באופן כללי, יש שני סוגים של סדרות המשך: יש המשך מרחיב, ויש המשך מנגיד. ביסוד הדברים נעוצה שאלה בסיסית: למה לכתוב סדרת המשך?
כלומר, מלבד כסף. סרטי דיסני יעידו ששיקולים אמנותיים אינם תמיד בראש מעייניהם של היוצרים. אבל בהנחה שאכן מדובר ברצון פנימי כן ליצור המשך, יש לחלק. בין התאהבות בעולם שנוצר ורצון להמשיך ולטייל בו, לגלות בו כל פינה וחריץ, לבין הצורך להגיב. להגיב לעצמך, כלומר, לא להרחיב אלא להפוך, לא להעשיר אלא לראות את הצד השני של המטבע.
אצל ריק ריירדן, זכינו לשני הסוגים.
עולמו של פרסי ג'קסון מתרחב מהר יותר מהיקום (נראלי שהיקום מתרחב, אני לא בקיא גדול באסטרופיזיקה). האחים קיין, מאגנוס צ'ייס, גיבורי האולימפוס וגורלו של אפולו…היצירה מרחיבה. אין אף התנגדות ליסודות שתוותה הסדרה הראשונה.
מנגד עומדת סדרת 39 רמזים. אכן, לא מדובר בסדרה של ריירדן - הרעיון הבסיסי החל אצל צוות עריכה בהוצאת סקולסטיק (מקור - ויקיפדיה) והכותבים מתחלפים. אבל בראש שלי זה שייך לריירדן, סופרו של הספר הראשון.
ולענייננו, סדרה זו מהווה מענה, קריאת תגר, עימות, פולמוס, עם פרסי ג'קסון. היא דנה בערכי היסוד של פרסי ומציגה כיוונים אחרים.
פרסי ג'קסון: סדרה על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם. מפלצות אפילו לא מתעניינות בהם; כלי הנשק של הגיבורים מתעלמים מקיומם.
קחו שנייה לחשוב על זה. במבט קצת מלוכסן, זה מתחיל להרגיש קצת לא נעים.
מאבק כוחות בין אלה עם כוח טוב לאלה עם כוח רע. אוברמנשים בעלי מנשליכקייט מול אוברמנשים סגנון ווילדה-חייה.
בסדרת 39 רמזים, על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם…
אלא שסדרה זו מעלה תהיות על כוח ועל השלכותיו, על מה שמקריבים עבורו. שאלות על גנטיקה ויכולת, על מקור הגאונות האנושית.
בסדרה זו, הכוח משחית. אי-אפשר לסמוך על אף אחד, לפעמים גם לא על הגיבורים ועל חבריהם. בסדרה זו, בסוף נמנעים מכוח עליון. אולי פרסי ג'קסון, על אף שמגלגל עליהם עיניים, מוכן לקבל את מרותם של אלים שאינם אלא בני אדם בריונים בעלי כוח. 39 רמזים מעדיף שלא.
ומה עם הקשר בין גנטיקה להצלחה? האם כל מושל ופייטן הוא חצוי-דם או צאצא קהיל?
39 רמזים מתמודד עם שאלה זו, ותשובתה חלקית, מהססת: אולי גם זרים יתקבלו לתוך הגילדה? אולי שייקספיר פשוט ממש ממש התאמץ? הגיבורים שלנו עצמם הרי בכלל לא קיבלו כוחות מיוחדות. הם פיתחו את מי שהם גם ככה.
ברור שעדיין מדובר בבני אדם מוכשרים מאוד. אי אפשר להימנע מהטאוטולוגיה שאנשים מוכשרים יותר הם מוכשרים יותר. אבל אפשר להרחיב את היריעה: לאנשים מסוגים שונים, ממקומות שונים, בעלי דפוסי פעולה ויכולות שונים.
39 רמזים הוא סדרה לילדים, אפילו צעירים יותר מקוראי פרסי ג'קסון. היא מנסה לחנך וללמד היסטוריה באופן חינני, דווקא מתוך נקודת מבט של ילד שלא מעוניין בכל השיעמום הזה. הכתיבה לעתים קרובות לא משהו, הפרוזה לא בדיוק אלגנטית. אבל היא חביבה, ומצחיקה מאוד לגיל המתאים.
והכי הכי - הסדרה מפתיעה בשאלות עמוקות שהיא שואלת, באופן מותאם גיל, אבל שואלת: הקו בין הטובים לרעים נהיה מעומעם, הדבר הנכון לעשות לא תמיד ברור. תוהים על הכוח שפרסי וחבריו משתמשים בו באגביות נונצ'לנטית.
אלה ספרים קצרים, והקריאה קלילה. תנסו אותם, ותקראו לפחות עד לשישי; תנו למוטיבים להתפתח.
אגב, גם ל-39 רמזים יש סדרות המשך. ארבע, אאל"ט. לאיזה מסוגי המשך הם משתייכים, אינני יודע, כי טרם קראתי אותם. אבל עכשיו בדיוק סיימתי חזרה על הסדרה הראשונה, אז הגיעה העת. נראה מה יש להם להציע.

הבהרה: הילדה שקראה את הספר הזה לראשונה הייתה בת תשע, התאמצה ככל יכולתה לעשות כל דבר שהוא לא שיעורי בית במטומתמטיקה, ונהנתה להתגנב לחדרו של אחיה הגדול ולגנוב את הספרים שלו.
הבהרה נוספת: הילדה שקראה את זה בפעם המי-יודע-כמה-עכשיו היא בת 12, וההרגשה שהייתה בזמן קריאת הספר לראשונה נשארה כשהייתה.

אתם מבינים, לא אכפת לי עד כמה לא אמין הסיפור, ועד כמה מגוחכות הדמויות, או איזו "אכזבה" שכולם מדברים עליה, כי זה אחד מהספרים שלי.

כלומר, כן, אותו ואת תו קטלני קנו בשביל אח שלי, אבל הבחור לא קרא ולא התכוון לקרוא אותו בכל מקרה, כמו שהוא לא התכוון לקרוא את "רעד", "ארטמיס פאול" (1-3) וספרים נוספים שנעלמו מהמדף שלו.
אבל היי, אלו שני ספרים שלו בין 9 ספרים אחרים באותה סדרה, שניצבים גאים על המדף הכי חשוף וגבוה שלי, שהם שלי, לחלוטין.
גם אם הם נקנו בכסף של ההורים ^^

אני מאמינה שסדרת הספרים הזאת תמיד ריתקה אותי כל כך, משכה אותי לקנות ספר ועוד ספר ועוד ספר (!) בסדרה, היא בגלל שהסופרים שונים.
אתם לא מוצאים את זה מדהים לדעתכם? 8 סופרים שונים חוברים כדי לכתוב סיפור אחד, על אותן דמויות באותו מצב?
וכל סופר מכניס את הפאן האישי שלו! צורת הכתיבה דומה על פני השטח, אבל לכל סופר יש את החתימה שלו.
וכל סופר תורם משהו לסיפור. אותו סיפור שמתרחש לפני שנים ביחס למקרים הנוכחים בספר.

ואולי זו רק הילדה שבי נהנית לערוך מרותני קריאה בהכנה ל11 ספרים שבם נמצא אוסף מדהים שלה הרפתקאות משולבות בקטעים היסטורים מעניינים להפליא, אולי זו רק אני, ולא כל אחד יוכל להתחבר לזה.

אבל אני ממליצה בלב שלם. ולכל מי שיש טענות לגבי זה, שידחוף את זה עמוק במורד הגרון - או במעלה האצבעות - כי כל מה שתאמרו - או תכתבו - לא ישנה את דעתי לגבי הספר הזה.

אגב-
CUZ I'M BATMAN!

מהיכרותי הקצרה עם ריירדן, בהצצה קטנה מ"פרסי ג'קסון והאולימפים", הייתי די סבורה שהספר הזה יהיה טוב בערך כמוהו, אולי יותר.
אבל טעיתי.

מהצצה קטנה על הכתיבה של הסופר, אפשר לראות שיש לו הרבה כישרון בכל הנוגע לכתיבה, ההומור שלו שופע - בדיחות מציצות מפעם לפעם ויכולות להפיל אתכם מהכיסא. מתח יש בשפע - הדמויות מוצאות את עצמן במרוץ, שהאויב העיקרי בו הוא הזמן. אבל קל מאוד לצפות לאן הסופר עומד ללכת - מה יקרה, איך יקרה, איפה יקרה אפילו.
יצא דפוס כמעט קבוע שברוב המקרים שבהם האחים גילו רמז, מישהו היה חייב להאזין להם, בעיקר בני הדודים המרושעים שלהם, נטלי ומה שמו (גם השמות שם לא היו קליטים משהו, אז תגידו תודה על שהצלחתי לזכור שם אחד).

קשה להבין איך אנשים כאלו יכולים להיות משפחה.
כל כך הרבה שליליות יש בדמויות והן במשפחה, מישהו אחד רע, שניים גג, אבל כמה משפחות רעות נגד שני אחים?
אני לא כל כך הבנתי למה הם כל כך שנאו את שניהם.
אוקי, הסבתא אהבה אותם יותר, אז מה?
טוב, יאללה, סלחנו, הלאה, מה עכשיו?
הדמויות הוכיחו לי פעם אחר פעם שהן נראות כאילו מישהו שלף אותן מספר קומיקס קיטצ'י במיוחד. כמה נדוש, כמה שכיח, כמה פעמים שמעתי על דברים כאלו!
ריירדן יכל להמציא לבד כמה דמויות קצת יותר... איך לומר את זה בעדינות...? מקוריות!

לעומת הדמויות, העלילה בהחלט שווה את זה, מלחמה משפחתית - עד כמה שזה לא ממניעים אמינים בעיני - עדיין רעיון נחמד.
מירוץ נגד הזמן בחיפוש אחר רמזים שמובילים לאוצר כלשהו לא ידוע.
ומה הדבר שעולה לכם בראש שאתם חושבים על אוצר?
כסף, יהלומים, זהב, שודד ים אפילו.
לי היה קשה לדמיין מאוד את הדבר מבלי שום כסף או ידע והכל אמור להכריע את גורל העולם, אז הדבר היחיד שחשבתי שאמרו "החזק ביותר" היה ספיידרמנים וסופרמנים קטנים שמתרוצצים בכל מקום.

בנוגע לכתיבה, היא כובשת ומשעשעת. היו כמה קטעים שאם מי שזה לא יהיה יצטט אותם סתם, בכל מקום, אנשים יתפרצו בצחוק.
ותאמינו לי, ניסיתי את זה.
והי, זה הצליח!
אז ריירדן מקבל על זה נקודת זכות.

טוב, לדעתי הספר היה נחמד ותו לא, הוא בסדר, וזה הכל.
אני באמת לא יודעת אם להמליץ עליו או לא, אבל אולי זה משתמע מדברי.

ראשית כל, אני מוכרחה לומר שהסגנון הזה לא ממש מתאים לריק ריידן, בהסתמך על ספריו הקודמים ("סדרת פרסי ג'קסון" לפי המיתולוגיה היוונית) אם כי, כמובן, אין זו ערובה לכך שהספר גרוע, כי הוא ממש לא גרוע. זה ספר שאלמלא היה כתוב על הכריכה "ריק ריידן" הייתי משוכנעת כי הוא נכתב בידי פיליפ ב' קר, מחבר ספרי "ילדי המנורה", ואני חושבת שאולי גם אחרים עלו על זה :)

על העלילה...
על כל פנים, מדובר בשני אחים יתומים ועניים (אם כי לכאורה הוא לא נראים כאלה בכלל, היות והעוני אינו פן מודגש באישיותם, והרקע המשפחתי שלהם הוא מאד אריסטוקרטי ורב אמצעים - לא הייתי מופתעת גם לו היו מוצגים כילדי עשירים...). כרגיל, כל היתומים מכל הסיפורים זוכים "לאם חורגת מרשעת" (או אח"מית, כפי שהוצגה בהברקה של מיכאל אנדה ב"הסיפור שלא נגמר") - ובמקרה הזה, דודה-רבתא מגעילה ותאבת בצע בשם ביאטריס. הם יוצאים למסע נגד הזמן, בתחרות עם בני משפחתם - הקהילים - המשפחה שאמורה להיות "הנחשבת ביותר בתבל והמשפיעה ביותר על הציביליזציה האנושית", אם כי לא הרבה הוכחות טמונות בספר. ובאמת, מי שמע על כולאי ברקים מאת בנג'מין פרנקלין?

על הדמויות...
הילדים הצעירים - רק בני 11 ו14 - נאלצים לבחור, בהלויית סבתם, בין שני דברים: מיליון דולר (לכל אחד) או רמז מסובך לתעלומה. בטפשותם (וגם הודות לאיומיה של ביאטריס אודות גניבה של כספם, בעקיפין), הם מחליטים להצטרף לתחרות על אוצר משפחתי (או ככה לפחות הם חושבים), בלי ידע, כסף או חיוניות כלשהי. כמובן שיעשה כך - אחרת על מה הספר ידבר?
הדמויות היו לא אמינות בעליל, וזהו באמת הדפקט הכי גדול של העלילה, אשר מתיימרת להיות מותחת, סוחפת וכביכול גם אנושית ומרגשת. דן בן ה11 מוצג כאפס גמור בעל אוצר מילים דל שמתעניין בעיקר בנינג'ות, ולא- ילדים בגיל 11 הם לא עד כדי כך שטחיים, בחייכם! התיאור שלו כל כך מטופש, בחיי! איימי בת ה14 היא דמות מעט יותר אמינה, בהיותה תולעת ספרים מגמגמת שדחסה לעצמה כמות רבה כל כך של ידע, שפשוט לא מועיל לה מתוקף היותו בלתי קשור למציאות. בני המשפחה האכזריים עימם הם מתחרים - ביניהם חבורת נבוטים באימוניות סגולות וכלב נבחן, גנגסטר צעיר נוטף ערמומיות, מרגלת רוסייה שלא מתאימה לנוף, וזקן קוריאני "עמום" ולא עצמתי. כל כולם קשורים יחד בעיצומו של מרוץ רצחני, שקצת הזכיר לי את "משחקי הרעב", אבל אמנע מלהשוות אותו עם פלא שכזה.

רמזים וחידות...
הרמזים בלתי ברורים, ורואים שבמוחו של הכותב ריק ריידן התגבשה אמנם תעלומה מרתקת ומעניינת, אך הוא לא הצליח להעביר אותו יפה לקורא.
אופן הכתיבה....
הספר כתוב כמו ספר פעולה אך העלילה לא מתאימה את עצמה לקצב וכך, במהירות מפתיעה, הקורא נשאב לתוך הספר אבל בעוד עיניו עוברות על המילים ולכאורה בולעות כל רעיון, התוצאה הסופית היא בלבול גמור חסר סדר אך מלא במוטיבציה להמשיך ללא סיבה מוצדקת.
הספר אמנם איננו עב כרס במיוחד, עם זאת נדמה כאילו הסופר בחר להעמיס עלינו פרטים אקראיים שבאמת לא מזיזים לקורא או למהלך העלילה. אולי ייצא מזה סרט חביב אבל לא יותר, אם זו המטרה המתבקשת. בנוסף, העלילה מלאה בהרבה "אם" ו"אם" ו"אילולא" ו"אלמלא" ומילות שאלה שיצאו מהקשרן. שני ילדים אבודים במירוץ נגד בני משפחתם החולניים והחייתיים...

סיכום...
אני מסכמת, שכל כך חבל שלא הושקעה בספר טיפת מאמץ אמיתי, ולא רק מצד הסופר, אלא גם מצד הקורא. אני חושבת שילדים בגיל בית הספר היסודי בערך ייהנו ממנו מאד, ואכן אינני פוסלת כל אפשרות של הנאה מהספר הזה, שיש בו כמעט כל הדרכים לגרום הנאה לקורא, אבל לצערי הרב, בן פשוט לא מממשות, לאור החסרונות שציינתי למעלה.


אז למה דירגתי רק 3 כוכבים?...
את הספר דירגתי 3 כוכבים, מפני שהוא במאת בינוני ומאד מאד מסוים. יש לכם אפשרויות רבות להנאה ממנו, והכי טוב זה לדרג אותו מ-1 עד 10, פשוט כי 5 זה לא מספיק. הייתי מדרגת אותו בסביבות 6, פשוט כי הרעיון מציף :)

אני עדיין בהלם,איך אפשר לכתוב סיפור כל-כך יפה?
ריק ריירדן הוא פשוט אמן בכתיבה,טווה את המילים ומחבר אותן ביחד,נוצר פשוט ספר מעולה,מקסים,מרגש,ספר שרק הסופרים המוכשרים ביותר יכולים לכתוב.

אני מאוד נהנתי מן הספר,העלילה יפה ומסקרנת,העלילה לא ממש צפויה(מי שהחשבת כחבר,מתברר כאויב)אני מקווה לקרוא את הספר השני,'תו קטלני.'
ממליצה לכולם לקרוא את הספר,מרתק,מסקרן מהפנט ועוד...
אי אפשר להסיר את העיניים ממנו.

אין כאן פילוסופיות מרתקות, אין כאן משפטים עוצמתיים שמעוררים אותך לחשוב, אבל יש מתח בלתי פוסק, וכל הספר הוא כמו ספרינט (ברחובות פריז בעיקר, וקצת פילדלפיה ובוסטון), ואם קוראים אותו ברצף (כמו שאני עשיתי פחות או יותר) יוצאים ממנו חסרי נשימה ועם כאב בצד.

כמסורת ריק ריירדן, גם לומדים משהו: הפעם על בנג'מין פרנקלין, שהיה בין היתר מדען וממציא וגם שגריר ארה"ב בצרפת במאה ה-18. על פי הפרק האחרון, הספר הבא יעסוק במוצרט ובוינה.

כמי שאהבה מאוד את סדרת פרסי ג'קסון, לא התאכזבתי בכלל, ולא תהיה ברירה: חייבת לקנות גם את הספר הבא בסדרה.

דרך אגב: באחת מרשתות הספרים מחלקים חינם את שני הפרקים הראשונים של "הגיבור האבוד", הספר הראשון בסדרה חדשה שהיא המשך ישיר של פרסי ג'קסון, שאמור לצאת בחנוכה, ולפי שני הפרקים הראשונים צריך להתחיל לחסוך גם לסדרה זו.

בקיצור: נדמה לי מי שאוהב הרפתקאות ואת ריק ריירדן, יאהב מאוד גם את הספר הזה.

~ספוילרים לגבי הספרים הבאים בסדרה~
אז ככה, הלכתי לי לתומי בספרייה העירונית וקראתי את התקציר. חוץ מזה, שריירדן הוא אחד מין הסופרים האהובים עליי. בעל אופן, החלטתי לנסות.
לאחר כמה ימים פשוט אמרתי וואו ! זה באמת אחד הספרים הכי מגניבים שאי פעם נתקלתי בהם, ונתקלתי בהרבה.
המסע שאיימי ודן עוברים מרתק אותי כל פעם מחדש. ותפסיקו לומר שזה ספר מגעיל, אז יריבות במשפחה ואת האמת - לא זה ולא פרסי נראה לי העתקה מהארי פוטר. תפסיקו לשייך את הארי פוטר לכל דבר.
נכון, קראתי את הארי פוטר, אהבתי את זה ואני עדיין אוהבת את זה אבל לא כל סמר שתקראו ותראו למשל ארבע בתים (במקרה הזה חמישה בגלל בית מדריגל) הוא העתקה !
אף אחד לא מעתיק .
בכל אופן, כשהעורך דין של גרייס אמר "אל תבטחו באף אחד", לא הבנתי למה הוא מתכוון. אבל לאט לאט התבהרה לי התמונה השלמה - המשפחה הזאת, משפחת קהיל, תעשה ה-כ-ל בכדי לנצח וכן, גם אם זה אומר לזרוק את איימי ואת דן לתוך ים עם תנינים, וגם עם זה אומר להשאיר אותם בתוך מנהרה ולשקר להם שאליסטר מת.
כי הקהילית יעשו הכל בכדי לנצח.
ואני גומרת את הספרים האלה ביום, כי זה מדהים אותי מחדש. מה שהם עוברים. והספר הזה לימד אותי דבר חשוב - אל תתן למישהו את אמונך כשאתה יודע שהוא יפגע בך בנקודות החולשה שלך.
כשאתה מאמין במישהו אתה מצפה ממנו לתת לך את אמונתו בך. ובמשפחה הזו זה לא קורה.
מה אירינה אמרה בצלילה עמוקה כשהיו לאיימי פלאשבקים מהלילה האחרון שלהם כמשפחה? היא אמרה לה משהו כזה: "... אבל את היית שם, את זוכרת. ... השקר יישמע כמו האמת."
תזרום זה לא הציטוט המדוייק.
לסיכום, זו אחת הסדרות וחבל מאד שאנשים תמיד מוציאים למה להשוות. תהנו מהספר. ומהסדרה. כי בהחלט אחת הסדרות אם לא ה-!

אל הספר הזה היגעתי ממש במקרה באחת מין הפעמים ששמרתי על השכן שלי הוא המליץ לי על הספר הזה, ואת האמת לא ממש חשבתי בהתחלה שזה כול-כך יעניין אותי, אבל לשמחתי טעיתי, הספר מספר על שניי' אחים, איימי בת ה-14 ואחייה דן בן ה-11, שיוצאים למסע בעיקבות האוצר האבוד שמוזכר בצוואתה של סבתם גריי'ס, שקשורה לשלושלת של משפחתם, איימי ודן מגלים שזה זה בכלל לא פשוט לצאת למסע בעיקבות האוצר האבוד, שהדרך היחידה להגיע אליו הוא באמצעות 39 רמזים, ושהם מתחרים בשער בניי' משפחתם שהם יותר חזקים ויותר עשירים מהם, למרות שהספר מיועד לנוער,אני חושבת שהוא אחד מהספרים שגם המבוגרים שבניינו ימצאו אותו מעניין, ספר סוחף ומעניין מומלץ בחום, תקראו ותהנו.

אין מה להגיד...ריירדן עושה את זה שוב ופותח את אחת הסדרות הכי אהובות עלייי....ריירדן מצליח לעשות משהו שאין הרבה סופרים שמצליחים לעשות..הוא מצליח לגרום לדמויות בנות פחות מ-16 להתחבב עליי ומי שמצליח לעשות את זה.פשוט שובר שיא!
אני אוהבת את דן בגלל הילדותיות שלו והרגעים המצחיקים (חצי מהספר)ואת איימי בגלל חוסר הביטחון שלה,כשאני רואה איך היא מתנהגת תחת לחץ אני פשוט גאה בה כאילו אני כתבתי אותה..אין מה להגיד פשוט סדרה מעולה שהתאהבתי בה מהשנייה הראשונה שקראתי את המשפט הראשון!
מומץ לכולם!