1. יעל

"יעל," אמא אמרה לי באחד הימים הראשונים של אותו קיץ שבו גרנו בצפון, לפני הרבה שנים "עוד שבוע נצא לטייל, לגור בקיבוץ במרכז למשך הקיץ." חיוך היה על שפתיה, כאילו שזה נחמד, אך החיוך לא השתקף בעיניה, וזה לא היה נחמד. כבר אז ידעתי שאנחנו לא היינו במצב כספי טוב. זה היה ברור, זה קפץ עלי מכל פינה. גרנו באחד הבתים הקטנים במושב ואמא שלי עבדה מבוקר עד ערב בלי מנוחה. באותו יום היא הייתה בבית רק כי היה יום שבת. בבית הזה גרנו כבר שנתיים ואני הייתי מאושרת. היו לי חברים, פעילויות וחברה טובה, ענת, שספרתי לה הכל. ידעתי שלגור במקום אחר למשך הקיץ זה להישאר שם לכמה חודשים.
"יש לי תוכניות! חברים! את לא יכולה לקחת את כל זה ממני." צעקתי, בלי לחשוב.
"את לא מבינה", אמא שלי אמרה בניסיון להרגיע אותי.
"אני מבינה טוב מאד," המשכתי לצעוק "את עוברת לכל מקום שבו מציעים לך עבודה בלי להתחשב בי."
עכשיו אמא שלי כעסה "מה את רוצה לאכול?" היא שאלה, משנה את הנושא, ודמעות הציפו את עיניה, דמעות שלא ידעתי לפרש.
לא ידעתי מה לענות, נכנסתי לשירותים וטרקתי את הדלת. שמעתי אותה הולכת בחזרה לחדרה. פרצופה הכועס והמתוסכל של אמי עוד עמד לנגד עיני כמה דקות מאוחר יותר. העבודה לא לקחה מאמא שלי את יופייה. למרות שערה הקצוץ (שלא אהבתי) והכעס על פניה באותו רגע, עיניה הכחולות, הבהירות ברקו ושפתיה הקפוצות היו משורטטות יפה. היא הייתה לבושה בבגדים הרגילים שלה לימי שבת, שמלה יפה יחסית שהיא קבלה מאמא שלה, שונה מבגדי העבודה שלה.
עכשיו אני יודעת שזה לא היה הוגן לכעוס עליה, אבל אז הרגשתי שעד שהצלחתי ליצור לעצמי עולם, חברים, הצלחה, היא קרעה את זה ממני.
חדר השירותים היה קטן מאד והקירות שלו היו צהובים מיושן. הסתכלתי במראה וכל מה שראיתי היה פנים רזות יתר על המידה ואדומות מהריב שהתנהל קודם. מתוכן ניבטו שתי עיניים גדולות בצבע ירוק כהה שריסים כהים הבליטו. אספתי את השיער שלי בקוקו, שטפתי פנים ויצאתי בדיוק בזמן לפתוח את הדלת בהישמע שלוש דפיקות שקטות – ענת.
היא עמדה בפתח, חייכנית כתמיד, לבושה בחולצה ומכנסיים קצרים. רעמת השיער המתולתל בצבע חום בהיר מסתירה מחצית מפניה. אמא שלי לא אהבה את ענת, זאת הסיבה שהצגתי את עצמי בפניה ביום הראשון ללימודים ומאז לא עזבנו אחת את השניה. בכל פעם שפיה, המעט גדול מדי, חייך, עיניה התכולות ברקו. ברגע שהיא ראתה אותי היא התחילה לדבר בשטף. "שלום, מה נשמע? הצלחתי לשכנע את אמא שלי לקחת אותנו לדודה שלי, בעיר, את לא מבינה איזה כיף יהיה! יש שם בריכה ממש טובה וזה קרוב לים. זוכרת את הבגד ים שקנינו? כבר קבעתי עם דנה ורון לסרט, זה הסרט החדש שיצא שנורא התלהבנו ממנו, זוכרת?" את כל זה היא הצליחה להגיד בזמן שהכנסתי אותה וסגרתי את הדלת.
"אני נוסעת." הפסקתי אותה. מבט תדהמה ננסך על פניה, אך במהירות הם חזרו לחיוך הרגיל שלהם וכמות אדירה של שאלות יצאה מפיה. לבסוף הצלחתי להשחיל שאני לא יודעת כלום, חוץ מזה שאנחנו נוסעים לקיבוץ במרכז.
"טוב..." היא אמרה לאחר מחשבה "לפחות זה רק לקיץ."
מצאתי את עצמי חסרת מילים, איך אני יכולה להסביר לה ש'רק לקיץ' יותר קרוב ל'לתמיד'? ניסיתי להסביר ככל יכולתי וכשהצלחתי ברמה סבירה, לא נשאר לה מה להגיד, חוץ מלנחם אותי ולהבטיח שנשמור על קשר.
בשבוע הנותר לא עזבנו אחת את השניה לרגע, אבל זה לא שינה כלום. הזמן מלגלג על האנשים הפשוטים, מציק בכוונה, דווקא כשלא רוצים שהוא יעבור הוא זז מהר.
אמא ואני נסענו באוטובוס ומהתחנה הלכנו ברגל עם כל החפצים שלנו עד הבית. לא גרתי אף פעם בקיבוץ וכבר אז ראיתי כמה הוא יפה. אפשר למצוא שם את כל גווני הירוק ועוד כל מיני צבעים שונים ומשונים.
עברו כמה שבועות, התמקמנו. הספקתי להכיר כל פינה בקיבוץ, היה קל לנווט בו, אבל ילדים נחמדים בגילי – לא ראיתי. מצאתי לי מקום אהוב בפרדס. אהבתי את הריח. הייתי מביאה ספר, יושבת שם וקוראת.
ישבתי וקראתי במקום שלי ופתאום שמתי לב לתנועה, משמאל, בזוית עיני, הסתובבתי וראיתי ילד, בערך בגילי, יפה תואר. הוא הסתכל עלי. היה משהו שליו בהבעה שלו. שערו היה בצבע חום בהיר שמתקרב לבלונדיני ועיניו היו כחולות. הכחול בעיניים שלו היה שונה מהכחול של אמא שלי, או של ענת, הוא היה יותר עמוק, יותר כהה. הוא לבש ג'ינס ארוכים וחולצה קצרה ישנה, קצת קרועה.
ניסיתי להציע לו לשבת, אבל הוא ברח, נעלם במהירות. חשבתי שאולי יש לו סוג של בעיה, אבל לא היה לי אכפת, העיקר שהוא ילד בגילי. מאותו יום הייתי מגיעה לאותו מקום, עם הספר שלי וחיכיתי לו. אחרי כמה ימים הוא חזר, לבוש באותם בגדים, אבל שוב כשניסיתי להתקרב אליו, הוא נעלם. בסוף ויתרתי, כשהוא הגיע התעלמתי ממנו, ולהפתעתי הוא הוציא ספר והתיישב לידי. בפעם הבאה שהוא הגיע הוא דיבר, היה לו קול עבה, נמוך, הוא אמר רק "בואי." ואני באתי.
כשהשמש האירה עליו לרגע, הוא נעלם מעיני ועוד פעם הייתי רואה אותו בהמשך הדרך. אני לא יודעת כמה זמן הלכנו, אבל זה היה חייב להיות הרבה, כי לא יכולתי לראות את הפרדס כשסוף סוף עצרנו. מצאנו את עצמנו עומדים בשדה קוצים, רחוק מישוב. הוא הצביע על פתח באדמה ונכנס. נכנסתי אחריו.
להפתעתי לא היה גבול כשבתוך החדרון הקטן שאליו נכנסתי, ראיתי את ענת. שתינו קראנו קריאות שמחה ורצתי לחבק אותה. לא הצלחתי, עברתי דרכה. "מה קורה?" שאלתי בפחד.
פרצופה של ענת הסביר הכל ובכל זאת חיכיתי שהיא תענה. "אני מתה", היא התחילה בקול רועד שלאט-לאט חזר לעוצמתו הרגילה. "נסעתי אל הדודה שלי שגרה בעיר הקרובה וממש רציתי לבקר אותך. היא הסיעה אותי, ככל שהתקרבנו התרגשתי יותר ואז הייתה התאונה, בצומת. לא ראיתי כלום, הכל היה שחור, ופשוט יצאתי מהגוף שלי. המשכתי ללכת אליך, לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה וכשהבנתי, רצתי הכי רחוק שיכולתי. הגעתי הנה ותום", היא החוותה בידה על הנער, "עזר לי. הוא מת בצומת לפני כמה שנים. שאלתי אותו אם הוא מכיר אותך והוא אמר שכן. הוא הביא אותך הנה, כי... בקשתי. אני כל כך מצטערת."
"למה את מצטערת?" שאלתי.
"תקווה מטופשת."
"מה אני צריכה לעשות?" כבר הבנתי שאני יכולה לעזור.
"להסכים."
"אני מסכימה." עניתי. הלחץ ירד מכתפיה והיא התעופפה, בדיוק כך, ישר אלי והתמוססה בתוכי.
הסתכלתי על הילד, שתינו אמרנו ביחד, מתוכי, "תודה." והלכנו.
כעסתי על אמא שלי, למה היא לא אמרה לי? בטח הודיעו לה. החלטתי שאני לא חוזרת הביתה, אז הלכתי לפרדס. השמש כבר ירדה, אבל עדיין היה אור וענת ואני דברנו כל הדרך – דברתי עם עצמי. לפריחת ההדרים היה ריח מופלא והרגשתי שלמות.
כשהתעוררתי בפרדס, עדיין עם הרגשת השלמות בתוכי, כשקרניים ראשונות של השמש מאירות, הלכתי הביתה. אמא חיכתה לי שם, היא עוד לא הלכה לעבודה, היא בכלל לא לבשה בגדי עבודה וידעתי שהיא תכעס עלי. הרגשתי אשמה. במקום לכעוס עלי היא רצה לחבק אותי, ממלמלת כמה היא דאגה לי. אחרי שהתנצלתי והסברתי לה שנרדמתי בפרדס, היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה לי "ענת נהרגה בתאונת דרכים אתמול." אני חושבת שהיא הופתעה שלא הגבתי, אולי היא פירשה את זה כהלם, כי היא יצאה להכין לי תה.
איך יכולתי להסביר לה שהרוח של ענת בתוכי, שכבר ידעתי? לא יכולתי. בכלל לא ידעתי אם מה שקרה קרה באמת, אולי חלמתי את זה.
נשארנו בקיבוץ, כבר לא היה לי אכפת. מצאתי חברים, אבל לא כמו ענת. עדיין, לפעמים, כשקשה לי, אני מרגישה את האופטימיות ושמחת החיים שלה בתוכי.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

2. הנסיכה ובן מוכר הכרובים.

[הקדמה קטנה - כתבתי את הסיפור הזה בשביל הצגה של ילדים בגילאי שש עד שבע.]

היה היה פעם דרקון צהוב, יורק מיץ עגבניות. כל אנשי הממלכה פחדו ממנו פחד רב וכשהוא תקף מוכרי כרובים, אף אחד לא העז לעצור אותו.
באותה תקופה נולדה נסיכה יפה, הבת השביעית של המלך לטין הגדול. היא הייתה יפה מכל אחיותיה, אך למרות זאת, אף אחד לא ביקש את ידה.
יום אחד, בעודה מטיילת בעיר כשאנשי המשמר מאחוריה, שמעה קול צעקות ממרחק. כשהתקרבה ראתה שהדרקון הצהוב מתנשא בדיוק מעליה ומחזיק בפיו דוכן כרובים. נער צעיר זרק על הדרקון את הכרובים שהתגלגלו ואיים עליו שאם לא יעזוב את אביו, מוכר הכרובים, הוא יריח שנתיים כמו כרוב.
הדרקון המבוהל עזב את מוכר הכרובים ואת דוכנו, המוכר מת מפחד בעת הנפילה. הדרקון התעשת מיד וצעק "אני הדרקון יוליוס הגדול, אותי אף אחד לא ינצח!"
בנו של מוכר הכרובים טיפס על הדרקון וצעק "ארור תהייה יוליוס הגדול!"
יוליוס נבהל והזהיר "אף אחד לא מאיים על קורנליוס המפחיד ויוצא מזה חי!"
אנשי המשמר יצאו להציל את הנסיכה שלא נפגעה מהקרב עם חרבות בידיים, אך לא הצליחו מפחד שמיץ עגבניות ילכלך להם את הבגדים. הדרקון ניער את בן מוכר הכרובים מגבו והוא נפל על הנסיכה. הנסיכה צנחה תחת כובד משקלו.
"אני כל כך מצטער, גברתי הנסיכה" בן המוכר אמר בעודו נסוג לאחור.
אביר אמיץ, יפה תואר, שאי אפשר להגיד עליו שהוא חכם צעק "נסיכה יפה, אני אציל אותך."
הנסיכה המופתעת החזירה לו בתשובה "תבוא כבר, כמה זמן לוקח לך?!" בקול צייצני ומעצבן. האביר התאהב בה מיד. הוא נלחם עם חרבו הארוכה בציפורני הדרקון. סר ג'יימס, שזהו שמו, ברח לרוסיה, גידל שפם, שינה את שמו לבוריס ולמד חליל.
רגע אחרי שהאביר ברח חץ מלא בקטשופ פגע בפיו של הדרקון. הדרקון ברח למאורתו בצרחות גועל.
אחיו של סר ג'יימס, סר קלוד, הוציא את חרבו מנדנה ורץ אחר מחזיק החץ שהיה אפרים, בן מוכר הכרובים. בגלל שידע כי סר ג'יימס סיכן את חייו בשביל אותו אפרים.
דו קרב סוער התקיים באותו מקום, לבסוף ידו של אפרים הייתה על העליונה. אפרים האמיץ רדף אחרי הדרקון בעוד הנסיכה מסתכלת עליו ומתערבת עם אחיותיה שהוא לא יחזור חי.
במאורת הדרקון מהלומות עברו, מכות חלפו ועדיין אף אחד לא ניצח. הדרקון נאלץ לשלוף חרב כי שלוש מציפורניו נחתכו ולעומתו אפרים, בן מוכר הכרובים, נאלץ להעביר את חרבו ליד שמאל ובכך היווה סכנה לעצמו יותר מאשר לדרקון.
אפרים חזר מלא תהילה לאחר ניצחון. הנסיכה הודתה "ידעתי שתנצח." והם חיו באושר ועוני (כי המלך לא רצה שהיא תתחתן עם בן מוכר הכרובים, אפרים, ולמרות זאת היא ברחה איתו) עד רגע סיום הסיפור (אנחנו לא רוצים לעייף את הקורא בריבים וגירושים שבאו אחר כך.)
הילדים הורידו את התחפושות, שקד סגרה את הספר וההורים מחאו כפיים.

נכתב לפני 13 שנים

3. מזל טוב אנג'ל!!!!!!!!!!!!!

לאנג'י היפה
שיהיה לך רק טוב
את ילדה מדהימה
אי אפשר אותך לא לאהוב

אני מאחלת לך מזל טוב
מכל הלב
ושתדעי
שלא הכל כואב

אז יומולדת שמח
והרבה מתנות
עד מיליון ויותר
בלי בעיות

אין עוד מה לאחל לילדה מושלמת
חוץ מ...
שתהנה בחיים בכלל
וביום הולדת!!!!!!!!!

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

4. מרד גיל הנעורים (באמת שלא מצאתי שם יותר טוב)

כשחברותיי יושבות כולן בכיתת הלימוד
אני נוסכת על פני מבט מרוד
אני רוצה להיות אחרת, שונה
אך לבסוף את מקומי בחברה אני תמיד בונה
רציתי להיות גיבורה, כמו בספרים
אבל לא כך מתנהלים החיים האמיתיים

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

5. אני הולכת בדרכים

אני הולכת בדרכים
לא יודעת לאן לפנות
וכשהיום משקים
אני תולה בו רק תקוות

אני מחפשת מאורה
מקום לשכב בו בשלום
מחפשת בתאורה
של אור ראשון

היו לי משרתים
ומשפחה אוהבת
אכלתי מעמים,
אבל עכשיו אני רועבת

אני הולכת בדרכים
לא יודעת לאן לפנות
וכששוקעת השמש מלפנים
אני מצפה לעוד תלאות

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

6. שיר של תקווה

אמא אמרה "יהיה בסדר."
אבא אמר "אל תדאגי."
ועכשיו לבי קודר
מכאב. שלי.

היא תגיע רחוק
הם היו אומרים,
אבל לי מר, לא מתוק
כשאני לבדי בדרכים

היה לי חבר ורֵעַ,
אך הוא הלך כמו כולם
ורק אלוהים יודע
מה אני עושה כאן

אני מסתכלת על השחר
ומנסה למצוא באופק תקוות,
גם כשמגיע יום המחר
אני ממשיכה לקוות

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

7. אל תשפוט אדם לפי התנהגותו ברבים

אנשים תמיד אומרים לי " תעזבי את זה, זה לא ילך." אבל מה אם אני רוצה. אני רוצה לעשות דברים שאף פעם לא עשו, למה שאני לא אצליח, כי לא עשו אותם? לא אמרתי שזה יהיה קל, אבל אני החלטית ואני אעשה הכל כדי להצליח, כל זבר שאני רוצה! "היא לא יודעת כלום." זה מה שהם אומרים, כי אני לא מדברת. "היא לא תצליח, אין לה את הכישרון." קודם תכירו אותי ואז תחליטו. אתם לא רואים שאני יכולה, כי אתם לא רוצים לראות.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

8. נשיקה ראשונה

לבי גואה באושר
שמחה ממלא את כולי
אני מספרת על פשר
השמחה שלי

שנינו ישבנו בשקט
בחורשה שליד הכפר
ואני אספתי לקט
של עלים ופרחי בר

הוא הציע לי את ידו
ונתתי לו את שלי
הלכתי, אני לצדו
והוא חבק את כתפי

הזמן עבר חלף
והיינו צריכים לחזור
הוא, פרח בר קטף
ואותו, בשיער, עזר לי לשזור

שם עצרנו פתאום
עמדנו פנים אל פנים
לבי התחיל לפעום
התנשקנו, זה היה כה נעים

הביתה אנחנו ממשיכים משם
שמחה ממלא את כולי
ולא נעזוב לעולם
את הידיים אחד של השני

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים