“זהו סיפורו של ליצן עצוב, שבסוף המופע מוריד את האיפור. אז מתגלות כל הצלקות והחריטות שהחיים השאירו, והוא מדבר עליהם בלי כחל וסרק. בכנות, בלי מיתוסים והפרזות, והקסים אותי בפשטות הישירה והשורשית שלו.
החלק הראשון של הספר, נחמד ונוסטלגי, עם כמה צחוקים שובביים. אלה הם סיפורי תל אביב של פעם, שאותי תמיד מקסימים בהיכרותי אותה. החלק השני, על אף החיוך החבוי בו, קשה ועצוב. החלק השני הוא בעצם "ימי צקלג" בעט”