלוטות' "נד, תרשום, צריך למצוא שיטה להפוך לציפורים."

ארזתי מהר את היומן ויצאתי. טוב, היום הראשון שלי כחברת PASTWA לא עבר יפה כל כך.
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
אז קניתי מתישהו את נסיך מכני, גרסת האספנים, ולא ידעתי שזאת גרסת האספנים. אז עוד לא יצא מלאך מכני, ולא הבנתי מילה ממה שקורה בזה. גמרתי את מלאך מכני לפני כמה ימים, וחזרתי לנסיך מכני, ואז גיליתי שיש בספר גם מכתב מוויל וסיפור בשם Burning Bright. אני יודעת שהוא בחיים לא יתורגם, אז תרגמתי אותו בשבילכם.
כל הזכויות שמורות לקאסי קלייר.

--

הכינור של אבא של ג'ם נבנה בשבילו בידי גורנרי, יוצר כינורות שיצר כינורות למפורסמים כמו פגניני. למען האמת, ג'ם חשב מפעם לפעם שאבא שלו היה יכול להיות מעין פגניני בעצמו, מפורסם בינלאומי בזכות הנגינה שלו, אם הוא לא היה צייד צללים. ציידי צללים אולי מתנסים במוזיקה או ציור או שירה, במיוחד אחרי הפרישה, אבל הם תמיד ציידי צללים בראש ובראשונה. ג'ם יודע שהוא רחוק מהכישרון של אבא שלו, שלימד אותו לנגן עוד כשהיה צעיר מכדי לאזן את הכלי הכבד, אבל הוא ניגן מסיבות שלא היו קשורות בהכרח לאמנות.
באותו הערב הוא הרגיש גרוע מכדי להצטרף לארוחת הערב, כאב בעצמותיו ותשישות הכריעו אותו. בסופו של דבר הוא נכנע ובלע מספיק יין פן כדי להקל על הכאב ולהשיב לעצמו ניצוץ אנרגיה. אז באה העצבנות שמתלווה לתלות, וכהוא יצא לחפש את וויל, מספר 1 שלו בהתמודדות עם ההתמכרות, הפראבאטאי שלו - כמובן - לא היה שם. הוא שוב יצא, ג'ם חשב, צועד ברחובות כמו דיוגנס, רק עם מטרה אצילית פחות.
אז ג'ם פרש לחדרו ולכינור שלו. הוא ניגן שופן עכשיו, יצירה שבמקור נועדה לפסנתר ואביו התאים לכינור. המנגינה התחילה ברוך ונבנתה עד לקרשנדו, אחד שיוציא כל גרם אנרגיה, זיעה וריכוז ממנו, ויותיר אותו עייף מכדי להרגיש את הצורך לסם שהציק בקצות העצבים שלו כמו אש.
זאת הייתה, למען האמת, אחת היצירות שבעזרתן חיזר אביו אחרי אימו. אביו של ג'ם היה רומנטי, אימו קצת יותר פרקטית, אבל המוזיקה נגעה בה בכל מקרה. אבא של ג'ם דרש ממנו ללמוד אותה - "ניגנתי אותה לכלתי, ויום אחד, אתה תנגן אותה לכלתך."
אבל לא תהיה לי כלה. הוא לא חשב על זה ברחמים עצמיים. ג'ם, כמו אימו, היה פרקטי לגבי רוב הדברים, אפילו לגבי המוות של עצמו. הוא היה יכול לראות את זה מולו במרחק אמה ולבדוק את זה. כל אחד במכון היה מיוחד, ג'ם חשב: ג'סמין, עם מרירותה ובית הבובות שלה; וויל, עם שקריו וסודותיו; ואפילו הוא עצמו - הגביבה שלו הייתה עוד סוג של פרט ייחודי.
הוא עצר לרגע, פותח את פיו לנשום. הוא ניגן ליד החלון, איפה שקריר יותר. הוא פתח אותו קצת, והאוויר הלונדוני המריר נגע בלחייו ובשיערו כמו קצות אצבעות כשהקשת בידו דממה. הוא עמד בבריכת אור ירח, כסוף כמו אבקת יין פן...
הוא עצם את עיניו ונזרק שוב אל תוך המוזיקה, הקשת מנסרת את המיתרים ומפיקה צלילים שנשמעים כמו בכי. לפעמים הצורך לסם כמעט שלט בו, חז יותר מהצורך לאוכל, למים או אוויר, לאהבה...
ניגנתי אותה לכלתי, ויום אחד, אתה תנגן אותה לכלתך. ג'ם חשב על כך בנחישות. הוא תהה איך זה ירגיש להסתכל על בחורות כמו וויל, עיניים כחולות כהות גורפות אותן, צעקות מחמיאות ומעליבות חזקות מספיק כדי לזכות אותו בסטירה במסיבות חג המולד. ג'ם רצה זוגיות נורמלית, לפעמים, כשבחורות פלרטטו איתו או כשהוא היה לגמרי לבד.
אבל ג'ם לא הצליח, לא היה יכול, לחשוב על בחורות ככה. הוא סבר שרומן יהיה אפשרי, אבל זה לא מה שהוא רצה. הוא רצה מה שהיה לאבא שלו - האהבה הזאת שכותבים עליה בשירה. הדרך בה ההורים שלו הסתכלו אחד על השני, השלווה שעטפה אותם כשהם היו ביחד. חיפוש אחר קוד לאהבה לא יביא אותו לזה, ואם הוא יב\ב\ \מן בכך, הוא יפסיד הזדמנות לדבר האמיתי - ולא יהיו לא עוד הרבה הזדמנויות.
הוא חש דקירה כשהצורך לסם גדל, והחל לנגן מהר יותר. הוא ניסה לא להסתכל על הקופסה שעל השידה. בזמנים כאלו הוא תהה למה לא לקחת פשוט חופנים של הסם כל פעם. רוב אלו שהיו מכורים ליין פן לקחו את זה בלי הגבלה עד מותם רק בשביל תחושת האופוריה של ערנות וכוח בלתי מוגבל, בשביל העוצה והכוח של כוכבים. זו הייתה האופוריה שהרגה אותם בסוף, ששרפה את העצבים, ריסקה את הריאות ועייפה את הלבבות. כפי שהמאסטר הזקן אמר בטאו טה צ'ינג, מי שזוהר יותר נשרף מהר יותר.
לפעמים ג'ם הרגיש שבא לו להישרף. לפעמים הוא לא ידע למה הוא נאבק כל כך בסם, למה הוא מעדיף חיים ארוכים בהיאבקות תמידית על חיים קצרים בלי סבל. ואז הוא הזכיר לעצמו שהמחסור בכאב הוא רק אשליה, כמו בית הבובות של ג'סמין או הסיפורים של וויל על בתי בושת וממלכות ג'ין.
ואם הוא היה כנה באמת, הוא ידע שזה יהרוס לו את הסיכויים למצוא את האהבה שהייתה פעם להורים שלו. כי זאת אהבה, נכון - לזהור יותר בעיניים של אחר?
הוא המשיך לנגן. המוזיקה עלתה לקרשנדו. הוא התקשה לנשון, זיעה על מצחו ועל עצם הבריח למרות הערב הקריר. הוא שמע את דלת חדרו נפתחת ונמלא הקלה, אבל לא הפסיק לנגן. "וויל," הוא קרא אחרי רגע. "וויל, זה אתה?"
החדר היה שקט, לא מתאים לוויל. אולי הוא התעצבן על משהו. ג'ם הוריד את הקשת והסתובב עם הבעה עצבנית. "וויל-"
אבל זה לא היה וויל. נערה עמדה בחשש על סף דלתו, נערה בכותונת לבנה וגלימה מעליה. העיניים האפורות שלה היו בהירות באור הירח אבל רגועות למדי, כאילו כלום במראהו מרתיע אותה. זו הייתה הנערה המכשפה, הוא הבין, זו שוויל סיפר עליה קודם; אבל הוא לא הזכיר את יכולתה להישאר רגועה כל כך, מה שגרם לג'ם להירגע למרות שהזדקק לסם, או את החיוך הקטן שהאיר את פניה. היא בטח עמדה שם מספיק זמן והקשיבה לקטע: העדות שנהנתה הייתה הבעתה והנטייה החולמנית של ראשה.
"את לא וויל," אמר, ומיד הבין שזה דבר טיפשי ביותר לומר. כשהיא התחילה לחייך, הוא הרגיש חיוך עולה על שפתיו כתשובה. במשך זמן ארוך וויל היה היחיד שרצה לראות בכזה מצב, ועכשיו, בפעם הראשונה, הוא שמח לראות מישהו שלא היה הפראבאטאי שלו.
נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:
  • לפני שנה ו-10 חודשים Rowan Jin בת 18 משום מקום
  • לפני שנה ו-10 חודשים נונו בת 16 מיהוד
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים אנג'ל בת 19
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים הקוראת המתמידה בת 27 מחולון
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים מיגלי בן 48 מרמת גן
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים בן
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים falling star בת 16 מניו יורק. אבל לא כפי שאתם מכירים אותה
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים אור בן 26 מחיפה
  • לפני 4 שנים Lali בת 19 מעולם המשאלות
  • לפני 4 שנים קוראת בקפה בת 20 מחור בצפון
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים גשם גופריתני בן 35 מניפלהיים
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים דניאל בן שטרית בת 23 מאשדוד
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים מלי בת 22 מחדרה
  • לפני 5 שנים לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 19 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
  • לפני 5 שנים ו-3 חודשים חופחופ :) בת 27
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים Don't exist בת 105
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים ללית בת 19 מהארץ התיכונה
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים זאבת המים בת 17 מהאוקיינוס המתוק
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים שומר היערות בן 39 מהדרום הרחוק
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים רוגו בת 42 מראשון לציון
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים שרוני בת 23 מקצה העולם
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים תולעת ספרים מס' 1 בת 19 מתמיד בתוך ספרים
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים Sam בן 61 מרמת גן
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים וין בן 59 משוויץ
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים סהר־פז בת 20 מקאמלון
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים Addicted To Books בת 105 מכורה לספרים
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים fairy tale בת 19 מעיר האגדות
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים נגיד שאני יודעת לכתוב בת 18 ממסוצ'סטס .
  • לפני 5 שנים ו-6 חודשים טל בת 21 מממלכת בני הלילית (מרחובות)
  • לפני 5 שנים ו-6 חודשים ההיא בת 24
  • לפני 5 שנים ו-6 חודשים monti me בת 22 ממרכז
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים (:liatyav בת 39 מחולון
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> בן 17 מsomewhere, out there
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים הבלגית המעופפת בת 20 מהצוללת הצהובה
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים אקו בן 19 מה̛ͮ̏̇͊ͫ͊̍ͥ͛̈́̆͐ͩ̿ͬͦ͝҉̠̺̹̖͎͔͉̜͙͕͓̱͇מ̴̨̯͈̮̣͔͇͍̹͍̫͂̏͂̅ͦ̃ͬ͆ͬ͒ͥ̀̚̚͢ח̧̡̱̗̭̙̳̦͖̘̪͖͇̙̮͍̭͇̠͗͗̿̐̈́͌̿͒́͝͞ͅב͋̆ͥ̾ͥ͂ͫ̍ͮ̇ͥͥ̄̐ͥ҉͓͎͎͚̳͍̜̰̰̲̱͙͈͙̟̘͙̗͓͟ר̴̨̝̫̺̱̦͉̱̣̬̮͔̗̹̮̗͒̈͑̊̀͗̌ͦ͑͐͡ת̮͕̣̜̝̤͔͍̗̥̟͙͙̮͚̹̟̖̗ͫ̐ͣͬ̏͛̀̀̕͞
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים בת
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים POLLO בן 18 מארץ החתולים
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים פַּיוֹקַה (כיפס) בת 19 ממקום כלשהו
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים Y בן 42
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים אחיה בן 27 מכוכב השחר
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים The Wolf בן 28 מהאין אל האבדון
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים טליה בת 23 מכל מקום שתרצה
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים Polly בת 33 מחיפה
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים יעל 93' בת 24 ממודיעין
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים איתי גינוסר בן 36 מצור הדסה
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים פייג' בת 19 מווינטרפל
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים אריאל בת 20 מ גבעת שמואל
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים gween ツ בן 19 מאיפשהו שם, בסוף העולם.
  • לפני 5 שנים ו-8 חודשים Knight בן 19 מהקרב


הביקורות האחרונות של Maddie Lautner שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא MOR-LI:) לפני 3 שנים ו-1 חודשים
2. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא לי יניני לפני 3 שנים ו-2 חודשים
3. היילו / זיזו קורדר וואו. ממש... וואו. אף פעם עוד ... המשך לקרוא ♥toolip לפני 4 שנים ו-10 חודשים
4. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא rachis לפני 4 שנים ו-10 חודשים
5. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא מירי לפני 5 שנים
6. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר בשבילי, זה הספר האולטימטיבי... המשך לקרוא mery lo לפני 5 שנים ו-4 חודשים
7. מלאך מכני - מכשירי התופת #1 / קסנדרה קלייר קאסי מתעלה על עצמה. אם פעם ח... המשך לקרוא נגיד שאני יודעת לכתוב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
8. מלאך מכני - מכשירי התופת #1 / קסנדרה קלייר קאסי מתעלה על עצמה. אם פעם ח... המשך לקרוא בוקי לפני 5 שנים ו-8 חודשים
9. מלאך מכני - מכשירי התופת #1 / קסנדרה קלייר קאסי מתעלה על עצמה. אם פעם ח... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-8 חודשים
10. מלאך מכני - מכשירי התופת #1 / קסנדרה קלייר קאסי מתעלה על עצמה. אם פעם ח... המשך לקרוא אנג'ל לפני 5 שנים ו-8 חודשים
11. מלאך מכני - מכשירי התופת #1 / קסנדרה קלייר קאסי מתעלה על עצמה. אם פעם ח... המשך לקרוא מגדת העתידות לפני 5 שנים ו-8 חודשים
12. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-8 חודשים
13. עיר של זכוכית - בני הנפילים #3 / קסנדרה קלייר הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מ... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-8 חודשים
14. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר בשבילי, זה הספר האולטימטיבי... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-8 חודשים
15. חוטים מקשרים / ויקטוריה היסלופ אני צריכה הסבר לשאלה, למה אנ... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-8 חודשים
16. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-8 חודשים
17. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא איילת יונתני לפני 5 שנים ו-8 חודשים
18. הגן הכימי - הקמילה - הגן הכימי #1 / לורן דסטפנו ~התרעת ספויילרים~ אני ... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-8 חודשים
19. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא Hope לפני 5 שנים ו-9 חודשים
20. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא עולם לפני 5 שנים ו-9 חודשים
21. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא נתי ק. לפני 5 שנים ו-9 חודשים
22. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא בנצי גורן לפני 5 שנים ו-9 חודשים
23. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא אפרתי לפני 5 שנים ו-9 חודשים
24. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא yaelhar לפני 5 שנים ו-9 חודשים
25. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא rachis לפני 5 שנים ו-9 חודשים
26. חוטים מקשרים / ויקטוריה היסלופ אני צריכה הסבר לשאלה, למה אנ... המשך לקרוא ליז מאילת:-) לפני 5 שנים ו-9 חודשים
27. היילו / זיזו קורדר וואו. ממש... וואו. אף פעם עוד ... המשך לקרוא ליז מאילת:-) לפני 5 שנים ו-9 חודשים
28. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא ליז מאילת:-) לפני 5 שנים ו-9 חודשים
29. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא ליז מאילת:-) לפני 5 שנים ו-9 חודשים
30. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא מתוקה לפני 5 שנים ו-9 חודשים
31. האי של סופייה (סופיה) / ויקטוריה היסלופ אם לא אימא שלי, בחיים לא היי... המשך לקרוא חמדת לפני 5 שנים ו-9 חודשים
32. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא titish לפני 5 שנים ו-9 חודשים
33. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא לי יניני לפני 5 שנים ו-10 חודשים
34. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר בשבילי, זה הספר האולטימטיבי... המשך לקרוא אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 5 שנים ו-10 חודשים
35. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא Mira לפני 5 שנים ו-10 חודשים
36. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא שין שין לפני 5 שנים ו-10 חודשים
37. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-10 חודשים
38. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא cujo לפני 5 שנים ו-10 חודשים
39. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא yaelhar לפני 5 שנים ו-10 חודשים
40. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס "אמה בלום, מצת אנושי, הוריה נ... המשך לקרוא הקוסמת לפני 5 שנים ו-10 חודשים
41. היילו / זיזו קורדר וואו. ממש... וואו. אף פעם עוד ... המשך לקרוא נגיד שאני יודעת לכתוב לפני 5 שנים ו-10 חודשים
42. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר בשבילי, זה הספר האולטימטיבי... המשך לקרוא מייקל לפני 6 שנים
43. עיר של זכוכית - בני הנפילים #3 / קסנדרה קלייר הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מ... המשך לקרוא ג'ן לפני 6 שנים
44. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר בשבילי, זה הספר האולטימטיבי... המשך לקרוא נגיד שאני יודעת לכתוב לפני 6 שנים
45. חוטים מקשרים / ויקטוריה היסלופ אני צריכה הסבר לשאלה, למה אנ... המשך לקרוא נגיד שאני יודעת לכתוב לפני 6 שנים
46. חוטים מקשרים / ויקטוריה היסלופ אני צריכה הסבר לשאלה, למה אנ... המשך לקרוא גלית לפני 6 שנים
47. חוטים מקשרים / ויקטוריה היסלופ אני צריכה הסבר לשאלה, למה אנ... המשך לקרוא שעיונת לפני 6 שנים
48. עיר של זכוכית - בני הנפילים #3 / קסנדרה קלייר הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מ... המשך לקרוא ג'קי לפני 6 שנים
49. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר בשבילי, זה הספר האולטימטיבי... המשך לקרוא Mira לפני 6 שנים ו-1 חודשים
50. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר בשבילי, זה הספר האולטימטיבי... המשך לקרוא נוגיש :) לפני 6 שנים ו-1 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ