1.

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים

2. דע את עצמך

אתה קטן, חלש. אתה מסכן וערמומי.
אני לא אתה.

אתה אוהב, אתה שונא, אתה יוצר, אתה הורס.
אתה לא החלטי.
אתה צבעוני, מאושר, ומדוכא עד רחמים.
אתה חושב. אתה בורא. אתה רע, אתה טוב.
לא, אתה לא אלוהים.

אתה רחמן, אתה נדיב. אתה רוצח, אתה יודע.
אתה צוחק, אתה בוכה, אתה חי.
אתה טיפש ואתה גאון.
כן, אתה גם מת.

אתה זוהר, אתה רועש. אתה עוצם את העיניים חזק.
אתה מבין.
אתה צועק, קורא לעזרה. אתה לבד.
אתה בחושך. אתה רגיש, שביר.
אתה מטה את הכף לטובתך. אתה רמאי.
אתה מוצא את האור, אתה קורע את העור.
כבר ניחשת מי אתה?

אתה הופך ישר לעקום. אתה משגע. משוגע.
אתה מתחדש, אתה נלחם. אתה פוגע.
אתה בוכה. אתה מרגיש.
אתה קטן, חלש. אתה מסכן וערמומי.

אתה האדם.

אני טוב ממך. אני חזק ממך.
אני מסתורי, מעניין יותר ממך.
אתה לא אני.

אני אחת מהתשוקות שלך. אני שנוא עליך.
אני בחושך, אני באור. אני באוויר שאתה נושם.
אני לא רצוי בעיניך.
אני במראות עיניך. אני בעט שאתה מחזיק, בדמיון שלך.
אני בתודעה שלך. אני במציאות שלך.
אני מזדחל מתחת לקליפות שבנית.
אני נאהב בעיניך.
כבר ניחשת אותי?

אני קוסם, קסום.
אני לא חי. ולא אמות.
אני נוצרתי. אני נשאר.
אני גדול. אני ענק. אני שמימי.
דע את עצמך, אבל מיהו אני?

אני מאיים. אני יציב. אני תמיד כאן.
אני ססגוני, מגיע בכל צורה.

אני הפחד שלך.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

3. עכביש תולה כביסה .

את צריכה לסדר את החיים שלך.
זה מה שהם תמיד אומרים לי, ולעולם לא יפסיקו.
ואולי אני לא יכולה לסדר את החיים שלי?
אולי הכל גדול עליי?
הם שוכחים שאני רק ילדה. רק עוד ילדה.
לא מבוגרת, לא מלאת ביטחון, לא כמוהם.
החיים שלי הם בלאגן אחד גדול, קשר מפותל ומסובך
ואני במרכזו כמו פרפר במלכודת עכביש.
ובכדי להתיק את הקשרים אני צריכה לחתוך חוטים.
אבל איך אוכל לדעת איזה מהחוטים הוא הנכון?
הם לא מבינים ולעולם לא יבינו שכמו הכל
גם הקשר הזה גדול עליי, והפלייר הזה כבד לי מידי.
שאני לא יכולה להמציא דברים לבד, שאני לא מי שהם חשבו שאני.
אני צריכה לקחת אחריות.
אני צריכה לארגן את הראש שלי.
אני צריכה לעבוד וצריכה לאכול
וצריכה לישון וצריכה ללמוד.
אבל מה עם מה שאני רוצה?
מה עם מה שהם רוצים?
הם שוכחים את כל הרצונות ופשוט מתמכרים סדר היום המשעמם והמעיק.
יש להם קיבעון
והחוטים שלהם נשארים מקבילים וישרים ונקיים,
בעוד שעל החוטים שלי עכביש תולה עוד גרב.
אני רוצה עזרה, אבל בעיניהם אני אמורה להסתדר לבד.
"צריכה" להסתדר לבד.
אבל החלטתי לא להתכופף לטובת הצרכים, אלא לרצות אותם.
וחלק מהחוטים פשוט לא יכלו להימתח.
הם לא מתאימים לקשר המחודש.
וחוטים מתים של צרכים ורצונות עדיין מתלפפים סביב החוטים המקבילים יחד עם אטבי כביסה,
ואני, שכלואה במרכז רוצה שמישהו ימשוך בחוטים,
יסדר לי את החיים וייגרום לי לעמוד.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

4. מקלחת שוטפת הכל

לכלוך. זכרונות שכואב לי לשטוף. בגדים עם כתמים של שטויות וצבע נערמים בסל. סבון מעורב באבק וריחות של העיר, של חברים. אנשים שלא אשכח, בדיחות שאצחק מהן לנצח. זכרונות שנדבקו לעורי זורמים במים יחד עם מחשבות על דברים שאמרתי, שעשיתי או שלא העזתי. קצף של צחוק מחליק משיערי עם הנצנצים שזרקנו אחד על השני. כרטיסי תחבורה ציבורית שאמסגר במוחי, ציורים שציירתם לי במחברת. רעיונות שמעולם לא חשבתי עליהם וחברים לפחות לפעם אחת.
אבל בסופו של דבר אני יודעת בבירור שלא משנה כמה אתאמץ, הכל יישטף ממני עד הבוקר למחרת. ולכן, גם דמעות נשטפות לביוב הלילה.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

5. מקסימושית, מגניבקולית, והערסית המצויה.

אז הייתי רוצה להגיד שאני מסיימת את כיתה ח' בהצטיינות. אבל הודות לשלושת הנכשלים המהממים שמודפסים בשחור על התעודה הכחולה-לבנה שלי, אני פשוט אגיד שלפחות סיימתי אותה.
טוב, זו לא בדיוק אשמתי שהקול של המורה למתמטיקה מחריד מידי בכדי שאקשיב לה (והיא כנראה מלמדת את ההקבצה שלי גם שנה הבאה! *בכי קודר*)... וזו גם לא אשמתי שמשרד החינוך החליט שאנחנו חייבים ללמוד תרבות ישראל ("הו, שלום תלמידים! בואו ואחפור לכם כמה הארץ הקטנה והשוממת הזאת היא מגניבה וכמה שאלוהים הוא קול!" לא.) וגם לא אשמתי שאני גרועה בדקדוק באנגלית(באמת, הפעם הגזמתם. למה צריך שש עשרה זמנים בשפה אחת?!). זו גם לא אשמתי שהמורה לספרות שונא אותי, או שהמחנכת מענישה אותי כל פעם מחדש לשטוף את הציורים היצירתיים שמופיעים שוב ושוב על השולחן ועל הקיר.

כי יש אנשים שפשוט לא מבינים יצירתיות.

לדוגמה, כשכבר הייתי מוכנה לגמרי לגזוז את כל השיער בשביל מטרה טובה ונפלאה שהיא פשוט שלא יהיה לי מעצבן, אז אף אחד מהספרים הזולים והמקסימושים לא הסכימו ליטול את מכשיר הגילוח לידיהם ופשוט להעביר אותו בצורה אחידה על הראש שלי. אה, כן, בטענה שהם פשוט לא מסוגלים.

או שאמא התעצבנה שבפעם השמינית צבעתי את האולסטאר שלי-הפעם בירוק עם כוכבים.

או שחברי היו בשוק שביקשתי בירה מהמלצר. הוא לא הביא לי. גם הוא לא יצירתי מספיק.

אבל נראה לי שאתנחם בכך שאני פשוט מגניבקולית. טוב, כמעט. כמה אנשים יוכלו להעיד על זה! למשל... הא! אף אחד! חברי הטוב ביותר. :D
אבל, חבריי, בקרוב, היצירתיות שלי תפרוץ בשלל גוונים תכולים-ירוקים בשיער, בהרחבה גדולה יותר (בינתיים אני רק בתהליכים. שני מילימטר זה יותר ממה שנדמה לכם.) ובעוד הרבה גרביונים עם הדפס שלד עליהם. הו, הא, וגם עגיל בגבה, וגם קעקוע.
ברור שעכשיו כווולם ירצו להיות חברים של הילדה המגניבה ביותר בחטיבה.

הערסית המצויה שפגשתי בטעות היום בחוף בנתניה תוכל להעיד על זה. שאני מגניבקולית.

בואו ואספר לכם את הסיפור...
הכל החל שחיכינו לאמא של תמר שתבוא כבר, כי ישבנו בצל של שלט חוצות על מדרכה רותחת ומלאה מסטיקים. ואם זה לא מספיק, גם היינו רטובים ומלאים חול. שני בנים שלפני פחות מיום סיימו את כיתה ט' פנו אלינו ושאלו את השאלה של כל אחד שנדפק ללא הסעה הביתה, "יש לכם מקום בהסעה?"
הסתכלתי עליהם. אחד היה רזה עם משקפיים, והשני היה גבוה ושמנמן והלך עם תיק גב ומגבת ספוגה בצורה מגושמת. שני חנונים ממוצעים. אני מבינה שהם מסיימים את החטיבה והכל, אבל הם לא נראו מסוג הנערים שחייהם החברתיים בשמיים, וזה לא שהם רוצים את זה בכלל. למעשה הם היו די חמודים. מסוג הבנים שיכלו להיות לי שיחות ארוכות איתם.
"מצטערת, אבל לא" ענתה תמר והעיפה בנשיפה קבוצת תלתלים קצרצרה מהפרצוף שלה.
הם הסתכלו עלינו תקופה ממושכת, לא בדיוק יודעים מה להגיד או לעשות. פתאום הרזה עם המשקפיים והשיער השחור אזר אומץ ואמר: "אתם רק שלושה ילדים, אין לכם מקום במונית?"
"לא, סליחה... אנחנו חוזרים עם ההורים" עניתי.
יופי, גאיה. עכשיו הם בטוח יחשבו שאת מגניבה וירצו להכיר אותך. בעצם, מה זה משנה לחנונים? "יש מקום למישהו אחד..."
באותו רגע פשוט רציתי לבעוט את מתן החוצה ולהכניס את שניהם... חבל שלפעמים באמת אכפת לי מאנשים.
אז כמה שרציתי שהשמנמן יגיד שהוא כבר ימצא הסעה וישאיר את המשקפופר החמוד לסוע איתנו בחזרה הביתה.
אבל החיים מאכזבים לפעמים.
טוב, הרבה פעמים.
אז הם שניהם אמרו "תודה בכל מקרה" ופשוט הלכו. *מוחה דמעה בהגזמת יתר*
"חבל.. הם היו די חתיכים." תמר אמרה בשקט ומתן בהה בנעלים המאוד לא מעניינות שלי.
אז קיפלתי את המגבת שתמר השאילה לי, מכיוון שהיא בעצמה לא נכנסה למים (אתם יודעים, ביקור חודשי של אמא טבע 3: ), ונשכבתי על הגוש עשוי בטון ודברים אקראיים הלוהט והמגעול והסתכלתי על שלט החוצות. ואז באה ערסית מקסימה עם להקתה והסתירה לי את הנוף. חוצפה.
"להביא לך גם שמיכה?" שאלה בלגלוג תוך כדי שאחת הבנות מצחקקת למגע של בן אחד לידה.
"כן, בבקשה. אני פשוט לא נרדמת בלי שמיכה. איזו נחמדה אחת..."
היא העיפה אחורה את השיער שנדבק לה ללחי בזכות שמן השיזוף שמרחה בנדיבות על כל הגוף.
רואים? אני שנונה ויצירתית שכזו.
בואו נהיה יצירתיים לתאאאאאאמידדד. פוראבר אבר עד הקבר ומעבר. יא מאן ונאמר אמן.
אז התקשרו עכשיו ותהיו מגניבים עוד מחר! אפס-חמש-ארבע-חמש-שש-ארבע-שטן.......... יה בו בי בו ביגידי
יה
הו
בו?
פיצולי חמדמד ^__^

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

6. המסע המפרך אל הישיבה במקום

טודילולידודידוטודידוטודידו (~צלצוללל~)
"אעאעא שיטט לא הוצאתי מהלוקררר!" אני מעיפה את הסנדוויץ' לתוך התיק המפוצץ ניירות שלי.
שועטת לכיוון הלוקר.
~*לוקררר*~ הלוקר שלי ניצב מתחת לחלון, לצד הרבה זבל, כריכים יבשושיים, עובש, סמוחטות של ערסים, ואיך לא, ילדים שמתנחלים על השולחן הסמוך אליו.
"נדבבבבב!!! טוס לי מהלוקר!!!"
"מה תעשי לי?" עונה הילד השמנמן והמאודמאודמאוד לא נחמד. לפעמים אני מתפלאה איך החברים שלו סובלים אותו, או איך המורה מסוגלת לחבק אותו.
"אני ארביץ לך." אני עונה "עכשיו טוס!"
"בונאה, גאיה איזה פריקית."
"יונתן, פשוט שתוק"
"מה, אבל תראייי! יש לך צמידים על כל הידיים, את לובשת רק שחור ויש לך לק שחור וכפפות עם גולגולת."
אני מסתכלת עליו בפרצוף כזה של 'אלוהי הנעליים, תעשה שהוא ייעלם.'
"כן, אז?"
"אז את פריקית! האהאהאהאהא"
אני מגלגלת עיניים. "מה שתגיד, אני צריכה להוציא מהלוקר."
"טוב, טוב, הנה, זזתי." הוא עונה בלגלוג.
'לך לעשות דברים אינטימיים עם אחיך התאום במקום להטריד אותי כל הזמן..' אני חושבת במרמור.
"שבע... שלושים ושלוש... חמש עשרה." אני מסובבת את המנעול על פי ההוראות, "נו! כבר! לוקר! מזורגג! למה! אתה! לא! נפתח!?!!" אני בועטת במנעול בכזה כוח שנוצר סדק בקיר, והלוקר נפתח (יאייי).
אני מוציאה את החוברת האדומה, חוברת העשרה תכולה, שלוש מחברות, ספר, ומחברת כתיבה.
מכניסה את קצה המנעול לתוך החור בלוקר...
"ששחאאאחלחוחםםם יחלחדחיחםםם!" הקול המחריד של המורה נשמע.
'רגע! אין לי עט!' אני חושבת ומיד מוציאה את המנעול.
אני מחטטת בין ערמות הזבל והמבחנים הפחות טובים ש"מסודרים בצורה אומנותית במיוחד" לפי דברי נעה ואבישג.
~*עטטטט*~
אני סוגרת את הלוקר ומרימה את שלושת הקילו ספרים מהרצפה לצידי.
לדחוף את השולחן, לפנות קצת ימינה, לעקל את הגב כך שלא אתנגש ביונתן. פנייה חדה מידי שמאלה, לקפוץ מעל השולחן ולנחות בבטחה על הכיסא שלי.
"איפה התיק שלי.....?" אני ממלמלת בזמן שהמורה מתיישבת בגישום במקום שלה.
אני מזהה את התיק הצבעוני עם אחת עשר מחזיקי המפתחות המגוונים כשלוש שורות מהמקום שאני נמצאת.
אוי לא.
התיק ממש מתחת ליוסי, אחיו התאום של יונתן. נפלא.
אני מזדחלת מתחת לשולחן שלי שנמצא צמוד לקיר השמאלי של הכיתה, מכיוון הדלת, בטור הכי צפוף כדי שלא ישימו לב שאני משחקת טריוויה באמצע השיעור.
אני יוצאת אחרי השורה השנייה, יש לי עוד שני שולחנות לעבור.
אני קופצת על כיסא, מדלגת על שולחן, מושיטה יד לכיוון התיק....
"גחאחיחההההה!"
"כן סתווית?" אני עונה בקול הכי מתוק שלי למורה ומחליקה בצורה מושלמת לישיבה על השולחן.
"שבחי בחמקחום מיחדד!!!"
והנה הלכה לי התוכנית.
אני מחליקה לרצפה, מנסה להתכופף בצורה כך שלא ייראו לי את התחת כמו לשאר הבנות בכיתה, כי לצערי שחכתי להחליף חזרה את המכנס משיעור ספורט.
התיק ביידים שלי.
אני אוספת כמה מהעטים שהחליקו לי מהתיק, מקבצ'צ'ת כמה ניירות מהר ודוחפת את כולם בבלאגן לתוך התיק...
"היי, גאיה" אני שומעת את הקול הכי מתנשא ועמוק ומזוייף ושנוא עליי מאחורי.
"כן, יונתן?" אני עונה בעוקצנות.
הוא מצביע אל יוסי, שנמצא מולי. הוא מחזיק את הלורד האהוב עליי.
אני קמה במהירות.... שיט, שחכתי לקום בצורה עדינה ויונתן צוחק מאחוריי.
'חתיכת סוטה אידיוט, תחזור לחור ממנו הגעת ותאכל תפוזון בשקט' אני מקללת אותו בלב, חוטפת בעצבנות את לורד הגרפיטי מידיו של יוסי, מתעלמת מהצרחות במבטא המחריד של המורה ברקע.
אני בועטת בנייר שהחזיק את השולחן של יונתן מלהתנדנד. הכסף שערם בצורה מסודרת נופל לרצפה, ושהוא מתכופף אני דורכת על היד שלו.
אני הולכת במהירות למקום, עוצרת פעמיים כדי לסדר את כתפיית התיק בחזרה לכתף, מפילה בטעות את הקלמר של תומר.
חרא.
אני מדלגת מעל כלי הכתיבה.
אני מתעלמת ודוחפת את חברתי לשולחן.
"בוקר טוב, גאיה."
"בוקר מ-צ-ו-י-ן, בר." אני עונה לה.
אני מתיישבת ונשענת על הקיר.
מוציאה אוזניות....
מגבירה את הווליום...
הא, אני כל כך אוהבת יצירות בכינור.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

7. צפרדעי פינות

"אנה?" קמתי מהכיסא והתקדמתי לדלת האדומה.
"שלום!" סטיב קיבל אותי בחיוך, כרגיל. הוא התיישב בכיסא שלו, ואני בשלי, עם הבהונות שבקושי נוגעות ברצפה.
הוא שתה שלוק נוסף מהכוס שלו ושילב ידיים על השולחן כמו איזה איש עסקים חשוב.
"אז מה שלומנו?"
צחקתי. הוא תמיד מתחיל כאילו אנחנו אדם אחד. "אנחנו טוב, אנחנו." עניתי בגיחוך קל.
"יופי." הוא חייך חיוך עייף. הוא שתה עוד קצת מהקפה. "את שוב מתכוונת לשבת כאן ככה?"
עשיתי כן גדול עם הראש ונדנדתי רגליים.
הוא נשף בחוזקה והתחיל להתעסק בניירות שהיו מולו.
כשהרגל שלי נוגעת ברגל של השולחן הקפה בכוס הכתומה זז במעגלים, ואם אני עושה חזק הוא מתנדנד ונשפך. מה אם כולם צריכים בעיטה חזקה כדי לצאת ממסגרת?
סטיב הסתכל עליי.
"מה." אני אוהבת להגיד מילים שאלה כאילו הם לא שאלה.
"אנהל'ה, זה מפריע לי."
"בסדר" קיפלתי רגליים לישיבה מזרחית והסתכלתי על הפינות בין הקירות, לחפש צפרדעי פינות. צריך לחפש טוב, כי לפעמים הן נעלמות לשחק מחבואים.
"משהו מפריע גם לך?" סטיב הרים את העיניים מהניירת.
"כן"
"את רוצה לספר לי על זה?"
"ל'יודעת."
הוא הסתכל עליי בשאלה. "איך את לא יודעת מה את רוצה?"
"כי אני אמיצה." ראיתי שהוא לא מבין "אז אני שומרת על אפשרויות פתוחות." הסתכלתי לרצפה.
"אוקיי." הוא הסתכל עליי הרבה זמן, כאילו הוא בעצמו אמיץ ולא יודע מה הוא באמת רוצה להגיד.

"יש לי סוד!" חייכתי אחרי שסגרתי את הדלת האדומה. "רוצה לשמוע?!"
"רוצה לספר לי?"
"אני..." הסתכלתי לשני הצדדים ועשיתי כאילו אני מסתתרת ממישהו. "ראיתי את החור הסודי במכנסיים של הג'וק שלי!" לחשתי.
הוא חייך וישב בכיסא הירוק שלו מאחורי השולחן. הוא בכלל לא נראה כאילו הוא אפילו שמע אותי.
"איך ישנת בלילה?"
זאת שאלה כזאת של מבוגרים, וזה אומר משהו, רק שאני לא מבינה מה.
"לא ישנתי כי הייתי צמאה ואז עשיתי מלא פיפי" התעסקתי בצמה שלי וחיפשתי חיפושיות וילון על החלון, אפילו שלא היה שם וילון אמיתי, רק נייר מגולגל יפה.
"סטיב."
"כן?"
מה אם כל המבוגרים היו תמיד עונים ב 'לא' במקום ב 'כן' ?
"אפשר חיבוקי?"
הוא נראה מופתע לרגע אבל קם מהמקום וגם אני, והלכתי אליו הליכה שקטה, ושהגעתי אליו חיבקתי אותו. הוא ליטף אותי עם היד הענקיסטית שלו ופיזר לי את הצמה הג'ינג'ית שלי. הוא הרים אותי כאילו אני רק שקית מצרכים בסופר, לגובה העיניים שלו, כאילו שאנחנו שנינו אדם אחד גדול עם שני פרצופים.
דחפתי את הראש שלי לצוור שלו וניסיתי לעצור את הדמעות, כי אני אמיצה. טוב, ניסיתי.
"סטיב" לחשתי לו באוזן. "אני פוחדת."
"גם אני." הוא לחש, אפילו שרק שנינו יכלנו לשמוע, אנחנו וצפרדעי הפינות.
"כן, אבל אני גרועה יותר."
"למה?"
התנערתי מהחיבוק שלנו.
"כי אני גם שקרנית." הוא לא דיבר אז הוא כנראה לא הבין. "שקרנים הם הכי חכמים, ואם אתה חכם אתה לא מפחד. ואני נורא שקרנית, וגם נורא פחדנית."
שנייה לפני שסגרתי את הדלת האדומה, הסתכלתי על סטיב עומד חסר אונים, שזה עוד משפט של מבוגרים, ליד הכיסא הירוק שלו, וספל הקפה הכתום, והוילון נייר הורוד, והניירות הלבנים שבולטים בחדר הצבעוני, והם מיוחדים כמו הדמעה של סטיב
ואני מבינה שאני לא מיוחדת, אני פשוט אחרת, שונה.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

8.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

9. אני מראה.

אני עשויה ממתכת ומזכוכית.
אני מראה.
כשתחייך אלי, אני אחייך חזרה.
אני מראה.
כשתבכה מולי, אני אבכה גם.
אני מראה.
אתה תשען עלי, אשען עלייך.
אני מראה.
אתה תראה לי שמלה יפה, אני אהיה יפה כמוה.
אני מראה.
אם תצעק עלי, אצעק עלייך חזרה.
אני מראה.
אם תשבור אותי, אני אנפץ גם אותך.
אני מראה.
אבל אני לא סתם מראה.
אני שברים ישנים שניסית להדביק.
אני מראה.
אני עיוות של המציאות שלך.
אני מראה.
אני שחורה יותר, מטונפת.
אתה תראה לי ילדה רזה, אראה לך שמנה.
אני מראה.
אתה תראי לי לכלוך, אראה לך כתם גדול.
אני מראה.
ונמאס למראה שאני.
אני מראה.
והפעם אני נופלת עלייך.


אני מראה.
ויש לי הרבה יישויות.
אני מראה.
לפעמים ממרקים אותי.
אני מראה.
וכשעושים זאת, המציאות יפה יותר.
אני מראה.
ולפעמים שוברים אותי, ומצפים שאתקן.
אני מראה
ואני לא מסוגלת להדביק לבד.
אני מראה.
ואני לא חפץ.
אני מראה.
ולא תשנה אותי.
אני מראה.
וגם אני יכולה לשבור מראות.
אני מראה.
אצלך, חלל ריק.
אני מראה.
רק את הריק שלך.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים