ביקורת ספרותית על שלושה ילדים ומערה אחת מאת שולמית שמידט

---

הספר הזה הוא עליי, על אח שלי (ליאו) ועל בת-דודה שלי.
תמיד התביישתי בו. סרבתי להסתכל עליו כל-כך הרבה זמן.
הוא תמיד גרם לי מבוכה. שמישהו קרא ספר עליי, שהוא בכלל נכתב, יצא לאור, ושאני נתקעת במערה שלי, במערה החביבה שלי (!), ועוד לא יכולה לצאת.
שנים התעלמתי ממנו, והשפלתי את העיניים בכל פעם שמישהו הזכיר אותו, או הגיב עליו בנוכחותי.
במיוחד במיוחד כשאמא אחת התקרבה אליי עם הילדים הקטנים שלה והסבירה לי שהם קראו את הספר, והם מאוד רצו לראות אותי.
אני זוכרת, שכשהייתי קטנה, וטיילתי עם המשפחה ראינו בהרים שלנו מערה. היא הפחידה אותי, ולא העזתי להכנס אליה.
הייתי בטוחה שיש שם דוב, ושאם אני אתקרב הוא ייטרוף אותי.
ובכל זאת היא המערה החביבה שלי.
היום, כשאני מטיילת לי לבד, אני לא זוכרת את הדרך אליה, או איפה היא. למרות שחיפשתי, היא נעלמה.
את הספר הזה כתבו לי (וגם לבת דודה שלי, וגם לאח שלי) לפני שש שנים.
עכשיו, אני כבר לא מתביישת בו. אולי אפילו קצת גאה.
מעניין איך אני אתסכל עליו עוד שש שנים :)
אבל, בכל זאת, אני ממש כועסת על המאיירת שציירה לי פוני וקוקיות. נדמה לי שנפרדתי מהדברים האלה בגיל ארבע.

» ביקורות נוספות של ליילק
» ביקורות נוספות על שלושה ילדים ומערה אחת