לשון קסם

לשון קסם

בת 20 מארץ הדיו




» דירגה 30 ספרים
» כתבה 9 ביקורות
» יש ברשותה 47 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 7 שנים ו-4 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 4 שנים ו-10 חודשים
» קיבלה 78 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 47)
ביקורות ספרים:

מוצגות 9 מבין 9 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

וואו! אין לי מילה אחרת לומר לאחר שבלעתי את כל הספר בשקיקה. הסופרת המוצלחת שהרה בלאו גרמה ללבי לפעום בעוצמה בדיוק במקומות ... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-2 חודשים


הספר "האי ברחוב הציפורים" מתאר סיפור פרטי של ילד שחי את חיו הרגילים עם משפחתו הרגילה עד שקורה דבר שמזעזע את כל עולמו המוכר-... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-4 חודשים


את הספר קיבלתי במתנה לפני מספר שנים. בתחילה הוא ישב במדף לבדו, אבל ברגע שפתחתי את העמוד הראשון מצאתי את עצמי קוראת בו ומעל... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-4 חודשים


הספר קליל, מצחיק ומשעשע. ברגע שפתחתי אותו בעצה הראשונה, המשכתי וקראתי את כל העצות. בתור אחת שמגדלת חתולים, התפעלתי מהצור... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-4 חודשים


Harry Potter and the sorcerers stone is the first book of JK Rowling. This is a wonderful book, captivated me ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-6 חודשים


ספר מדהים! נכנסים לעולם הדיו דרך קריאתו של מו, וחווים כל פרט ופרט. קראתי את הספר "לב של דיו" כל כך הרבה פעמים, אך בכל פעם שהו... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-6 חודשים




מוצגות 5 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

בזמן הקריאה בספרה החדש של הסופרת שהרה בלאו 'נערות למופת' עולה ריח צחנה חזק, עיסוק כמעט אובססיבי בהיגיינה , עיסוק בלכלוך ... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-1 חודשים


הסופר הצליח לכתוב בצורה המיוחדת שמאפיינת את ספרי הנוער-צורה שבגללה אני כל כך אוהבת אותם,ספרי נוער הם אלה שמציבים את הרף ה... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-8 חודשים


אזהרה!!! משרד הבריאות קובע שהתלקחות הינו ספר המזיק לבריאות, לשעות השינה ולעור הפנים. הקריאה בו ממכרת ומשעבדת, הן נפשית והן... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים


וואוווו איזה ספר מעולה , חבל שייש רק חמישה כוכבים לדירוג,מבחינתי הספר הנ"ל חמש ++++. אני בטוחה שהספר הנ"ל ישאר חרוט לי בזיכרו... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-4 חודשים


גיבור הספר, נונו, איננו ילד רגיל. ממש לא, הוא נולד לאבא, שבתפקידו הוא בלש משטרה, שהסתיר ממנו את עברו ואת עצם קיומו של נונו. ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 9 שנים ו-4 חודשים


לשון קסם עוקבת אחרי
עוקבים אחריה
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 5 שנים ו-1 חודשים
» מוכשר... (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-1 חודשים
» אותך למשטרה!! (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-1 חודשים
» כרגיל- מושלם (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-2 חודשים
» תודה רבה! (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-2 חודשים
» רגע רגע רגע!! (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-2 חודשים
» יפה\ (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-2 חודשים
» תודה:) (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

שלום, קוראים לי וגה, ואני נולדתי ב8 בפברואר 1692. בדיוק ביום בו החל צייד המכשפות בסיילם. אני זוכרת את היום הזה.
אני זוכרת את האור שהציף את עיניי שעד אותה העת שהו בחשכה המוחלטת שבבטן אמי.
אני זוכרת את הרעש ששרר מסביב. בתחילה היו אלו יפחותיה של אמי, ואז הגיעו מבחוץ צעקות.
אמי הרימה אותי אל זרועותיה והביטה בי בעיניה הגדולות והחומות. היא בכתה. ואני לא ידעתי מדוע. היום אני יודעת. כי אני בת.
דפיקות אלימות ומהירות נשמעו על הדלת ולא המתינו לתשובה. הדלת נפרצה ואמי השליכה אותי על המיטה וזרקה את השמיכה על גופי הקטן. שוב הייתי בחושך, ולמרות הבכי שניסה לפרוץ מפי, שמרתי על השקט. הקשבתי לאמי הנאבקת בחיילים שניסו לגרור אותה אל עמוד התלייה. היא לא תצליח. כבר אז ידעתי. אמי חדלה להיאבק. שמעתי את ברכיה הנגררות על הרצפה בכניעה. הרגשתי את ייאושה. "וגה." היא לחשה. היא ידעה ששמעתי. ואני הבנתי את כוונתה. וגה. זהו שמי.

רגעים ספורים לאחר מכן נשמעו בחדר צעדים חרישיים.
כיווצתי את שפתיי כדי למנוע מלשוני המתגלגלת להשמיע ולו צליל.
הצעדים היו מהירים, זריזים, מפוחדים.

לפי האוושה החרישית שהרגל השמיעה בהשתפשפותה עם הרצפה הנחתי שזוהי אישה, שהרי לגברים הפועלים ועובדי האדמה יש נעלי עור כבדות וניתן לשמוע את צעדיהם למרחק, אך צעדים אלו היו רכים, כמעט נעלמים. צעדים של רגליים יחפות. צעדים של אדם שאינו שווה ערך בעיני החברה כדי לקבל נעליים. צעדים של אישה.

הצעדים הקלים נעצרו ודומיה השתררה.
בטני קרקרה. כמובן שאז עוד לא ידעתי למה לשייך הרגשה משונה זו.
חזי עלה וירד בקצב נשימותיי, וכפות רגליי התחככו זו בזו כדי להתחמם.
שקט.
מפחיד ומוזר.
שקט שלא התאים ליצורים המהלכים על 2 שראיתי עד כה.
השמיכה הורמה מעליי בעדינות ועיניי נחשפו לאור בפעם השנייה בחיי.
לכיווני רכנה אישה צעירה. נערה. היא חייכה אליי חיוך עם שיניים צחורות והושיטה אלי את זרועותיה הארוכות והחיוורות.
היא הרימה אותי לחיקה וקירבה את פניה אל פניי.
עיניה היו שחורות כמו שערה ושפתיה היו אדומות כתפוח בשל במיוחד. עורה החיוור התנוצץ באור הזך והעניק לה מעין הילה קדושה.
היום אני יכולה לומר שהיא נראתה כמו שלגיה. אני זוכרת בדיוק איך שלגיה תוארה בספר- "יפת מראה היא, יותר מכל בנות העיר. שיערה שחור כפחם, שפתיה אדומות כדם ועורה צח כשלג..."
מצחיק. שלגיה הייתה נערה תמימה ואף טיפשה, שהכול התמזל לה בזכות יופייה. אך היא- היא הייתה שונה בתכלית. היא הייתה נבונה וחכמה, ויופייה הוא זה שפגע בחייה. הוא זה שהרג אותה.

היא הרימה את השמיכה וכרכה אותה סביבי. כל אותה העת מבטי היה נעוץ בפנייה היפות. שפתיה היו כה אדומות, וחיכיתי שהן ייפתחו וישמיעו קול. אך היא אינה פצתה את פיה ולא הניחה לאף צליל, זעיר שבזעירים לפרוץ ממנו.
למה היא בשקט?
כבר אז ידעתי שהיא שונה.

היא סרקה את החדר הדל וניגשה אל שידת העץ העקומה שעמדה באחת מפינותיו.
על פניה, נראה היה שהשידה אינה הכילה דבר בעל ערך, אך בעוד היא פותחת את המגירה החורקת הוכח לי אחרת.
התכשיט שהונח שם כל כך לא התאים לעליבות ששררה סביבו, והאבן הלבנה הקבועה בו נצצה בגאון כשמש מתוך האפילה.

שבתי להביט בפניה. היא נראתה מסופקת ותחבה במהירות את התכשיט אל אחד מכיסיה.
תחושה מעיקה הצטברה בחזי. אולי כוונותיה אינן טובות כשחשבתי.
היא השיבה לי מבט. בעיניה הכהות השתקפה דמותי הוורדרדה. זוויות פייה נעו, כמתכוננות להשמיע קול, אך זה לא בקע.
פיה נפתח ונסגר באיטיות בהדגשה על כל תנועה. בחנתי את שפתייה במאמץ ובריכוז עד שהבנתי את דבריה- "וגה".
היא יודעת. אבל איך?
באותו הרגע הבנתי שהיא בצד שלי. בצד של אמא. היא חייכה וחשפה שוב את שיניה הצחורות כשראתה את ההבנה פושטת על פניי.
היא סגרה את המגירה וסבה על עקביה.
היא העיפה בחדר מבט אחרון, חיבקה אותי חזק ופתחה את דלת הבית.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
שלום, קוראים לי וגה, ואני נולדתי ב8 בפברואר 1692. בדיוק ביום בו החל צייד המכשפות בסיילם. אני זוכרת את היום הזה.
אני זוכרת את האור שהציף את עיניי שעד אותה העת שהו בחשכה המוחלטת שבבטן אמי.
אני זוכרת את הרעש ששרר מסביב. בתחילה היו אלו יפחותיה של אמי, ואז הגיעו מבחוץ צעקות.
אמי הרימה אותי אל זרועותיה והביטה בי בעיניה הגדולות והחומות. היא בכתה. ואני לא ידעתי מדוע. היום אני יודעת. כי אני בת.
דפיקות אלימות ומהירות נשמעו על הדלת ולא המתינו לתשובה. הדלת נפרצה ואמי השליכה אותי על המיטה וזרקה את השמיכה על גופי הקטן. שוב הייתי בחושך, ולמרות הבכי שניסה לפרוץ מפי, שמרתי על השקט. הקשבתי לאמי הנאבקת בחיילים שניסו לגרור אותה אל עמוד התלייה. היא לא תצליח. כבר אז ידעתי. אמי חדלה להיאבק. שמעתי את ברכיה הנגררות על הרצפה בכניעה. הרגשתי את ייאושה. "וגה." היא לחשה. היא ידעה ששמעתי. ואני הבנתי את כוונתה. וגה. זהו שמי.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
3.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
4.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
הימים עברו לאיטם, בלא חידושים ובלא מבקרים. מדי בוקר כשהתעוררתי מצאתי אוכל על השידה, והמגש נשאר שם עד לבוקר שלמחרת, שאז הוחלף תמיד לפני שהתעוררתי.
לבסוף, השעמום הוביל לסקרנות מיותרת, ומצאתי את עצמי חוקר את ריבועי האבן שברצפה. לצייר תרשימים של האוכל שלי, ופעם אפילו פירקתי כרית וספרתי את הנוצות. הזמן עבר ועבר, ודבר לא קרה. אט-אט חושי התחדדו, ולמדתי להאזין לשיחות שלמות בהמולה שמחוץ לחדרי, ובאמצעות מיומנות זו ליקטתי מידע לדבי מקום המצאי. הבנתי שאני בטירה של המלכה סטלה, ומשיחה בין שני ילדים מפוחדים, הבנתי שהיא אישה מרירה שמענישה בחומרה על צחקוקים וחיוכים. שמעתי קבוצת חיילים מתלחשים שבקרוב יחליפו את השומרים האישיים של המלכה סטלה, כי הקודמים נשלחו לכלא בעקבות בדיחה שסיפרו. שמעתי אישה ממררת בבכי ומספרת לבעלה שהיא בהריון, והיא מפחדת מהמלכה. מסקנותיי היו שמיה טעתה בגדול לגבי המלכה סטלה, ושאני בצרות.
התיישבתי בפינתי הקבועה בחדר וציירתי תרשים נוסף של האוכל שהוגש לי הבוקר- פרוסת לחם, כוס מלאה בתכולה ירקרקה וסמיכה, ושקית קטנה מלאה עד תומה בסוכריות ורודות קטנטנות. לאחר שגמרתי את התרשים דחפתי אותו מתחת למיטה, יחד עם כל שאר התרשימים, וחזרתי לשרבט על דף חדש בלא מחשבה. מבחוץ שמעתי קריאות חדות של פקודות, ומבלי משים ציירתי על הדף זוג עיניים גדולות. בלעתי את רוקי בקול, וצמרמורת חלפה בערפי. "מאיפה הירוק הזה הגיע?" שאלתי את עצמי וסימנתי סימן שאלה גדול בין העיניים. קיפלתי את הדף לריבוע קטן ותחבתי אותו לכיס מכנסיי. "אההה!!!!!!" צווחה של ילדה קטנה קטעה את הרהוריי. נעמדתי על רגליי והצמדתי את אזני אל הדלת. הילדה מיררה בבכי. "שקט!" קול נשי קר דקר את אזני. הילדה צווחה שבנית וקולה רעד. "תיקחו אותה מפה!" הקול הקר דיבר שוב. שמעתי צעדים קצובים, ולאחר מכן הילדה צווחה שוב וקולות גרירה נשמעו בדממה הכבדה. הפחד עמד, ויכולתי לחוש את טעמו המר בלשוני. ליבי פעם בחוזקה כשנשמעו צעדים קרבים לדלת חדרי. קפצתי למיטתי ומיהרתי להתכסות. הידית הסתובבה ולחדרי נכנסה הילדה הקטנה בעלת העיניים השחורות. כיווצתי את מצחי בבלבול. "שלום לאירו". חיוך עלה על שפתיה והקול הנשי והקר בקע משפתיה. חשתי את לבי מטפס לגרוני, וסחרחורת פקדה אותי משלא הצלחתי לנשום. "קדימה, אתה בא איתי." היא הושיטה לעברי יד קטנה ותמימה למראה. קמתי רועד מהמיטה ואחזתי בידה. בן רגע ידי נלפתה באחיזתה ומצאתי את עצמי נגרר בחוסר שליטה אחרי צעדיה המהירים. יצאנו מהחדר, ופיקמיקים מפוחדים מיהרו להסיט את מבטם. נפלתי על ברכיי, וטיפות של דם התפזרו במים ויצרו ענן אדמדם. אבל היא רק הגבירה את מהירותה והניחה לי להיגרר אחריה ולהותיר אחריי ערפל אדום. הגענו למסדרון מואר. מואר מדיי. האור העז סנוור את עיניי עד שלא ראיתי דבר, אך היא המשיכה להתקדם כרגיל.
היא נעצרה באחת, ואני היטלטלתי וצנחתי לרצפה. "קום!" קולה ציווה. נעמדתי של שש וניסיתי להתייצב אט-אט לעמידה על שתי רגליים. "נו! למה אתה מחכה?" נעמדתי והחתכים שבברכיי שרפו. ניסיתי לפקוח את עיניי מול האור החזק. "נו, קדימה!" היא המשיכה להאיץ בי ד שנעמדתי זקוף. ברכיי הפצועות צרבו, אך זה היה כאין וכאפס לעומת האור ששרף את עיניי. שמעתי חריקה של דלת נפתחת, ובן רגע נדחפתי לתוך חדרון צר וחשוך. רגלי נתקלה באבן ונפלתי על משהו רך. הדלת נטרקה מאחוריי. מיששתי קלות את הדבר והתחלחלתי כשגיליתי שזהו גוף. יללה קטנה נפלטה מפי. "לאירו?" קולה החלוש של מיה נשמע מתחתיי. "מיה?" לבי שב ודפר במרוצה, אך הפעם משמחה. "כן, זאת אני. אתה יכול לרדת ממני?" קולה היה צרוד וכל גופה רעד. מיהרתי לקום, אך בן רגע נפלתי שנית באפילה הכבדה. הפעם, לחוסר מזלי, נפלתי על רצפה קשה וקרה. "אאוץ'!" "תמיד אותו סיפור אתך..." מיה צחקקה ועזרה לי להיעמד על רגליי. "את.. את רואה?" היא התהלכה בחדר בקלילות. "כן, כבר התרגלתי לחושך." שמעתי חיוך על שפתיה. "אז.. איפה אנחנו?" "אני לא יודעת..." הצלחתי לשמוע שחיוכה נמחק. "א.. מיה.." אמרתי. "שמעתי שהמלכה סטלה לא כל כך נחמדה כמו שסיפרת לי..." מיה נאנחה. "א ני יודעת. מעניין מה קרה לה..." היא הובילה אותי והושיבה אותי על תלולית קש לחה שהייתה מונחת על הרצפה וחיבקה אותי. "אז מה עושים עכשיו?" שאלתי וליטפתי את שערה. "בורחים." הוא אמרה כאילו כבר נדברנו על כך מראש. "איך?" אין תשובה. "מיה?" "ששש". היא לחשה באוזני. מספר שניות לאחר מכן שמעתי צעדים קרבית והדלת נפתחה. החדר הואר באור עז, והצלחתי לראות את הילדה שחורת העיניים נכנסת לחדר. הדלת נטרקה, והחדר שב להיות חשוך כמקודם. לא שזה הפריע לילדה להתקדם לעברנו בחינניות. "שלום לכם" היא עמדה כה קרוב אלי, שהבל נשימתה התנגש בפניי. גופה של מיה נרעד בפחד. "אין לכם אף סיבה לפחד". נרעדתי בעצמי וחשתי את הפחד משתלט על כל תא בגופי. שמעתי את מיה מנסה לבלוע את רוקה, ולאחר מכן היא פתחה את פיה ואמרה : "מה את רוצה?" קולה נשמע שלו, למרות שחשתי את שריריי גופה הקפוצים, ואת ידיה שרעדו בעוצמה. "ממך... אני לא רוצה כלום." היא אמרה בזלזול. "אבל אתה..." אצבע קפואה הרימה את סנטרי. "הנבחר.. כמה זמן חיכית לך...." אזרתי אומץ ודחפתי את ידה ממני והלאה. פלאק! תוך שניה סטירה מצלצלת נחתה על לחיי. "שלא תעז להתחצף אליי!" קולה הקר פגע בי כמו סטירה נוספת. דמעות נקוו בעיניי בשל הכאב העז, אך כבודי לא התיר לי למחות אותן. "ואת!" דמעותיה של מיה נחתו על ידיי בקצב מסחרר. "תפסיקי לבכות!" מיה הרימה את ידה הרועדת ומחתה את דמעותיה בתנועות מגושמות. אף אחד מאינו לא הצליח להוציא מפיו מילה, והילדה נשמעה מרוצה כשאמרה : "נהדר!" ויצאה מהחדר. לקחו לי מספר שניות עד שהרפיתי את שריריי והצלחתי לזוז. חיבקתי את מיה, שבן רגע פרצה בבכי מר. "די, אל תבכי... זה יעבור..." ידעתי שמילותיי חסרות תוכן ומשמעות, אך לא ידעתי מה לומר. "אנחנו חייבים לברוח!" הצלחתי להבין מיבבותיה של מיה. "היא... היא רוצה להרוג אותי..." יבבותיה של מיה נפסקו באחת, ועיניי חשכו. "איך את יודעת?" אמרתי קצרות. "תעצום עיניים." היא אמרה. אחרי שעיניי סוף-סוף התרגלו לחשיכה, פחדתי להחזירן לאפילה נוספת, אך סמכתי על מיה ועשיתי כדבריה. "עכשיו תקשיב-" התאמצתי בכל כוחי וכיווצתי את מצחי, אך לא שמעתי דבר. "אל תתאמץ, תנסה להצמיד את האוזן לרצפה-" הצמדתי את אוזני אל הרצפה המחוספסת. בתחילה לא שמעתי דבר, אך אט-אט קולות הזדחלו לאזני במעין הד מוזר. "תיק מספר 70214, המלכה סטלה מול צ'ינצ'ה מספר 138738919. עונש – מוות!" "לא!" זה היה קול צ'ינצ'ה, מדהים ביופיו. "לא, לא, בבקשה לא..." שמעתי קולות הצתה, ומיד לאחר מכן שמעתי את זעקות הכאב של הצ'ינצ'ה. מיהרתי להרים את ראשי. לבי דפק בחוזקה כשמיה קרבה אליי עם דמעות חדשות בעיניים. "אל תדאגי." עדיין הייתי מזועזע. "אנחנו נברח."

נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
"לאירו". קול עדין ודק העיר אותי משנתי. פקחתי את עיניי קמעה. "איך אתה מרגיש?" "אמ... בסדר..." גמגמתי. הסתובבתי על צדי, וראיתי נערה, כמעט ילדה, שישבה על מיטתי ברגליים שלובות. שערה השחור היה אסוף לראשה בתפזורת של צמות, ועיניה היו שחורות כמו לילה בלי כוכבים. הזדקפתי במהירות, והיא חייכה חיוך תמים. "מי את?!" כמעט צעקתי. "איפה מיה?!" "ששש... הכול בסדר... תשב ואני אסביר לך הכול..." היא טפחה בידה על המזרון, ואני התיישבתי לידה בחשש. "מי את?" המשכתי לחשוד. "אני?" היא צחקקה צחוק ילדותי. "אתה בטוח שזו השאלה הכי חשובה?" "איפה של?" שיניי חרקו. "או..." פניה קדרו. "היא... היא לא בסדר כל כך...." "מה עשיתם לה?!" התפרצתי לדבריה ונעמדתי כדרוך לקרב. "תירגע... היא במרפאה." "מה קרה לה?!" "אתה ידעת שהיא צ'ינצ'ה?" השפלתי את מבטי. "אז אני מבינה שכן...." הנהנתי קלות בראשי. "ברגע שצ'ינצ'ה נכנסת לטירה, מופעל מנגנון הגנה שמונע ממנה להפעיל את כוחותיה. אם בכל זאת הצ'ינצ'ה מנסה להפעיל את כוחותיה, היא קופאת. הבעיה היחידה היא שבמצב קיפאון היא מאבדת שליטה, ותוקפת את כל מי שסביבה." נזכרתי בקור המצמרר שמיה כיוונה לעברי, ומיד לאחר מכן נזכרתי בחום העז. "ומה הייתה האש?" "אש.... זו הדרך היחידה להפשיר צ'ינצ'ה קפואה... היא כמעט הרגה אותך! אני מצטערת, אבל היינו חייבים לעשות זאת..." היא נראתה באמת מצטערת, ועכשיו משכבר נרגעתי, הצלחתי להבין לליבה. "אולי בכל זאת תספרי לי מי את?" חייכתי מתחנן. "אתה רוצה לאכול?" היא מיהרה לשנות נושא. "אמ... כן, למה לא?" שיתפתי פעולה, והיא הושיטה לעברי פרוסת לחם גדושה בממרח כחלחל. "מה זה?" הצבע היה חולני, והזכיר לי את עיניה של מיה. "זה ממרח נימפאה כחולה." הבטתי בה ואז בממרח בחשד, והיא חייכה ואמרה : "אל תדאג, זה צמח מים. אתה יכול לאכול אותו!" טעמתי מן הממרח בקצה לשוני. היה לו טעם טוב. נגסתי בפרוסה, ובן רגע ראייתי התחדדה וחזרתי לחשוב בהיגיון. "איפה אנחנו?" "אני רואה שהנימפאה התחילה לעבוד..." היא חייכה והסבירה : "המצרים העתיקים מאמינים שיש באפשרותה לחדד את החושים והמחשבה." "טוב, אז זה עובד... אבל איפה אנחנו?" הייתי חסר סבלנות, וקולות שלא שמעתי קודם טרדו את מנוחתי. "אנחנו בטירה. אין לך מה לדאוג, אתה בטוח כאן..." "ואיפה מיה?" פניה הרצינו מעט, והיא השיבה לי : "היא בחדר מבוצר כרגע, המרפאים של הטירה מנסים להפשיר אותה. זה מאוד מסוכן...." בעיניי רוחי ראיתי את מיה נשרפת, ומיהרתי למחוק את התמונה המזוויעה מדמיוני.
"אז.. מה עכשיו?" ניסיתי לגלגל שיחה. "עכשיו אתה נח. עברה עלייך חוויה מאוד קשה." "אבל אני בסדר!" אמרתי וקפצתי במיטה כדי להמחיש זאת. צעדתי מספר צעדים, ולאחר רגע ברכיי החלו לרעוד וראשי פעם בכאב. היא קפצה לעברי, ועזרה לי להגיע אל המיטה. "אתה חייב לנוח." היא אמרה ובמהירות יצאה מהחדר. קמתי מהמיטה בשנית ונשענתי על הקיר העתיק בעודי מתקדם לאט לעבר הדלת. אחזתי בידית הכבדה וסובבתי אותה חצי סיבוב ימינה. הדלת נפתחה. בחוץ שררה מהומה. מרפאים התרוצצו הלוך ושוב כשבידיהם מבחנות במגוון צבעים. חיילים צעדו בקצב אחיד תוך קריאות "אחת, שתיים, אחת, שתיים..." פיקמיקים זקנים וצעירים התהלכו כאחד וסחבו ציוד. צעדתי צעד קדימה, ואז עוד אחד. עמדתי לצעוד את הצעד השלישי כשאחד החיילים הבחין בי. "עצור!" הקריאה הדהדה בין קירות האבן, ובן רגע כולם נעמדו דום ודממה השתררה במקום שלפני רגע המה. פי יבש והדם אזל מפניי. אותו החייל התקדם לעברי בצעדים קצובים, ונעצר מולי מרחק זעום. הוא רכן לעברי ונעץ את מבטו לתוך עיניי. "מה אתה עושה כאן?!" הוא לחש בתקיפות. "א...א..." קולי נאלם. "תחזור לחדר שלך ואל תצא משם עד שיבואו לקרוא לך!" לחישתו נשמעה מאיימת, כמו נחש שמתכונן לתקוף. כשלתי לאחור ונשענתי על הקיר בבהלה. "עכשיו!" ידי רעדה כל כך עד שפעולה פשוטה כמו פתיחת הדלת התמשכה ארוכות, וכל אותו הזמן החייל לא הסיר ממני את מבטו, ואני לא הצלחתי להתיק את מבטי מעיניו הירוקות. בסופו של דבר הצלחתי לפתוח את הדלת, ונכנסתי כושל לחדר כשמבטי עדיין מרותק לעיניו. החייל טרק את הדלת בפרצופי. נשכבתי על המיטה והתחבאתי מתחת לשפע הכריות והשמיכות. בחוץ ההמולה שבה לשיאה ורעשיה הצליחו רק בקושי לגבור על פעימות לבי. עיניו הירוקות נחרטו בראשי. "לחשוב על משהו אחר, משהו אחר..." יללתי חלושות. חשבתי על מיה, ואז עיניה הכחולות צרבו את דמיוני. "לא! משהו אחר..." דמותה הנפלאה של של עמדה מול עיניי. רצתי לחבקה, אך היא קרסה לקרקע, ועורה הקפוא השאיר כוויות על ידי. "די! די!" בכיתי וטמנתי את ראשי באחת הכריות. בכיתי ובכיתי, בכיתי עד שיבשו כל דמעותיי. אט-אט הרעשים מבחוץ שקטו, ובחדרי השתררה דממה. השקט הפחיד אותי. הוא ארב לי כמו צייד מיומן. בלתי נשמע, בלתי נראה. ניסיתי להיקבר בין המזרונים. להיעלם. אך השקט לכד אותי. דמיוני החל לפעול במרוצה. של ומיה הקפואות, כל אחת בדרכה. החייל ירוק העיניים. הילדה בעלת העיניים השחורות. סלע הסוד ההרוס, סיפוריו של מקס על הצ'ינצ'ות וסיפוריה של מיה על הפיקמיקים.
ראשי כאב כמו שלא כאב מעולם. נשמתי עמוק וניסיתי להסדיר את פעימות ליבי בלא הצלחה. "ירוק...." ניסיתי לעשות סדר במחשבותיי. אך לבסוף השקט השתלט עליי ונרדמתי.

נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
קר. מולי עמדה דמות קפואה בעלת עייני תכלת. ניסיתי לברוח, אך הדמות נשארה בדיוק באותו המרחק ממני. הסתובבתי, והדמות הכפילה את עצמה ומולי נעמדה גרסה זהה לדמות שניצבה מאחוריי. ניסיתי כיווני בריחה שונים, אך בכל פעם הדמות הוכפלה והופיעה מולי, כשעל פניה מבט קפוא. "לא, לא, לא!" צעקתי לעבר הדמויות שהחלו לצמצם את המעגל סביבי. "אתן לא יכולות לעשות את זה!" כרכתי את אצבעותיי סביב שערותיי ובכיתי חלושות, נמנע מלהביט בעיניי הדמויות שעטו סביבי כנשרים. "לא! לכו ממני!" הדמויות ריחפו מספר סנטימטרים, והתחילו להסתובב במהירות מסחררת, שהעלימה מעיניי הכול פרט לעיניי הקרח. רותקתי לאחד מהמבטים, ואותה הדמות התקדמה לעברי בעוד שאר הדמויות ממשיכות במחול המטורף שלהן.
הדמות כבר הייתה כל כך קרובה, עד שיכלה ברגע למשוך אותי לסחרור הכחול. המבט החד והמקפיא המשיך להביט לתוכי, וההבעה הקפואה פרמה את כוחי קשר אחר קשר. הדמות הזדקפה מולי והחלה לגדול בקצב מסחרר עד שגהרה מעליי כהר קפוא. או שבעצם אני התכווצתי. עמדתי ערום בתוך בריכה של בדים וורודים, ועיניי התכלת הענקיות שאבו אותי לתוכן.
עמדתי בתוך חדר עגול ושחור, שהיה מוקף בהילה כחלחלה. התאבנתי מפחד כשהחדר הקטן הוצף במי קרח, ורגע לאחר מכן זלגתי במורד הזרם אל מחוץ לחדר. החלקתי על משטח חלק וקר.
כעבור רגע נפלתי לרצפה קפואה. הדמות הענקית רכנה לעברי ופתחה את פיה. משב צונן פגע בפניי ובן רגע התעצם והעיף אותי לאחור. הדמות פתחה את פיה בשנית, אך הפעם נסוגה לאחור במהירות, ושאר הדמויות אחריה. מטח רותח פגע בפניי. זעקתי בכאב, וחיפיתי על פניי בכפות ידיי כשגל החום הכה בי שנית.
החום הכאיב לי כל כך, אך היה לי קר. עורי צרב מכוויות, אך המבט הכחול עדיין הדהד כזיכרון ממשי, ושה להקפיא אותי עד לשד עצמותיי. עצמתי את עיניי כשמטח נוסף של חום הצליף בי.
הפעם החום נמשך ונמשך, עד שהצליח להאפיל על הקור שבתוכי.
גופי התפתל מכאבים, אך החום לא פסק. עכשיו הבטתי על גופי מלמעלה. אבל דבר נוסף היה שגוי...
הסתובבתי לאחור, וכל שהספקתי לראות היה פרצוף ענקי בעל עיניים כחולות נוראות, ואז....
נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
"מה קרה כאן?" ראיתי דמעות בעיניה של מיה כשהיא סיפרה לי : "לפני מספר ימים באו לכאן פיקמיקים מהאחווה והרסו הכול. הם הרסו את הבית שלי ועכשיו רוב הצ'ינצ'ות פצועות. "למה הם עשו את זה?" "כי הם חמומי מוח. כי מעולם לא פגינו בהם, אבל הם בטוחים שאנו פוגעים בהם מדי יום ביומו..." "מיה... אני שמעתי שאתם חוטפים ילדים. זה נקרא לא לפגוע בהם?" "אוף! אתה בדיוק כמוהם! אתה מאמין לשמועות, ובכלל לא מעניינות אותך העובדות! כל הילדים שהיו בסלע הסוד היו שם בגלל שהיו חולים! יש לנו כוחות ריפוי! ואנחנו מרפאים אותם, וכשהם מבריאים – אנחנו מחזירים אותם לבתיהם. הבעיה היא, שכמעט תמיד הילדים מאבדים את זיכרונם. אתה יודע ממה נפוצה השמועה הזה?! אתה יודע בכלל?!" מיה התייפחה. "בגלל שאחת מהצ'ינצ'ות העבירה ילד לסלע הסוד, בדיוק כמו שאני העברתי אותך. ואיזה פיקמיק הסיק מסקנות שגויות..." זה נשמע כל כך הגיוני, וגם כך רציתי להאמין לה. "באמת?" שאלתי בחשש והבטתי בפניה העדינות. והיפות. "אתה לא מאמין לי?" דמעות חדשות בצבצו בעיניה ושפתיה נרעדו. "אני מאמין לך! אבל שמעתי עוד דעה, ו..." יפחה חלושה בקעה מפיה של מיה, והיא פרצה בבכי, גופה רועד ללא שליטה. "אני... אני מאמין לך..." חיבקתי אותה ונשקתי לקצה ראשה. בכייה נחלש. "אז.. ב...בוא נלך..." היא כרכה את ידי סביב כתפייה והתקדמה. מקרוב, סלע הסוד נראה אפילו גרוע יותר. כל הקירות היו מפוררים, ושברי מיטות פוזרו על הרצפה הזרועה אבנים. "מכאן-" היא הצביעה לעבר חדר בו נשארו רוב הקירות, והיה יחסית נקי לעומת השאר. התיישבתי על המיטה המאובקת ונזכרתי בשהותי בסלע הסוד. היה לי טוב שם. לא סבלתי. אולי באמת הם שמרו עליי והצילו אותי? והילדים החיוורים? הם היו באמת חולים, או שכך גופם הגיב ל'טיפול' של הצ'ינצ'ות? מיה פתחה את המגירה שמתחת למיטה, והוציאה משם תפוח מאובק וקצת מעוך. "זה מה שיש." היא התנצלה. "וכדאי שתאכל, יש לנו מסע ארוך..." ניקיתי את התפוח בשרוולי ונגסתי בו. היה לו טעם מעט מריר. "אז מי זו המלכה סטלה?" שאלתי בעודי משתדל ללעוס את התפוח המגעיל. חיוך הפציע על פניה של מיה. "היא המלכה הכי טובה שיש! היא יודעת שאנחנו לא פוגעים באף אחד, והיא מכבדת ומעריכה אותנו." "אז למה צריך ללכת אליה?" "בגללך." היא ענתה. "למה? מה עשיתי?" נבהלתי. "תירגע... הכול בסדר". היא חייכה חיוך מקסים. ליבי נמס. "צריך ללכת אליה כדי שנדע מה לעשות אתך. הרי אי אפשר להתעלם מהנבואה..." "איזו נבואה?" הופתעתי. "הם באמת לא סיפרו לך?" היא נתנה בי מבט תמה. "כנראה שלא." הסקרנות גברה עליי וניסיתי לזרזה. "נו, מה הנבואה?" היא התיישבה לידי ברגליים מסוכלות, ופתחה בסיפור – " מספרים שלפני הרבה שנים, הפיקמיק החוזה באלמוגים קיבל את הנבואה הגדולה ביותר שלו, והנבואה בערה בפיו, הוא רץ וסיפר אותה לפיקמיק הראשון שמצא. הבעיה היא שהפיקמיקית ההיא הייתה ילדה קטן. החוזה באלמוגים ניסה לספר את הנבואה שוב ושוב, אך בכל פעם שניסה להזכירה לאחר מכן, אש שרפה את פיו. לפי מה שהילד סיפר, החוזה באלמוגים גילה שהלאירו הוא בעצם קללה, והדרך היחידה לשבור אותה – היא שפיקמיק אחד יצא ממנו וישרוד." "נו, אז מה הבעיה?" שאלתי מבולבל. המידע היה פחות מעניין משחשבתי. "אני שרדתי, הקללה הוסרה?" היא השפילה את מבטה ונראתה מבולבלת לפחות כמוני. "אתה רואה שלא. הרי כולנו עדיין וורודים!" היא נאנחה. "אז למה החזרתם אותי למים? לא הייתי אמור לחיות בחוץ?" "נכון, אבל כשהלאירו לא הוסר, הבנו שמשהו לא בסדר. אולי טעינו באיזה מקום..." "ואיך המלכה סטלה יכולה לעזור?" מיה השתתקה, ולאחר מחשבה אמרה : "המלכה סטלה היא הפיקמיקית ששמעה את הנבואה." שקעתי בהרהוריי, ובלי משים התפוח שאכלתי נגמר, ובטעות נגסתי באצבעי. "אחחח..." מצצתי את אצבעי הכואבת, ומיה צחקה והניחה את ידה על כתפי. "קדימה, צריך לצאת." היא דחקה בי, ואני מיהרתי לקום. חשתי אמונה ענקית במיה, וצורך להרשימה בעקבות הסוד שהיא גילתה לי, והפיקמיקים לא. הפעם הכול קרה מהר. מיה התעלפה לצדי, אני אחזתי בידה, הזמזום עבר בגופי, ובן רגע כבר שחינו במהירות עצומה ומיה השליכה אותי החוצה. "מיה! זה כאב!" נאנקתי ושפשפתי את ערפי. "סליחה. אבל משהו לא בסדר..." הבטתי סביבי. האזור היה שונה בתכלית מסלע הסוד ההרוס. הרצפה הייתה זרועה פרחים ורודים בלי סוף, ובמרחק גדול לא משם שכנה טירה גדולה ויפה. חלונותיה הגדולים והבצורים בסורגים כבדים דמו לציור עתיק, ודלת הברזל הכבדה שבכניסת הטירה בלטה ביופייה.
צוירו עליה פיקמיקים, סוסוני ים, דגים, פרחים ואפילו צ'ינצ'ות, שהוצבו כשחצי גופם בים והחצי השני ביבשה. פיהם היה פתוח כבשירה, וסביבם התקבצו דגיגים שהאזינו לשירתם.
"זה יפיפה!" התפעלתי. "לא, זה נורא!" "מה קרה?" "זו... זו לא הטירה של המלכה סטלה!" "אז כנראה התבלבלת..." לא הבנתי מדוע היא כה מבוהלת, בסה"כ טעינו בכתובת... "לא, לא התבלבלתי. משהו קרה. משהו רע!" עכשיו כבר התחלתי לפחד. גוון עורה של מיה החוויר כמעט עד שקיפות, ועיניה כמעט ויצאו מחוריהן. "מה קרה?" קולי עלה בכמה טונים. "משהו קרה למלכה סטלה." "איך את יודעת?" "תסתכל על הטירה! המלכה סטלה לעולם לא הייתה מתקינה סורגים בחלונות, ותסתכל על כל השומרים שמסתובבים מסביב לטירה. משהו קרה." קולה רעד והיא דיברה רק בקושי. "אז מה עושים?" לא ידעתי כיצד להגיב. מיה שתקה והביטה לעבר הטירה בחוסר אונים. "צריך להתקרב." היא פסקה. "בסדר". מיהרתי להסכים ואחזתי בידה הרועדת. התקדמנו בצעדים איטיים ומהססים לעבר הטירה. מקרוב הטירה נראתה מפחידה עוד יותר. יופייה העתיק שיתק אותי, וחשתי בידה של מיה מתהדקת יותר ויותר על אצבעותיי, עד שאלו איבדו תחושה. "עצרו!" קול תקיף קרא לעברנו. קפאתי במקומי, ומיה רעדה כל כך, עד שחששתי שתאבד את שיווי משקלה. "מי אתם?" הקול התקיף נשמע שוב מאחורינו. שפתיה של מיה זזו, אך קולה לא נשמע. "אני... אני לאירו. וזו..." מיה לחצה בחזקה על אצבעותיי ושלחה לעברי מבט מאיים. "וזו... וזו..." "קוראים לי של, הלכנו לאיבוד." קולה של מיה רעד, והיא ניסתה לייצבו ככל שיכלה. "מה אתם רוצים?" טיפות של רוק פגעו בערפי. "באנו לבקש מחסה. שמענו שהמלכה סטלה תעזור לנו..." מיה אמרה וקולה נשבר בין מילה למילה. "אתם רוצים לראות את המלכה סטלה?" שמעתי ציניות בקולו. "כן, אתם עוד תראו אותה..." מיה מעכה את אצבעותיי, וכשהבטתי בפניה זיהיתי גוון ירקרק משתלט עליהן. "517!" הקול התקיף קרא, ונער צנום ורועד, לבוש שריון כבד התקדם לעברנו. "קח אותם לקומה התשיעית, ותודיע ל 803 שהגיע בשר טרי..." עכשיו קולו כבר היה מוצף שמחה מרושעת, וכשהנער הצנום כבל את ידיי מאחורי גבי, שמעתי אותו צוחק. "קדימה, יותר מהר!" הקול התקיף צעק ורגל ענקית מכוסה בנעל פלדה בעטה בנער. פניו התכווצו בכאב, אך הוא לא פצה את פיו. הוא קשר חבל סביב מותניי, וחבל נוסף סביב מותניה של מיה. הוא הפנה לעברנו מבט מתחנן, ומשך קלות בחבל. התקדמתי אחריו, ומיה הרועדת נפלה על ברכיה. "קומי!" רגל הברזל בעטה בכתפה של מיה, שבאותו הרגע הקיאה את נשמתה. שמעתי צעדים כבדים, ופיקמיק ענק ועב כרס נעמד מולי. הוא חטף את החבל מידי הנער ומשך את מיה בחזקה. מיה נגררה על הרצפה, ופניה הוריקו אף יותר. "קומי!" הקול התקיף היה שייך לאותו הפיקמיק. מיה הרועדת נעמדה על רגליה החלשות, והפיקמיק דחף את החבל חזרה לידי הנער.
הנער הרזה התקדם לאט, ואנחנו אחריו. ניסיתי לתמוך במיה, שנראה שבכל רגע היא תאבד את הכרתה. הנער נעמד מספר מטרים מדלת הכניסה, שכעבור רגע צנחה בחבטה רמה אל האדמה. הנער משך קלות בחבל, ובצעדים מפוחדים, נכנסנו לטירה. קירות האבן היו אפורים, ושכבה של אצות וריקבון כיסתה את רובם. הגענו לגרם מדרגות, ומיה צנחה לרצפה במדרגה הראשונה. פניו של הנער התכווצו בצער. הוא נעמד על קצות אצבעותיו ולחש לאוזני : "אני משחרר לך את הידיים, תרים אותה. אבל מהר! שלא יראו אותנו!" הוא רכן וניסה לשחרר את הקשר. אצבעותיו רעדו ועיניו לא פסקו להביט לכל עבר. לבסוף הקשר נרפה, ומתחתי את אצבעותיי כדי להחזיר אליהן תחושה. "מהר!" הנער הרועד ניסה לדחוק בי בקול רועד. רכנתי לעבר מיה והרמתי אותה מהרצפה הקרה והדביקה. עלינו בגרם המדרגות האין סופי, כשבסוף הנער עצר ליד מסדרון ארוך וחשוך. "803?" הוא קרא, ובתגובה נשמעו צעדים קרבים. "אני מבטיח שאנסה לעזור לכם!" הוא לחש לי בדיוק כשפיקמיק מזוקן בשנות ה-40 לחייו נעמד מולנו. "ה...הגיע בשר חדש..." הנער גמגם והושיט לפיקמיק המזוקן את החבל. "שוב הוא מתעלל בעוברי אורח?" קולו העמוק והמבין נשמע כה זר במקום מנוכר שכזה. "מה הוא עשה למסכנה הזה?" קולו נכמר כשהוא הביט במיה החיוורת, ששכבה בזרועותיי חסרת הכרה. "בוא, אני אכין לכם תא." הוא השליך את החבל על הרצפה והניח יד חמה על כתפי. הוא חייך לעבר הנער, שנפרד בנפנוף יד כמעט בלתי מורגש, ומיהר לרדת במדרגות. "הנה, תכנסו לכאן-" הוא הצביע על המספר 509 ופתח את הדלת.
התא היה קטן ואפרורי, ובו שולחן קטן ו-2 דרגשי מתכת שהיו תלויים על הקיר. "מצטער... זה הכי טוב שיש..." הוא אמר בכנות, והשכיב את מיה על הדרגש התחתון. "אני אחזור להביא לכם אוכל". הוא חייך אליי חיוך מנחם ויצא מן התא. שמעתי קרקוש מפתחות, ולבסוף נקישה של מנעול. שחררתי את החבל ממותניי, ולאחר מכן שחררתי את מיה. נשכבתי על הדרגש העליון, וניסיתי להירדם. התא היה שקט, שקט מדי. קפצתי מן הדרגש ורכנתי לעבר מיה. גופה שכב בלא נוע. נגעתי בידה. היא הייתה קרה. "מיה?" המצב היה מוכר לי עד כאב. דפקתי על דלת התא בפרעות. "תפתחו לי! מהר! מהר!!" דפקתי שוב ושוב על הדלת עד שפרקיי אצבעותיי החלו לדמם, וגרוני צרב. "בבקשה.... תפתחו לי..." גררתי את עצמי לעבר מיה וצנחתי על ברכיי כשראשי רכון לעברה. "מיה...אל תעזבי אותי...." ידה של מיה קפצה בפתאומיות ונכרכה בכוח סביב פר כף ידי. שריריי נדרכו. ידה של מיה התהדקה יותר ויותר בהפגנת כוח שלא יאמן. "מיה... תשחררי אותי..." ניסיתי לחלץ אץ ידי הכואבת, אך אחיזתה רק התהדקה. לבי הלם בפראות, וידי החלה לאבד תחושה. עיניה של מיה נפקחו באחת, אך במקום שאביט בעיניה הוורודות, היפות והרגועות, מצאתי עצמי מביט לתוך עיניי קרח כחולות זוהרות "אההה!!" נבהלתי וחשתי את דמי פועם בעורקיי. "מיה... הצילו!!!" ניסיתי לפתוח את אצבעותיה הנוקשות בתנועות מגושמות שרק החמירו את המצב. עיניי הקרח הביטו לתוכי במבט מקפיא ששיתק אותי. ניסיתי בלא הצלחה לבלוע בכוח את רוקי שהחל יבש בפי. חדלתי מניסיונותיי להשתחרר, ופשוט הבטתי מזועזע, קפוא, לתוך עיניי התכלת האלו. לבי הלם בפראות, ואיים לפרוץ מחזי. חשתי בחילה גואה בי. העיניים הזוהרות לא זזו, גם לא מצמצו. הן המשיכו להביט לתוכי במבט קפוא ומצמרר. לא יכולתי להתיק את מבטי. המבט הכחול היה מפחיד. נוראי. מרושע. קור חלחל אל גופי דרך עיניי הקרח. גופי פסק להיאבק, ונדמה היה שליבי השלים עם גורלו, והפסיק לפעום. דמעות קפואות טפטפו על לחיי, אך לא העזתי לנגבן. צעדים. מישהו בא. פתחתי את פי בניסיון לזעוק לעזרה, אך ידה של מיה התהדקה על מפרקי יותר ויותר, ומרוב כאב אף קול לא יצא מפי. צרור מפתחות וזמזום רגוע. מפתח מסתובב בדלת. מוחי עיכל את הנעשה באיטיות. נאבק נואשות בזוהר המצמרר של עיניים אלו. הדלת נפתחה, והפיקמיק המזוקן נכנס לחדר. "וואו, ממש קר פה..." הוא אמר, ורגע לאחר מכן המגש שבידו נפל לרצפה ברעש רב כשהבחין בנעשה : "זו... זו צ'ינצ'ה..... צ... צריך... מה צריך? לברוח..... כן... לברוח...." הוא מלמל בלחץ, וכעבור רגע לקח את עצמו בידיים וברח כל עוד נפשו בו. שמעתי את צעדיו הכבדים יורדים במהירות במדרגות. "בבקשה... תשחררי אותי...." דמעות הקרח עדיין זלגו על לחיי, וברכיי זעקו בכאב. פיה של מיה נפער קלות, ואדי קור יצאו ממנו. תוך רגע פלוגה של פיקמיקים נכנסה לחדר בסערה, וכיוונה לעברנו כלי נשק. "אל..." ניסיתי לומר, אך מיה לחצה חזק יותר על מפרק ידי שכבר הכחיל. מיה נשפה לעברי נשיפה קטנה, כל כך קטנה, כמו נשיפה שנושפים כדי להעיף לכלוך מהלחי. אך הנשיפה הקטנה הזו פגעה בפניי בעוצמה של הוריקן, והקפיאה את לשוני. "אש!!" קול נשמע מפינת החדר, ולהפתעתי – זו באמת הייתה אש. מיה שחררה את ידי והתכווצה לתנוחת עובר כשעיניה הכחולות פקוחות לרווחה. ראשי הסתחרר במהירות, ועוד הספקתי להרגיש את המכה החזקה שקיבלתי מהרצפה לפני שהכול נעלם.
נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
התקדמתי לעבר הכתובת בעודי מתנשם בכבדות ומודה על כך שאיני מרוסק על הרצפה. גיששתי באפילה כסומא, ונתקלתי בעצם שהיה על הרצפה. הרמתי אותו ומיששתי אותו באכזבה. שוב המשקפיים? המשכתי להתקדם לעבר הכתובת כשדבר מה פגע באפי והשליך אותי לאחור. חשתי בדם זולג על שפתיי ולחצתי את אפי בשתי אצבעות. הזדקפתי ופניתי בשנית לעבר הכתובת. שוב ספגתי מכה חזקה באפי ופלטתי קריאת כאב שעומעמה עקב החלל הגדול. השלכתי את משקפיי לעבר הכתובת, והן נחתו ברכות צמוד לאות מ'. חפנתי בידיי גרגיריי חול מהרצפה והשלכתי אותם לעבר הכתובת, אך הם נחסמו באמצעות מעין קיר שקוף. "אידיוט!" צעקתי על עצמי. "הייתי צריך ללבוש את המשקפיים כדי לעבור..." החמצתי את פניי וסטרתי לעצמי בכוח מרוב כעס. "אאו! למה עשיתי את זה?! – נו, ברור! אני כל כך טיפש, זה הגיע לי!" החמצתי את פניי בשנית ושילבתי את ידיי בחוזקה. "אוף! אני כזה טיפש! מה אני אמור לעשות עכשיו? להיתקע פה לנצח?!" צעקתי על עצמי ולחיי התלהטו. מילאתי את כפות ידיי בחול והשלכתי אותו בכוח אל הקיר הבלתי נראה. חזרתי על פעולה זו שוב ושוב, עד שחשתי את שריריי צורבים בכאב עז.
"טוב, נראה שפשוט אאלץ להישאר פה עד שאמות!" צעקתי במעין תחינה. נשכבתי בגבי על החול הקריר, ומתוך ייאוש עצמתי את עיניי ונרדמתי.

לא שמתי לב אליו עד שעמד על ידי ובעט בצלעותיי בנעליו השפיציות. "הי... אתה! קום כבר! נו..." פקחתי את עיניו טיפה וסגרתי אותן מיד כשאור חזק כוון אליהן. פקחתי חלושות את עין ימין, וכשהאור לא הופיע חשתי בטוח לפתוח גם את העין השנייה, אך ברגע שזו נפתחה שב האור וקפח על עיניי. גוננתי על פניי בעזרת גב כף ידי וניסיתי להביט אל הפיקמיק שהמשיך לדקור אותי בקצה נעלו. "בסדר, בסדר! אני קם." אמרתי וקמתי בקפיצה כדי לברוח מנעלו המחודדת. "יופי... סוף-סוף! אתה יודע כמה זמן אני מנסה להעיר אותך?!" ניסיתי להביט בפניו, אך בגלל האור החזק שסנוור את עיניי לא ראיתי דבר. "אתה יכול לכבות כבר את האור הזה?!" שאלתי בעצבנות ולחצתי על עפעפיי הצורבים. "איזה אור?" הוא שאל בפליאה. "נו! באמת... אתה עושה צחוק?! כי זה ממש לא מצחיק! אתה מסנוור אותי!!" "לא אני לא!" הוא ענה ונשמה אמין למדיי. "טוב, אז תסביר לי מה מסנוור אותי בבקשה"? אמרתי בציניות מוגזמת. "אני לא יודע. האמת שממש חשוך כאן...." לרגע הייתה דומייה שהופרה כשהוא התחיל לצחוק. "רגע... אל תגיד לי ש..." הוא ניסה לדבר מבעד לצחוקו. "אני לא אגיד לך שמה?!" צעקתי והוא השלים את משפטו: "שהחול הזה נגע לך בעיניים..." הוא המשיך לצחוק. "מה כל כך מצחיק?!" סבלנותי פקעה, ועיניי צרבו. וכשלא קיבלתי תשובה התכופפתי לאט וחפנתי חול באחת מידיי. "אם אתה לא עונה לי עכשיו, החול הזה יהיה גם בתוך העיניים שלך!" איימתי, והוא – צחק. "אולי תפסיק כבר לצחוק ותגיד לי מה לעזאזל קורה פה?!" בשלב זה כבר כמעט איבדתי את עשתונותיי וקולי התגבר ליידי צרחה. "אתה... אתה..." הוא ניסה לדבר אך מילותיו נבלעו בצחוקו. "אני מה?" "אתה טיפש! זה מה שאתה!" הוא אמר במהירות עד שכמעט ולא הבנתי את דבריו. חשתי בדם עולה לראשי ואוזני פעמו. "מה... אמרת?" אמרתי באיטיות בעודי מדגיש כל הברה ומנסה להשוות לקולי צליל מאיים, דבר שלא עלה בידיי, מכיוון שבדיוק עלתה בראשי תמונה של עצמי עומד בחשכה ומאיים על מישהו בחופן חול. כמעט וצחקתי בעצמי, אך הקפדתי לשמור על הבעה כועסת ככל יכולתי. "איך יצור כלשהו יכול להיות כל כך טיפש?" הוא שאל כשצחוקו נחלש. "למה לדעתך נועדו המשקפיים?" הוא צחק בלגלוג. "אני יודע?" שניתי באדישות והרגשתי מושפל כל כך, עד שהדחף לילל כילד קטן נראה כאופציה המושלמת. "טוב, אז בוא נלך..." הוא צחקק וטפח קלות על כתפי. "אני רוצה לראות לאן אני הולך!" רגזתי. "טוב, טוב. האמת היא שרציתי להשאיר אותך ככה עוד קצת, אבל... טוב, קח את זה... תיזהר!" הוא צעק עליי כשבטעות הדפתי בכף ידי את הבקבוקון שהושט לעברי. "אחי, אתה טיפש!" הוא אמר והניח בגסות את הבקבוקון בכף ידי וסגר את אצבעותיי. "מה זה?" שאלתי ובלעתי את רוקי בניסיון לבלוע יחד אתו גם את העלבון שהוטח בי. "אלו טיפות עיניים, וממש לא כדאי לך להפיל את זה שוב!" מיששתי בעדינות את הבקבוקון, ושלפתי ממנו פקק זעיר שתחבתי בין שיניי כדי שלא ייפול. קירבתי את הבקבוקון לאפי וריח מתקתק מחליא הציף את נחיריי. "אני צריך לטפטף את זה לתוך העין?" שאלתי בהיסוס. "בוא, אני אעזור לך." הוא לקח את הבקבוקון מידי והודיתי לו בליבי על שעזר לי. הוא פקח את עפעפיי והאור שב וסנוור אותי. "1..2..3... טיפות בכל עין. עכשיו תמצמץ." פקחתי את עיניי והבטתי סביבי. הפיקמיק שמולי היה כתום באופן מחשיד. "תמצמץ שוב..." הוא חייך בחביבות. מצמצתי בעייני מספר פעמים, ולבסוף ראייתי התאפסה.\
הבטתי בפיקמיק מקצוות נעליו ועד שיערותיו הוורדרדות. הוא נראה חביב למדי, ואת לחיו הימנית עיטרה גומה עדינה שלוותה בחיוך נחמד. "היי, אני מאו." "ואני.." "לאירו". הוא השלים אותי. "איך ידעת?" שאלתי. "כי חיכינו לך, ועוד כמה זמן חיכינו...." "חיכיתם לי?" "כן, וכדאי שנמהר. אתה בין כה וכה מאחר בכמה שנים..." "שנים?!" התפלאתי. "אתה היחיד ששרד, עוד לא אמרו לך את זה?" "אמרו, אמרו..." מלמלתי בשיניים חשוקות. כל הסיפור הזה כבר התחיל להימאס עליי.
"כדאי שנתקדם." הוא הניח את ידיו על כתפיי והוביל אותי לפניו. "לאן אנחנו הולכים?" נעצרתי והסתובבתי אליו כך שעמדנו פנים אל פנים. "למפקדה. קדימה – תמשיך להתקדם!" הוא סובב אותי והתחיל להתקדם.
חול ועוד חול, ועוד חול, ועוד חול. לא היו שום סימנים שהעידו על דרך כלשהי. "אתה בכלל יודע לאן אנחנו הולכים?" שאלתי וזכיתי להתעלמות מוחלטת. "אתה מוכן לענות לי?!" הסתובבתי , ולהפתעתי מאחוריי לא היה דבר. "מאו?" לבי ירד עד למכנסי, ואז קפץ אל גרוני. דממה. "מאו!!" צעקתי. אין תשובה. "מאו!!" גרוני צרב ולחלוחית הצטברה בעיניי. צנחתי על הרצפה מיואש ומיררתי בקולי : "למה אני כאן בכלל? למה זה מגיע לי? אני רוצה הביתה! אני לא רוצה להיות כאן!" טמנתי את פניי בין ברכיי ובכיתי חרישית. של. איפה של? היא עדיין עם הפיקמיק ההוא? ליבי קפץ הלוך וחזור, למעלה ולמטה. התקשיתי לנשום. "של?" לחשתי בתקווה ילדותית לקבל תשובה. הדממה הכבדה לחצה על אוזניי, וראשי הסתחרר. אני אמות. הפעם זה באמת נגמר. הפעם אני באמת אמות. עצמתי את עיניי וחיכיתי למוות שיבוא. יד נגעה בכתפי. לא ידעתי שהמוות כל כך מוחשי... היד טפחה על כתפי שוב. נרעדתי וקפצתי ממקומי. "מיה?!" פי נפער כשדמותה הרגועה והמחייכת הופיעה מולי. רציתי לקפוץ עליה. לחבק אותה מרוב אושר. ואז נזכרתי בסיפורים שהספקתי לשמוע על הצ'ינצ'ות. נרעדתי, ופחד מהל את האושר שהציף אותי, ומחשבות עברו בראשי כמו בכביש מהיר. ואולי מיה היא המוות? – או אולי מיה באה להציל אותי? המחשבות התחרו בראשי, וכל אחת ניסתה להצדיק את עצמה. "שלום לאירו." קולה המדהים של מיה השתיק את מחשבותיי והותיר אותי דומם. היא התקדמה לעברי והצמידה נשיקה על לחיי. היא חייכה והביטה לתוך עיניי, ואני חשתי בסימן הנשיקה צורב על לחיי. "קדימה. צריך לברוח לפני שיתפסו אותך שוב!" היא האיצה בי, ולרגע הצלחתי להבחין בבהלה חולפת על תווי פניה הרגועים. "אבל..." גמגמתי מבולבל. "הם לא הצילו אותי?" "לאירו, אתה לא מאמין לי?" עצב התפשט על פניה , ומיהרתי להרגיעה : "לא, לא. בטח שאני מאמין לך!" "יופי!" פניה אורו. "אז קדימה, נזדרז!" "לאן הולכים?" שאלתי מתוסכל וניסיתי לחפש שוב ושוב סימן דרך כלשהו. "הולכים?" היא צחקקה. "אז כמו שחשבתי, הם לא סיפרו לך כלום." "הם לא סיפרו לי על מה?" הסתקרנתי. היא אחזה בכף ידי והעבירה בי צמרמורת. היא חייכה אליי והתעודדתי. ידה נשמטה מידי והיא צנחה על הרצפה כשעיניה עצומות. התכופפתי לעברה ונגעתי בכף ידה. זרם עבר בי מקצות אצבעותיי ועד שורשי שערי. אצבעותיי נדבקו לידה ותחושה מעיקה הצטברה בחלל גופי, והאוויר נשאב מריאותיי. נפלתי. פקחתי את עיניי ונעמדתי. ידי הייתה כבדה, וכשהבטתי עליה, ראיתי יד דבוקה אליה. "בררררר...." הצטמררתי. בידי השנייה הפכתי את הגוף שנדבק לידי, כך שפניו פנו לעברי. ברגע אחד נשימתי נעתקה ולבי החסיר פעימה. גופי שלי היה מוטל על הרצפה חסר רוח חיים,. "אני חולם?" סטרתי ללחיי, ועיוויתי את פרצופי בכאב. הורדתי את מבטי והבטתי על עצמי, לא על הגוף המוטל על הרצפה, על הגוף שבו עמדתי. גיחוך פרץ מפי כשזיהיתי שאני בתוך גופה של מיה. חשתי תחושת שאיבה בקודקודי, ולפתע נדחקתי לפינה בתוך ראשה של מיה. הבטתי קדימה דרך עיניים מזוגגות ושמעתי את קולה של מיה בתוך ראשי : "חכה רק עוד רגע..." גופה של מיה ריחף מספר סנטימטרים מעל הרצפה, וקול זמזום מציק נשמע סביב, חשתי אותו עובר בכל נים מנימי. רגע לאחר מכן כבר היינו אי שם מעל החול הרטוב, הרחק מכל מפקדה. התקדמנו מהירות שיא. "מה...קורה...פה.....?" ניסיתי לומר מבעד למים שפגעו מעוצמה בפניי. "רק עוד רגע..." קולה המרגיע של מיה נשמע בתוך ראשי. ה'טיסה' שלנו פסקה באחת וגרמה לתחושת בחילה נוראית. "עכשיו תצא." "איך?!" "פשוט תצא, צפוף לי!" גיחכתי על חוסר ההיגיון שבדבר. "אולי תצא כבר?" "איך? למקרה שלא ידעת, מעולם לא יצאתי מגוף של צ'ינצ'ה!" "אל תהיה טיפש, זה בלתי אפשרי! תראה-" היא צבטה את הכתף של גופי האמתי שהיה מוטל על הרצפה ליד רגלה. "אאוץ'!" הרמתי את ידי אל כתפי הכואבת, ולהפתעתי גופי נותר דומם. "רק המחשבה שלך נמצאת בתוכי, ואתה משתמש בה יותר מדי, כך שאין לי מקום לחשוב! אז צא כבר!" "אבל..." "פשוט תחליק החוצה!" היא ענתה בחוסר סבלנות ואני ניסיתי מיואש לצאת דרך עיניה. "מיה, תעזרי לי!" "אתה בטוח?" הוא נשמעה משועשעת. "נו... כן." "בסדר." נמעכתי ונמעכתי, ולבסוף נזרקתי החוצה בתהליך כואב ומציק. נחתתי בחזרה בגופי, ומיד רכנתי הצידה והקאתי. "אני לא רוצה לחזור על זה אף פעם בחיים שלי!" נרעדתי והקאתי שוב. "אבל ככה אנחנו נתקדם." "נתקדם לאן?" התכווצתי. "למלכה סטלה." היא ענתה בפשטות. "למי?" "למלכה סטלה." הבטתי בה מבולבל. "אני אסביר לך אחרי שננוח קצת. הוא הזיזה שיח גדול שעמד מולנו, ומאחוריו התפלאתי לראות את סלע הסוד, כשכולו מנופץ והרוס.



פרק 1 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=85526#noteId_85526
פרק 2 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=90061#noteId_90061
פרק 3 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=103006#noteId_103006
פרק 4 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=149691#noteId_149691
פרק 5 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=158236#noteId_158236
פרק 6 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=158845#noteId_158845
נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
קבוצות קריאה:
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
אמנים וציירים

(קבוצה ציבורית)
מדע בדיוני ופנטזיה

(קבוצה ציבורית)
פילוסופיה

(קבוצה ציבורית)
היסטוריה

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
משחקי הרעב

(קבוצה ציבורית)
לב של דיו

(קבוצה ציבורית)
ספרי בנות

(קבוצה ציבורית)
ספרי וסרטי ערפדים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
אלה המכושפת

(קבוצה ציבורית)
עזרה בשיעורים

(קבוצה ציבורית)
ווינטר בלו

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לאנג'ל!

(קבוצה ציבורית)
הקוראים:


הביקורות האחרונות של לשון קסם שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין את הספר קיבלתי במתנה לפני מ... המשך לקרוא IRomi לפני שנה ו-11 חודשים
2. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא מוגה לפני 4 שנים ו-10 חודשים
3. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא cujo לפני 5 שנים ו-5 חודשים
4. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא נתי ק. לפני 5 שנים ו-6 חודשים
5. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא יונתן לפני 5 שנים ו-7 חודשים
6. Harry potter and the sorcerer's stone - 1 ; HARRY POTTER # / J K Rowling Harry Potter and the sorc... המשך לקרוא יונתן לפני 5 שנים ו-7 חודשים
7. לב של דיו - לב של דיו #1 / קורנליה פונקה ספר מדהים! נכנסים לעולם הדי... המשך לקרוא יונתן לפני 5 שנים ו-7 חודשים
8. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא eliran לפני 5 שנים ו-8 חודשים
9. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין את הספר קיבלתי במתנה לפני מ... המשך לקרוא שירלי (בצבא הכי חזק שבעולם...) לפני 5 שנים ו-9 חודשים
10. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס הספר כ"כ יפה שלא הנחתי אותו ... המשך לקרוא Caroline לפני 5 שנים ו-9 חודשים
11. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס כמו הראשון, הספר השני ממשיך ... המשך לקרוא Caroline לפני 5 שנים ו-9 חודשים
12. Harry potter and the sorcerer's stone - 1 ; HARRY POTTER # / J K Rowling Harry Potter and the sorc... המשך לקרוא Caroline לפני 5 שנים ו-9 חודשים
13. לב של דיו - לב של דיו #1 / קורנליה פונקה ספר מדהים! נכנסים לעולם הדי... המשך לקרוא Caroline לפני 5 שנים ו-9 חודשים
14. 199 עצות לחתול / לי רטלג' הספר קליל, מצחיק ומשעשע. בר... המשך לקרוא Caroline לפני 5 שנים ו-9 חודשים
15. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא Caroline לפני 5 שנים ו-9 חודשים
16. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא Caroline לפני 5 שנים ו-9 חודשים
17. Harry potter and the sorcerer's stone - 1 ; HARRY POTTER # / J K Rowling Harry Potter and the sorc... המשך לקרוא דניאל לפני 5 שנים ו-11 חודשים
18. לב של דיו - לב של דיו #1 / קורנליה פונקה ספר מדהים! נכנסים לעולם הדי... המשך לקרוא דניאל לפני 5 שנים ו-11 חודשים
19. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא דניאל לפני 5 שנים ו-11 חודשים
20. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא דניאל לפני 5 שנים ו-11 חודשים
21. 199 עצות לחתול / לי רטלג' הספר קליל, מצחיק ומשעשע. בר... המשך לקרוא שון לפני 6 שנים
22. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין את הספר קיבלתי במתנה לפני מ... המשך לקרוא סנורקה (זה עדיין דניאל, אל תתגעגעו יותר מדי:)) לפני 6 שנים
23. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא שקדנית לפני 6 שנים ו-1 חודשים
24. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא נטעלי לפני 6 שנים ו-1 חודשים
25. Harry potter and the sorcerer's stone - 1 ; HARRY POTTER # / J K Rowling Harry Potter and the sorc... המשך לקרוא נטע לפני 6 שנים ו-1 חודשים
26. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא קוראת הכל לפני 6 שנים ו-1 חודשים
27. לב של דיו - לב של דיו #1 / קורנליה פונקה ספר מדהים! נכנסים לעולם הדי... המשך לקרוא סנורקה (זה עדיין דניאל, אל תתגעגעו יותר מדי:)) לפני 6 שנים ו-1 חודשים
28. Harry potter and the sorcerer's stone - 1 ; HARRY POTTER # / J K Rowling Harry Potter and the sorc... המשך לקרוא סנורקה (זה עדיין דניאל, אל תתגעגעו יותר מדי:)) לפני 6 שנים ו-1 חודשים
29. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא סנורקה (זה עדיין דניאל, אל תתגעגעו יותר מדי:)) לפני 6 שנים ו-1 חודשים
30. 199 עצות לחתול / לי רטלג' הספר קליל, מצחיק ומשעשע. בר... המשך לקרוא סנורקה (זה עדיין דניאל, אל תתגעגעו יותר מדי:)) לפני 6 שנים ו-1 חודשים
31. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא אנג'ל לפני 6 שנים ו-2 חודשים
32. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 6 שנים ו-2 חודשים
33. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא אק לפני 6 שנים ו-2 חודשים
34. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא רונית לפני 6 שנים ו-2 חודשים
35. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא אנקה לפני 6 שנים ו-2 חודשים
36. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא חלבי לפני 6 שנים ו-2 חודשים
37. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 6 שנים ו-2 חודשים
38. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא ונטו לפני 6 שנים ו-2 חודשים
39. נערות למופת / שהרה בלאו וואו! אין לי מילה אחרת לומר ... המשך לקרוא שין שין לפני 6 שנים ו-2 חודשים
40. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא רוזי לפני 6 שנים ו-2 חודשים
41. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס הספר כ"כ יפה שלא הנחתי אותו ... המשך לקרוא אנג'ל לפני 6 שנים ו-2 חודשים
42. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס כמו הראשון, הספר השני ממשיך ... המשך לקרוא אנג'ל לפני 6 שנים ו-2 חודשים
43. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא אנג'ל לפני 6 שנים ו-2 חודשים
44. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא ליילק לפני 6 שנים ו-3 חודשים
45. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין את הספר קיבלתי במתנה לפני מ... המשך לקרוא חמדת לפני 6 שנים ו-4 חודשים
46. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא חמדת לפני 6 שנים ו-4 חודשים
47. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין את הספר קיבלתי במתנה לפני מ... המשך לקרוא נוריקוסאן לפני 6 שנים ו-4 חודשים
48. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא כרובי לפני 6 שנים ו-4 חודשים
49. האי ברחוב הציפורים / אורי אורלב הספר "האי ברחוב הציפורים" מת... המשך לקרוא עולם לפני 6 שנים ו-4 חודשים
50. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין את הספר קיבלתי במתנה לפני מ... המשך לקרוא עולם לפני 6 שנים ו-4 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ