“--- אני אישה של חורף. אוהבת קור. אוהבת את ענני האדים הנוצרים עם כל נשימה. אוהבת את השתקפויות האורות בשלוליות אוהבת את הריח של האדמה וגשם באויר, את האור שאינו דוקר בעיניים, אוהבת את צריבת הקור בקנה הנשימה כשרק יוצאים מהבית. אוהבת את ההתכנסות, להתכרבל בשבת בבוקר עם ספר בפוך, אוהבת מרקים ותבשילי קדרה... זהו. אבוד. מן שריטה כזו – לכל החיים שגם מטביעים אותה הלאה, לדור הבא. הקיץ המשתולל בחוץ”

“בילדותי הייתי שבויה בקסמה של המיתולוגיה היוונית. קראתי את רוב מה שפורסם אז, היכרתי הכרות קרובה את תולדות חייהם של האלים והאלים למחצה, כאילו היו חברי. קשה למצוא חוט המחבר בין המיתולוגיה היוונית בה האלים תאבי החיים, חובבי יין וסקס ואוהבים לצחוק, בדומה לאנשים שבראו אותם בארץ חמה ושמשית, לבין המיתולוגיה הנורדית הקודרת והקפואה, העמוסה עולמות מלאי אופל, כשפים ולחשים, המסופרים בספר הזה. העולם המתואר הוא”

“לכולם יש גבולות. וכולם הם כלא. כלומר, כולנו כלואים במשהו וכולנו כולאים משהו. רגש או מחשבה עצורה, אנחנו כולאים אותה. ולכולנו יש גבולות שאסור לנו לחצות. משהו שאסור לנו לעשות. וגם לדמויות בספר הזה יש גבולות, הם כלא והם כלואים בתוך משהו שאסור להם לצאת ממנו: יש לאטיאה גבול. יש לקיירו גבול. יש לגילדאס גבול. יש לקספר גבול. יש לג'ארד גבול. יש לסוהר גבול. יש למלכה גבול. יש לקלאודיה גבול. יש”

“כמה טוב שישנם ספרי פנטסיה, שהם מפלט זמני אליו ניתן לברוח כאשר הרוע והטיפשות האנושיים הופכים את המציאות למעיקה מדי. אמנם גם במציאות הבדויה של ספרי הפנטסיה מתקיים המאבק הנצחי בין טוב לרע, אלא שכאן כוחות הרוע מסקרנים אותנו יותר משהם מאיימים עלינו ואנו יודעים כי בסופו של דבר נזכה לקתרזיס שבניצחון הטוב על הרע. ב"אינקרסרון" של קתרין פישר שני המייצגים העיקריים של הטוב הינם פין (ללא דגש באות פה) וקלודי”

“--- אני אישה של חורף. אוהבת קור. אוהבת את ענני האדים הנוצרים עם כל נשימה. אוהבת את השתקפויות האורות בשלוליות אוהבת את הריח של האדמה וגשם באויר, את האור שאינו דוקר בעיניים, אוהבת את צריבת הקור בקנה הנשימה כשרק יוצאים מהבית. אוהבת את ההתכנסות, להתכרבל בשבת בבוקר עם ספר בפוך, אוהבת מרקים ותבשילי קדרה... זהו. אבוד. מן שריטה כזו – לכל החיים שגם מטביעים אותה הלאה, לדור הבא. הקיץ המשתולל בחוץ”

“בילדותי הייתי שבויה בקסמה של המיתולוגיה היוונית. קראתי את רוב מה שפורסם אז, היכרתי הכרות קרובה את תולדות חייהם של האלים והאלים למחצה, כאילו היו חברי. קשה למצוא חוט המחבר בין המיתולוגיה היוונית בה האלים תאבי החיים, חובבי יין וסקס ואוהבים לצחוק, בדומה לאנשים שבראו אותם בארץ חמה ושמשית, לבין המיתולוגיה הנורדית הקודרת והקפואה, העמוסה עולמות מלאי אופל, כשפים ולחשים, המסופרים בספר הזה. העולם המתואר הוא”

“לכולם יש גבולות. וכולם הם כלא. כלומר, כולנו כלואים במשהו וכולנו כולאים משהו. רגש או מחשבה עצורה, אנחנו כולאים אותה. ולכולנו יש גבולות שאסור לנו לחצות. משהו שאסור לנו לעשות. וגם לדמויות בספר הזה יש גבולות, הם כלא והם כלואים בתוך משהו שאסור להם לצאת ממנו: יש לאטיאה גבול. יש לקיירו גבול. יש לגילדאס גבול. יש לקספר גבול. יש לג'ארד גבול. יש לסוהר גבול. יש למלכה גבול. יש לקלאודיה גבול. יש”

“כמה טוב שישנם ספרי פנטסיה, שהם מפלט זמני אליו ניתן לברוח כאשר הרוע והטיפשות האנושיים הופכים את המציאות למעיקה מדי. אמנם גם במציאות הבדויה של ספרי הפנטסיה מתקיים המאבק הנצחי בין טוב לרע, אלא שכאן כוחות הרוע מסקרנים אותנו יותר משהם מאיימים עלינו ואנו יודעים כי בסופו של דבר נזכה לקתרזיס שבניצחון הטוב על הרע. ב"אינקרסרון" של קתרין פישר שני המייצגים העיקריים של הטוב הינם פין (ללא דגש באות פה) וקלודי”