• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שקופה

שקופה

מאת נאוה מקמל-עתיר

הביקורת של אריאל

תמונה של אריאל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
שקופה

שקופה

מאת נאוה מקמל-עתיר

הביקורת של אריאל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של אריאל
הוצאה לאור: משכל (ידיעות ספרים)
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:מקור (נוער)
הקודמת
סקיי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“אני מקווה שאף אחד לא יכתוב על הספר הזה משהו כגון, "ספר שנכתב על בעיה, שלא רק דריה מתמודדת איתה, אלא”

4/38
ביקורות על שקופה
הבאה
אופיר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

הספר הזה יכל להיות הרבה, הרבה יותר טוב.
אבל הוא לא.

כמה הערות טכניות:
הפרקים קצרים מידי (חלקם רק עמוד שניים), ומשום כך יש כל כך הרבה (62!! והספר לא כל כך ארוך..), דבר שלדעתי הצריך תוכן עניינים. אבל אין.
הפונט הגדול לא נחוץ, וקצת העיק עלי.
********

הסיפור עצוב, הוא באמת עצוב.
בשביל סיפור עצוב, שאמור לרגש, הרגשתי שצריך מילים מדויקות יותר; חדות יותר. הכתיבה של הסופרת היא לא יותר מ"בסדר".
הסיפור של אמה נכנס לי מאוזן אחת ויצא משניה, היו רגעים ששאלתי את עצמי מי היא בכלל, מה הסיפור שלה, דמויות שדובר עליהן במהלך כל הספר ולא זיהיתי, מצאתי את עצמי קוראת את המילים ולא מבינה במה מדובר, לא מתרכזת.
הסיפור של דריה, ציפיתי לנקודת מפנה יותר חדה; משהו יותר דומיננטי. משהו שיפתיע אותי.
ושוב; הדמויות לא מתנהגות בהתאם לגילן. הרוע הזה, השקרים. הם בני חמש עשרה! יש אלה שפחות ויש כאלה שיותר, אבל לא ברור לי מאיפה הסופרת הביאה את הרוע הזה.
אולי אני פשוט מסרבת להאמין.

אילון, בן חמש עשרה:
"היא לא מתאימה לעולם הזה, חשב. אין לה ציפורניים בשביל לשרוט בחזרה ולא מרפקים מחודדים בשביל לפלס דרך בכוח ולא שיניים מושחזות בשביל לטרוף. רק לב טוב יש לה, ופנים שעל אף הסבל יש בהן אור."
מאוד יפה.
אבל לא מחשבות שמישהו בן חמש עשרה חושב.

הנקודת מפגש בין אמה לדריה צפויה. ניחשתי אותה מראש והיא הזכירה לי מעט טלנובלה. כמו האנשים האלה (ספויילר, סוג של) שפתאום מתברר שהם מאומצים (או לא) ואדם שהם רק הכירו הוא אבא שלהם, דוד שלהם או אלוהים יודע מה.

ההשוואה בין "שקופה" ל"מבחן קבלה" מתבקשת. מבחן קבלה פשוט הרבה יותר טוב (וגם הוא לא הספר הכי טוב שקראתי). הכתיבה יותר טובה, הסיפור יותר מרגש, הספר מסודר.
מזל שקראתי את שניהם, כי אני יכולה לומר: הסופרת מסוגלת להרבה יותר.
היא יכלה לרגש אותי, לגרום לי לבכות ולהוזיל דמעות. לגרום לי להזדהות.
אבל היא לא.
*****
~שורה תחתונה~
מצאתי את הספר כבנאלי ונשכח. עוד ספר שנחמד לקרוא שמשעמם, בשעה-שעתיים, לא יותר מזה. אם הייתי יותר צעירה בטח הייתי נהנית ממנו יותר.
מומלץ לתלמידים הצעירים יותר, הוא בהחלט מחנך. והם גם יהנו ממנו.
בסך הכל אני שמחה שלא קניתי אותו בסוף (תודה אנג'ל!).

(רגע...אני בודקת.. כן! תיקון:
זאת הביקורת הכי ארוכה שכתבתי!! אני מתארכת בביקורות)
(אני חושבת שהמשבר קריאה שלי עומד להיגמר!! כבר שני ספרים!)
(אני משתמשת יותר מידי בסוגריים)
(הצילו! הסוגריים עומדים (עומדות?) להשתלט עלי!!!)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של הדר
הדר
תמונה של לואיזיאנה מנטש השקנאית
לואיזיאנה מנטש השקנאית
תמונה של Tess
Tess
תמונה של נוי
נוי
תמונה של עולם
עולם
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של נטע
נטע
9קוראים|גיל ממוצע38|89%נשים

על המבקרת

תמונה של אריאל

אריאל

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
109 ביקורות•5 נבחרות•1,261 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מקור (נוער)•תרגום (נוער)
תמונה של אריאל
אריאל
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות109
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,261
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת24מקור (נוער)20תרגום (נוער)17

דיון על הביקורת

12 תגובות
Spirit of death
Spirit of death•לפני 13 שנים

את טועה וצודקת

הסופרת הרצתה לנו על הספר מבחן קבלה והסבירה לנו שבמהלך הרצאה אחרת שלה אחרי ההרצאה פנתה אליה ילדה שסיפרה לה את ההחרם שעושים עליה הן התכתבו במשך שלוש וחצי שנים במהלכם כתבה את הספר ובעצם הסוף הוא לא אמיתי והילדה האמיתית חזרה לרוסיה
ליילק
ליילק•לפני 13 שנים

מאוד :)

לבלבלבלב 3>
אריאל
אריאל•לפני 13 שנים

הו.

אני חיה מאוד!!!
ליילק
ליילק•לפני 13 שנים

חייה מאוד.

אריאל
אריאל•לפני 13 שנים

חיימית?

ליילק
ליילק•לפני 13 שנים

חיימית!

אריאל
אריאל•לפני 13 שנים

חייבסית!!

ליילק
ליילק•לפני 13 שנים

אלו פשוט מילים נרדפות!

אריאל
אריאל•לפני 13 שנים

איך הגעת לשטיח???

לעולם לא אבין איך.
ליילק
ליילק•לפני 13 שנים

חחחחחח זה הכי שטיח בעולם!

מגיע לך :)
אריאל
אריאל•לפני 13 שנים

טליתי!!!(זה לא מזכיר שטיח!)

תודה רבה:))
ליילק
ליילק•לפני 13 שנים

לא יכולתי לכתוב ביקורת שתביע את מה שהרגשתי יותר טוב ממך.

נפלא :)
12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אריאל

חיים קטנים

חיים קטנים

האניה ינגיהארה

ג'וד, מלקולם, ג'יי בי ווילם בני 27, אחד עוד גר עם ההורים, שניים אחרים מוצאים להם דירה שספק אם היא ראויה למגורים, הרביעי חולק לופט עם עוד כמה אנשים. ניו יורק, העיר הגדולה. מנסים לפלס את דרכם להצלחה. ואחר כך הם פתאום בני שלושים וחמש, עשו כבר דבר או שניים, התאכזבו, נבגדו, המשיכו להיות חברים. פתאום הם בני ארבעים ושבע ולפני ששמים לב בסוף הספר הם כבר מעל לחמישים. הזמן באמת מתנהג בצורה מוזרה. במיוחד בספרים.

קצת קשה לי לנסח את המחשבות. כבר שבוע עבר מאז שקראתי והוא לא יוצא לי מהראש. מטריד אותי ומדיר שינה מעיני. אני מדפדפת בו כל כמה שעות וקוראת קטעים. זה יהיה חטא להגיד שהספר הזה הוא על חברות בין גברים. חברות היא חלק גדול ממנו, אבל הוא גם על עוני, התמכרויות, ועל אהבה שמעטים זוכים לה. על איך שתיקה יכולה לכלות אותנו ולהרוס אותנו מבפנים, על ערכם של אנשים בחיינו. על טראומות ישנות שמסרבות להגליד, על פגמים. הלקאה עצמית, אכזריות, חוסר אונים. בדידות. חסד אמיתי וכנות, שאפתנות. חיים שלמים שהם מלאי משמעות וחסרי משמעות בו זמנית. על טוב לב נדיר ועל רוע שאין כדוגמתו. וכל מה שנורא בנו ונפלא בנו גם יחד.
חווית הקריאה בספר הזה היא לא פחות ממטלטלת, ואני מרגישה שגם המילה הזאת היא לא מספיק עוצמתית כדי להבהיר עד כמה פחדתי שקראתי אותו, וכמה היה קשה לפעמים להפוך עוד עמוד כשאת לא יודעת מה מצפה לך מהצד השני. הרגשתי לפעמים שאני קוראת משהו שמהלך בי אימה, ופעמים אחרות משהו שמצחיק עד דמעות ופעמים אחרות משהו שממלא עד הסוף את הלב שלי ולא משאיר בו מקום שלום דבר אחר ולפעמים משהו שמחריב כל חלקה טובה בי. חלק מהספר הרגשתי שפיזית כואב לי. ספר שגורם לבכות בכי מטהר כזה, על מה היה יכול להיות אם, ומה היה קורה אם לא. כמה דברים היו יכולים להיות שונים אז.

ושנייה לפני שאתם מתחילים לקרוא, אזהרה קצרה: אני לא מחשיבה את עצמי כבן אדם תמים, אבל אני מרגישה שהספר הזה לקח חלק ממני. לקח זאת מילה עדינה. עקר אולי תתאים כאן יותר. הספר הזה עקר חלק ממני, ומשהו ממני לנצח, חלק ממני שדווקא אהבתי, יישאר כלוא בין דפיו. הכריכה לא משקרת: הוא חסר פשרות וחסר רחמים . אל תקראו אותו אם אתם לא מתכוונים להתמסר, עד הסוף, למילה הכתובה. אל תקראו אם אתם מתכוונים להתקטנן על פגמים קטנים. אל תיקחו אותו אם אתם מתכוונים לנהוג בו בציניות. תתחילו לקרוא רק אם אתם מוכנים להתמסר באמת, לשים את עצמכם בצד, וכן, גם להשאיר חלק מכם בתוכו.

האם החיים האלו שווים את זה? כל רגעי הסבל בשביל אותם רגעי הצחוק. כל הסבל שווה את האהבה? לפעמים אני חושבת שכן. פעמים קרובות יותר אני חושבת שלא. האמת היא שאין לי באמת תשובה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אריאל
מקום בעולם

מקום בעולם

חילי טרופר

במהלך הקורס, ולמרות שעבר כבר קצת יותר משישה חודשים, יש משפט אחד שנצרב ועדיין צרוב לי עמוק בתודעה. אני לא זוכרת בדיוק את ההקשר, אבל כן את המילים המדויקות. "גבולות השפה שלך הם גבולות העולם שלך."
הרהרתי בו אולי פעם או פעמיים, וזנחתי אותו. ואחרי כמה זמן הקורס נגמר, הפכתי להיות מפקדת, והחיילים הגיעו, והקורס התחיל. ואז התחלתי להפנים באמת:
כשראיתי על פנים של חיילים שלי את התסכול, כשהם רק רוצים לענות על שאלה פשוטה, ולא מצליחים למצוא את המילים הנכונות, את המילים בהן הם חושבים.
כשחייל אומר לי שלפעמים הוא לא מרגיש שבאמת מצליחים להכיר אותו בגלל פערי השפה. שהחברים הכי קרובים שלהם הם חברים מאותה הארץ, כי תרבות ושפה זה משהו שכל כך מקרב. זאת גם אני, שצריכה תמיד להוריד את המשלב שפה שלי, ולחשוב על כל מילה שנייה.
אף פעם לא חשבתי במאת על המשמעות של שפה. כי מה היא שפה אם לא רק צירוף של צלילים? השפה שלנו היא לא רק אמצעי תקשורת. היא המחשבות שלנו, הרעיונות שלנו, הנפש שלנו, הלב הפועם בתוכינו. היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, שנשאר איתנו תמיד. לפעמים השפה שלנו גם כובלת אותנו, אוזקת אותנו, מגדירה אותנו. לפעמים היא נותנת לנו חופש להיות אנחנו, במובן הכי טהור ופשוט.

גבולות השפה שלנו הם גבולות העולם שלנו. ואני לא מדברת רק על שפה כעברית, צרפתית, אנגלית, ערבית או אמהרית. אני מדברת על הדקויות גם בתוך שפה כזאת. השפה שלנו היא גם המקום ממנו אנחנו באים, המקום שבו גדלנו, המילים שבהן אנחנו בוחרים להשתמש.
ואני והתלמידים של חיליק טרופר לא מדברים באותה שפה:
החיים שלי שלהם אף פעם לא היו נוחים כמו שלי.
הם ניסו המון פעמים ופעם אחר פעם הכשילו אותם, רדו בהם, סנטו אותם, לא נתנו להם אוויר לנשימה עד שלא נשאר בהם אמון לאף אחד חוץ מעצמם. שחוו את הדברים הכי נמוכים שאדם יכול לחוות.
זה המאמץ התמידי לפעולה הכי פשוטה: לקום מהמיטה כל בוקר מחדש.
כנראה שאם הייתי פוגשת את התלמידים של חיליק טרופר לא היינו מצליחים להבין אחד את השני, בגלל השפה שלנו, שהיא כל כך שונה, וגם אם הייתי מנסה לדבר בשפה שלהם, או הם בשפה שלי, היינו רואים ומבינים. זה לא אמיתי.

אדם נודד ומתאהב ברוח הנושבת כנגדו
ומשיטה בו ספינות
הוא כנגדה מניח אבן, על אבן
על אבן על אבן
שלעתים הן בית ולעתים חומות.

"אנו מבקשים להושיט יד למי שאבנים שימשו אותו עד היום בעיקר על מנת לבנות חומות סביבו, כדי לבנות מהן בית. לבנות מקום בעולם."

איך עושים חינוך?
באהבה, בנתינה, בלי רצון לקבל תמורה. בעיניים בורקות, בחמלה, בלהט, באמונה ובסבלנות אינסופית.

הספר הזה מעורר המון תהיות, מחשבות, שאלות. אבל בעיקר הוא מעורר תקווה גדולה ושמחה אמיתית. לדעת שיש אנשים כאלה, שנותנים מכל הלב, בידיים פתוחות. הסגל של חיליק לא מתייאש. חיליק לא מוותר אף פעם- ואני בטוחה שגם לו כמו לכולנו, היו ימים קשים, בהם אתה רק רוצה לחזור למיטה ולקום רק מחר בבוקר. ודווקא בימים כאלה אתה מצליח להוכיח לעצמך כמה אתה יכול, דווקא בסוף של הימים האלה אתה מרגיש שהצלחת לשאוב את הכוחות הכי גדולים.

כי בסופו של דבר, אפשר לגשר על הפער בשפות. יש עוד שפה , שבה כולנו, כל בני האדם, מדברים. טון הדיבור, מבע העיניים, חיוך אמיתי, מגע של לב אל לב. היש דבר קרוב מזה?

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אריאל
ארמון הקרח

ארמון הקרח

טאריי וסוס

"חברים הם אלה העושים את עולמך."

אם יש משפט אחד בכל החיים מבחינתי, שהלוואי וכל אחד יזכה להבין את משמעותו, זה המשפט הזה. והוא המשפט אשר הדהד בתוכי לאורך כל קריאת הספר.
החברה הכי טובה שלי היא כבר כמו אחות;
לשוטט ברחובות של העיר בשעות הקטנות של הלילה, ללכת לבית שלה בלי התראה ולדבר עם אמא שלה שעות, להרגיש אפילו מספיק בנוח בשביל לפתוח לבד את המקרר. לדעת כבר מה תמצא שם.
לקבוע טיול לחול יום לפני הטיסה. לעשות שיחות נפש עד אור הבוקר.
להתקשר אחרי יום רע בבסיס, כשבתוך כל הבלגן ובלי שניה של פרטיות את מרגישה כל כך לבד, לבכות, להתפרק. להיות טבעית, להיות אני, לא לחשוש לרגע שאמרת משהו לא נכון.
לצחוק עד שיורדות דמעות. להתווכח על פוליטיקה כי אנחנו אף פעם לא מסכימות, ואם היינו מסכימות, זה לא היה מעניין. לדעת מה עובר לשניה בראש עוד לפני שהיא אמרה משהו. להתחיל לדבר דומה. לפתח המון בדיחות פרטיות. להתאהב באותם בנים.
לטייל, לחוות, להשתכר, לבלות. להיות לבד לפעמים, אבל אף פעם לא בודד.
לשבת במרפסת בשישי בערב, להישען על כיסא הפלסטיק, לצחוק עד שכואבת הבטן, לדבר ולא נגמרות המילים, להרגיש בנוח גם כשהן נגמרות,
פשוט להיות.

מהו אותו חוט שמקשר בין שני אנשים בצורה הדוקה כל כך? מה הופך שני אנשים לחברים בנפש? חברי אמת?
באיזה רגע חברות נחתמת? באיזה רגע נוצר החוזה הזה, הקבוע, שחזק יותר מכל דבר אחר? שאפשר להרגיש כאב ואושר דרך מישהו שהוא לא אתה?
האם חברות כזאת נבנית בשנים? מעין עץ שצריך לנטוע את השורשים ולחכות? עניין של מאמץ, של זמן, פרח שצריך תמיד להשקות?
או שהיא נבנית ברגע אחד אמיתי? שחיבור חזק בין אנשים הוא משהו שנוצר פתאום?
ובאותה פתאומיות יכול גם להיגמר?

בין און לסיס, שתי ילדות בנות עשר, דומה שנקשר קשר מסוג זה. הן לא דיברו הרבה. הן בקושי מכירות. אך משהו פתאומי ניצת בין שתיהן, ואולי תמיד היה ישנו. ובפגישה אחת, קשר נחתם בניהן. ולמחרת, תצא און לטיול ממנו לא תשוב.

המילים בספר הזה הן מנגינה אחת גדולה, כפור נושב מהן. איך תתגבר סיס על מות חברתה? האם בכלל תצליח? האם זה אפשרי? ארמון הקרח יתמוטט בסוף?

הספר הזה גרם לי לפחד מה היה אם פתאום לא היה לי אותך.
אז תודה שיש לי אותך-
את כבר חלק ממני. אני יכולה רק לקוות שתהיי חלק מהחיים שלי לנצח. שנמשיך לצחוק תמיד, ולבכות, ולחיות, ולחזור. אני לא יכולה לדמיין אותי בלעדייך, ומקווה שאפשר לראות אותי דרכך כמו שאת משתקפת בי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אריאל
וזרח הלילה

וזרח הלילה

אילה בן-פורת

רוב הזמן אני דווקא אוהבת את הבועה שלי.
אני אוהבת את העובדה שהחיים שלי נוחים, שיש לי בית עם המשפחה שלי וחדר משלי שבו אני מסתגרת כשאין לי כוח אליהם. שיש לי מחשב נייד שאני יכולה לשמור בו את כל הקבצים שלי כדי שאף אחד לא יראה כשמישהו משתמש במחשב בסלון. אני אוהבת לגור באזור שנחשב לאזור טוב יחסית. אני אוהבת את המעגל חברים המצומצם שלי, אני אוהבת שיש לי חברה הכי טובה שנמצאת במרחק הליכה של חמש דקות ממני ואני יכולה ללכת לבכות אצלה או לצחוק אצלה כשמתחשק לי. נוחה לי העובדה שההורים שלי יכולים להרשות לעצמם לעזור לי לממן את שיעורי הנהיגה ואני לא צריכה להתמודד עם זה לגמרי לבד. שאני לא עשירה, אבל גם לא חסר לי שום דבר מוחשי, ואם חסר אז אני טוחנת קצת משמרות בעבודה ומשיגה מה שאני רוצה. לא כמו ס' שעובדת איתי וגרה בכפר ערבי עני, שאמא שלה לא בריאה ואבא שלה בכלא ויש לה שלושה אחים ואת המעט שהיא מרוויחה היא נותנת להם, וכשהיא מצליחה שמה קצת כסף בצד ללימודים. שהחיים שלי רגילים ועומדים על מסלול יציב בסך הכל. שגם כשקורה משהו רע תמיד יש יד מנחמת ואנשים שאוהבים אותי ורוצים לעזור, וגם אם יש ימים חסרים שאני מרגישה בהם ריקה, או סתם עצובה, גם הם עוברים. וגם כשיש קשיים הם מותאמים למידות שלי.
וכל המקרים הרעים כמו רצח או סמים קשים או אלימות פיזית קשה או התעללות מינית, כל הדברים האלה קורים רחוק רחוק מכאן, ביקום אחר. שומעים עליהם רק בחדשות, מקשיבים כמה דקות ומזפזפים לערוץ הבא. כאן אין אנשים רעים, לכל היותר לא נעימים או גסי רוח, והכל באמת ממש בסדר. ואם לפעמים יש סדקים בבועה, ואם לפעמים נפער בה חור, עוברים יומיים שלושה וגם ממנו אפשר שוב, בבטחה להתעלם.

כשאני קוראת ספרים קשים כמו הספר הזה אני מרגישה אשמה על הבועה שלי. מרגיש לי שאם הרוע והאכזריות בעולם היו מתחלקים שווה בשווה בין כל האנשים, אולי אותן דמויות היו מצליחות ליצור לעצמן חיים יותר טובים. כי אולי בספר הן דמויות, אבל אילה בן פורת כותבת על אנשים אמיתיים. על נערים ונערות שנמצאים במצוקה אמיתית ומתמדת, כי העולם שהם מקימים להם בפנימיה מלא אכזריות ופשע, ברוטליות וסדיזם מהסוג הגרוע ביותר וחסר כל מוסריות. הם אבודים ומחפשים את עצמם, בלי איש שיכוון אותם הם בוחרים את הבחירות הגרועות ביותר.
גיבור הספר, ששמו לא נחשף לנו, דווקא לא בא מרקע בעייתי. המשפחה שלו אומנם מעורערת אך לא הרוסה. הם לא מצליחים ליצור איתו קשר וגם לא מנסים יותר מידי. למעשה, אף אחד לא מצליח. הוא כאילו ניתק את עצמו מהחברה, מהחיים, ומאז הוא מטשטש את עצמו לדעת ורק הסכין עוזרת לו להרגיש שהוא באמת קיים. על הכל הוא צופה מהצד, מסרב להשתתף.
החברות שהוא יוצר עם צמד האחים, אלכס ואירה, בפנימייה, גם היא מעוותת בדרכה. לאורך כל הספר אתה רק רוצה לקרוא לו, לנחם, אך היד קצרה מלהושיע, ולו אין גאולה.
קשה לכתוב ספר כזה בלי ליפול לקילשאות המוכרות, ואיכשהו בן פורת מצליחה. אומנם יש כאן, כמו שהיינו מצפים, מנה גדושה ואולי מוגזמת של אלימות מכל הצבעים, אבל יש כאן גם כנות, וחדות, וכאב גדול. זה ספר קשה ומדכא וגם אמיתי ונכון, ואין בו נקודות אור. התקוות בו קטנות כל כך וגם הן נגדעות באיבן. הזעקה שלו גדולה ונוראה וסופו עוד יותר.

לאורך כל הספר חוזר הגיבור על המילים "זה לא משנה". לו זה כבר לא משנה ואולי לא היה אף פעם, איך הכל מתחיל ובמה מסתיים. אבל לנו הקוראים זה צריך להיות משנה. לי זה משנה, משנה לי מאוד. למרות שנדמה שלבועה שלי זה לא כל כך אכפת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אריאל
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

מאין אנשים שואבים את תעצומות הנפש שלהם, בתוך חיים שכוללים רק מפולת של צרות, להמשיך הלאה אל היום שלמחרת? לנסות ולהמשיך לצבור רגעי אושר קטנים? לחפש ולמצוא את התקווה שתפעם שוב בעורקים, וכל זאת רק כדי ליפול שוב מכובד של צרה נוספת , נוראה מקודמתה? מהו הכוח, שמכריח בני אדם באכזריות פשטנית, להמשיך להיאחז בחיים בכל מחיר, לשרוד מיום ליום, גם כשנדמה שאנחנו נהיינו בובות המריונטה של העולם והחיים רק חובטים בנו , מאמללים אותנו ומכים אותנו מכל כיוון אפשרי?

זהו סיפור על אלה שמזלם אינם שפר עליהם, בלשון המעטה, להיוולד ב"צד הנכון" של כדור הארץ. איזון עדין מתרחש בהודו של שנות ה-70, הודו המזוהמת, הגזענית, חסרת הרחמים, שראשי ממשלה מושחתים שולטים בה ביד רמה ומתעללים באנשים קשי היום. שוטרים מדכאים את הציבור, רציחות ומוות מצד השלטונות הם עניין שבשגרה, עיקור בכפייה הוא רק עוד דרך להמשיך להחזיק בשלטון, העוני הוא עוני מכפיר. בתוך כל אלו מנסות הדמויות הראשיות בספר למצוא קצת שקט ושלווה, משימה לא פשוטה בהתחשב במטח הצרות שנופלות עליהם אחת אחרי השניה.

מאנק, סטודנט למערכות קירור בקולג', שמגיע להתארח אצל דינה דלאל, ושני החייטים אום ואישאוור העובדים אצלה, מנסים בצניעות לחיות את חייהם. הם אינם מבקשים מהחיים דברים גדולים מדי: דינה, שנאחזת בעצמאותה ומפללת שתישאר שלה, אום ודודו אישוואר, צמד החייטים שבאו לעיר הגדולה מהכפר הקטן כדי לחמוק מהצרות, להרוויח קצת כסף ולחזור לחיים הפשוטים שלהם, ומאנק, שבכל רגע בחייו מחפש נואשות משמעות.

הם מוצאים אותה בדברים הקטנים. המשפחה שהם מצליחים ליצור, כמו כל משפחה: רבה, משלימה, מתאחדת, מתפרקת. כשהם ביחד הם מצליחים לצבור כוחות להמשיך, למצוא אחד בשני נחמה, למהול את העצב במעט שמחה. הם מוצאים את התקווה שעוזרת להם לא רק לשרוד אלא גם לחייך ולזכות ברגעי אושר. ודווקא שנדמה שהנה, עכשיו יהיה יותר טוב, אולי, אפשר אחרי הכל להמשיך הלאה, מגיעה המכה הבאה.

אני קוראת את הספר הזה ונזכרת למה אני תמיד מתעצבנת כשאני שומעת אנשים, חלקם חברים שלי, אומרים "אני אף פעם לא אעבוד במשרד, זאת לא עבודה שמתאימה לי, לשבת כל היום" או "כשאני אהיה בן 30 אני לא אהיה מלצר באיזו מסעדה" כשרואים אדם מבוגר ממלצר. אני כועסת על היהירות. כאילו כל אדם שיושב במשרד בחר לעשות את זה, כאילו כל מלצר מבוגר בחר בעבודה הזאת בלב שלם ולא מתוך כורח החיים. אנחנו לא יודעים לאן החיים עלולים להוביל אותנו, וזאת יהירות מצדינו לחשוב שכן. אמא שלי אמרה לי לא מזמן, בהקשר לעבודה שלי: "מי יודע, אולי מחר אצטרך למכור בגדים. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ואדם צריך לדעת לעשות הכל." היא צודקת. האשליה שיש לנו, שהשליטה בחיינו שייכת לנו בלבד, אינה אלא אחיזת עיניים. ובסופו של יום, אם הגורל שלנו זימן לנו רק עבודה שאיננו שלמים איתה, יש לנו הרבה מזל.

לספר קוראים "איזון עדין". זהו אותו האיזון בין התקווה ליאוש, מספר לנו הסופר בדמותו של המגיה. אבל אין כאן באמת איזון: בסופו של דבר היאוש ינצח, והתקווה לא תהיה לנחמה אלא לצחוק הגורל שממשיך ללעוג ולהכשיל.

מבין שלושת הספרים שהזמנתי בחנות סימניה, "ציפור ישנה", "מלחמת השוקולד" ו"איזון עדין", אין לי ספק שהאחרון הוא המובחר שבהם. בעדינות רוהינטון מיסטרי פורש לנו את סיפורו, הוא מציג את הדמויות אחת אחת, גורם לנו להתאהב בהן. וכולן אנושיות להחריד. הוא אינן שופט גם את האכזריות שבהן: כולם כאחד רק מנסים לשרוד בדרכם. לעיתים אין להן זמן אפילו להתאבל, למחות דמעה. בשתיקה הן מקבלות את גורלן, כמעט באהבה, כשאין בהן כוח עוד למחות על כל הקשיים שהחיים זימנו להם, הן מחבקות את הצרות שעוטפות אותם. משלימות איתן, כמעט והולכות איתן יד ביד.

הספר הזה מרהיב, צבעוני, יפייפה, חשוב, מקסים, קורע לב, אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. עדיין קשה לי להמליץ עליו, כיוון שסיימתי אותו בתחושת יאוש כה עמוקה שלא פגה גם ביום שלמחרת. אפילו מאנק, שמבין כל הדמויות הראשיות, מזלו לכאורה גדול יחסית מכולן, קיומו בסופו של דבר הוא אפור, שברירי וחסר משמעות.

"איזה סיכוי יש לנו, כאשר ההתחלות והסופים שלנו מוזרים כל כך? לידה ומוות- מה יכול להיות מפלצתי מזה? אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו ולקרוא לזה פלאי ויפה ונשגב, אבל זה עסק מוזר, בואו נודה בכך."

לספר הזה אחזור לא בשביל רגעי היאוש. אחזור אליו רק בשביל רגעי החסד: מאנק ואום מאכילים את החתלתולים שזה עתה נולדו, ארוחות הצהריים בוישראם, אום מבשל ארוחת ערב ודינה צופה בו, מסירה אט אט את מעטה הקשיחות שלה, מאנק לומד לשחק שח, צמד החייטים מוצא סוף סוף בית, אום לומד להשתמש בסכין ומזלג, אישוואר מוצא טיפת נחת. ארוחות ערב משפחתיות ליד השולחן, מריבות, שמחות קטנות וניצחונות קטנים עוד יותר. אני אקרא על כל אלה ואנסה לשכנע את עצמי שכל השאר, איכשהו, אולי שווה את זה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אריאל
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

זהו, סיימתי י"ב. עכשיו אפשר לזרוק את כל החולצות של התלבושת האחידה לארונות של אחותי הקטנה ולהגיד לה בחגיגיות שהיא הבאה בתור, לשרוף את כל הספרים והמחברות הריקות כי אף פעם לא כתבתי בהן כלום, ומי בכלל כותב במחברות היום, לומדים מסיכומים (בתחילת השנה כמו כל שנה מצליחים לשמור על משמעת עד שמחברת אחת הופכת להיות המחברת לכל המקצועות ובהדרגה גם היא נעלמת), אפשר לזרוק לתוככי הארון את השמלה שלבשתי בנשף סיום כי בינינו למה שאני אלבש אותה שוב אם לא לאיזה חתונה, לשים במגירה הכי תחתונה ונשכחת את הספר מחזור בידיעה שאני לא אסתכל בו אלא אם כן אפגוש מישהו ברחוב מהשכבה שלי שיאמר לי שלום ואני אהיה אחר כך חייבת להיזכר איך לעזאזל קוראים לו, לומר שלום לכל החברים מהכיתה, שאתגעגע ושישמרו על קשר ובלב לחשוב "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". עכשיו אני כבר חייבת למצוא עבודה לפני שאמא שלי תשתגע ולהוציא כבר רישיון כי נגמרו התירוצים.
זהו, באמת נגמר. עוד עשר שנים מעכשיו אני אהיה כמעט בת עשרים ושמונה, זקנה, רווקה נצחית שגרה עדיין עם ההורים ומגדלת שלושה חתולים, ממלמלת משהו על זה שהדור של היום הוא לא כמו הדור של פעם והולכת לישון בתשע וחצי כמו אמא. שיט.
או שאולי יקרה לי מה שקורה לגיבורים של "משאלה אחת ימינה". אני לא אצליח להיפטר מאף אחד ואפגוש את כולם בכל סמטה בחיים אחרי ניסיונות כושלים לברוח. אולי אני אשאר בעיר שבה גדלתי למרות שתמיד חשבתי שאני אעבור לחיפה, המקום שבו גדלו הגיבורים של הספר (האנשים הכי נחמדים בארץ גרים בחיפה, זה ידוע. אבל תגידו להם את זה והם תמיד יכחישו) אחרי תקופה קצרה שאבלה בירושליים, ואני שוב אלך כל יום למכולת של שולה כמו תמיד, כמו עכשיו, והרחובות המוכרים והשכונה הרגילה והפלאפל של שלום בצומת, וכולם יזהו אותי גם אם לא בשם אז בפנים, ההיא שלא יצאה מכאן, יגידו לי שלום ואני אגיד חזרה אחרי שלא הספקתי לעבור לצד השני של הרחוב ולהתחמק. זה לא ישנה, כי גם שם בטח יחכה לי מישהו.

את כולם בכל מקרה כבר פגשתי בספר הזה, שמכיל קצת יותר מדי את כולנו. אין אחד שלא יזהה כאן משהו שקרה גם לו, החברים הנצחיים מהתיכון, הטיול שעשו לסיני כשעוד היתה בשטח ישראל, הטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, ההוא מהיסודי הגאון שהפך בסוף לשומר בבית ספר. כולם פה. תברחו!!!
בחן, בקסם ועם כישרון רב מגולל אשכול נבו את סיפורם של כל אלה. ועדיין למרות כל הקסם ניכר שהוא מנסה לדחוף קצת בכוח יותר מדי ישראליות לספר אחד. לא אכחיש שנחמד לקרוא ספר שכבר לא קוראים לגיבוריו ורוניקה או ג'סיקה או דרייק אלא עמיחי ויובל ואופיר למרות שכולם פחות או יותר אותו הדבר. בכולם תזהו טיפוס מסוים שקיים בתוך כל חבורה. אבל די, כמה אפשר, רציתי לברוח לכמה שעות מכאן והנה הספר הזה מפגיש אותי שוב עם כולם? כנראה באמת אי אפשר להימלט. כנראה בגלל זה ישראלי יזהה ישראלי אחר בכל מקום.
ומה השורה התחתונה של כל אלה? מה אשכול נבו מנסה לומר? שהסיפורים של כולנו בסוף נפגשים? שחברות אמיתית זה משהו שלא בא ברגל? שאפשר לצאת מישראל אבל ישראל לא תצא ממך וכולנו מחוברים באיזשהו קשר שלא ניתן להסברה? שאנחנו יכולים לחלום כמה שאנחנו רוצים על מה נהיה בעוד כמה שנים ולגלות שהגענו למקום אחר לגמרי? ואולי שהרבה יותר קשה לעמוד בקו הגמר ולגלות שמישהו בשורה חסר. שהרבה יותר קשה לסיים כשמישהו שאמור להיות איננו?

אני באמת לא יודעת. כרגע כל מה שאני רוצה זה לקנות כרטיס לאלסקה ולעוף מכאן לאיזה שבוע שבועיים, לברוח מעמיחי מיובל מיערה ומשירה ולדבר עם ג'סיקות וורוניקות ודרייקים, לחזור ולגלות שאחרי הכל אי אפשר באמת לעזוב את הבית, גם אם לפעמים הקירות מתקלפים והתקרה מתפוררת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אריאל
טירת הזכוכית

טירת הזכוכית

ג'אנט וולס

אני מביטה על ההורים שלי, אלה שפעמים רבות אני מסתכלת עליהם בהערצה ופעמים רבות בבוז, ותוהה מה הם היו פעם, לפני שאני ואחותי הגחנו לעולם. יש לי כמה חלקים: אבא קיבוצניק; עובד במשק, אמא לומדת בתיכון ובתור ילדה יוצאת ליער לשחק, מחכה לשמונה בערב שיתנו לה לשמוע ברדיו את התכנית האהובה עליה, משוטטת בשכונת בית הכרם.
אף פעם לא הצלחתי להרכיב את כל החלקים לפאזל אחד שלם. עם השנים הצטברו פיסות מידע, ועדיין אף פעם אין מספיק. אני לא מצליחה לראות מעבר למה שההורים שלי היום, כאילו נולדו ככה. כל פעם עולות עוד ועוד שאלות. מה הדבר הכי נועז שהם אי פעם עשו? הם היו החנונים של הכיתה או דווקא המנהיגים? איזה אהבות היו להם, אם היו להם, לפני שהכירו אחד את השני? אי פעם נשבר להם הלב? הם השתכרו פעם עד שהקיאו? הם לקחו פעם סמים? מה היו החלומות הכי גדולים שלהם? הם היו אנשי עקרונות? היו להם אידאלים? מה הם היו עונים כששאלו אותם את השאלה המפורסמת "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

ג'אנט לא צריכה לשאול את כל השאלות האלה, כי ההורים שלה מתנהגים כמו שני מתבגרים ,שנכנסו להריון בטעות בגיל 17 ונשארו עם תינוקת ביד. נדידות מתמשכות ממקום למקום, ילדה בת שלוש שכמעט עולה באש, ילדים מחטטים באשפה כדי למצוא מעט אוכל, אבא שיכור מגיע הביתה אחרי ארבעה ימים שנעדר. וגם ילדים שיודעים טעם של חופש וחווים את העולם באופן הכי ריאליסטי שאפשר.

כשאנחנו ילדים אנחנו מסתכלים על העולם בעיניים גדולות. המבוגרים הם דמויות לחיקוי, הם מעוררים הערצה, אנחנו רוצים להיות כמוהם שנגדל. כשאנחנו מתבגרים אנחנו רוצים להיות כל דבר מלבד הם. כשאנחנו מבוגרים? אני לא יודעת. בהתחלה הערצתי בבושה את ההורים של ג'אנט, אחר כך שנאתי אותם ובסוף ריחמתי עליהם.

רבות הפעמים שאני מדמיינת שאני חיה חיים קצת יותר קשים. שאני רוצה לברוח מהבית אבל יודעת שבחיים לא אוכל להסב כזה צער להורים שלי ותכלס, אין לי באמת סיבה מספיק טובה, ואני באנוכיות מוצאת את עצמי רוצה בסיבה. לא רוצה את הבית הנוח, את החיים הנוחים להפליא, שיש לי חדר לבד ומחשב נייד וספריה. קנאתי בג'אנט כשקראתי עליה. באיזשהו מקום רציתי גם לחוות את הדברים שהיא חוותה. אני יודעת שאני צריכה להוקיר תודה על מה שיש לי ולא מצליחה. אני יודעת שהדברים האלה הם לא באמת רומנטיים כמו שהם נשמעים. אני יודעת שאני לא באמת רוצה חיים כאלה- ובכל זאת כל יום מחדש, בתחושת אשמה, אני מתפללת לזה קצת.

צריך לדעת להתפשר, מחנכים אותנו מגיל אפס. לחלום זה יפה, אומרים לנו, אבל צריך גם לדעת איך לסגור את החודש. ככל שאתה גדל, ככה החלומות שלך מצטמצמים יותר ויותר. האם ההורים של ג'אנט חיים באמת את החיים שחלמו עליהם?
נראה לי שניסו לשכנע אותי שכן. ובכל זאת נגד עיני הצטיירו שתי דמויות עצובות, שלמרות כל מאמצן גם הן כמו רבים מאיתנו, נרדפות על ידי העבר שלהן ונכנעות למציאות במקום לייצר אותה.
אחת המסקנות שהגעתי אליהן במהלך קריאת הספר הזה היא שרק אהבה זה לא תמיד מספיק. אבא של ג'נט אוהב אותה בכל ליבו, הוא רואה אותה כבת ברית שלו- "איום ונורא ככל שהיה מסוגל להיות, תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי בצורה ששום אדם אחר לא היה מסוגל לאהוב"- בצורתו המעוותת הוא באמת אוהב אותה יותר מכל אדם אחר. אבל גם לאהבה יש את הגבולות- "All You Need is Love" שרים הביטלס, אבל אנחנו זקוקים ליותר מזה. האהבה לא מנעה את ההזנחה ואת הרשלנות ההורית. עם כמה שהוריה של ג'נט הצליחו להעניק, הם גזלו והרסו לא פחות.


אני מביטה באמא שלי ויודעת שהיא אוהבת אותי ואת אחותי יותר מכל דבר אחר בעולם, עם כל הקשיחות שבה היא מתייחסת אלינו. אני מביטה בה עורכת את השולחן לעוד ארוחת ערב בעיניים עייפות מיום עבודה ארוך. אני חושבת על כמה אני כפוית טובה לפעמים. אני תוהה על מה היא ויתרה בשבילנו. אני תוהה אם לפעמים זה רק אנחנו, אני תוהה אם רק אנחנו זה באמת מספיק.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אריאל
נערות למופת

נערות למופת

שהרה בלאו

אני גרה בעיר שיש לה גבול עם בני ברק. כשאני עוברת ליד הגבול, בדרך לקניון או בחזרה מסרט, אני מרגישה כאילו מהעבר השני מחכה עולם שונה לגמרי. זאת לא רק העיר, שהיא עיר די מוזנחת, או הלבוש השחור משחור של הגברים והמלבושים הארוכים של הנשים. זה משהו באנרגיה. באווירה. מרגיש מאוד מנותק, כאילו העיר נעצרה אי שם בעבר והפסיקה ללכת. ואני מסתכלת, חילוניה מכף רגל ועד ראש, מתבוננת בעולם הכל כך שונה הזה, ותוהה אם אנשים שם מאושרים.

דבר ראשון שצריך להבין לפני שמתחילים לקרוא את הספר זה שהוא לא עוסק באוכלוסיה החרדית. היא בהחלט נוכחת בספר, אבל מדובר כאן על המגזר הדתי לאומי, הזרם היותר שמרני, כנראה הכי שמרני, אבל מאותו מגזר. לפני שקראתי את הספר הייתי בטוחה שהוא עוסק בחבורת בנות חרדיות, כי זה מה שמשתמע מהביקורות כאן, וכנראה שזה מה שעולה לי לראש כשמדובר בעיר בני ברק. אני חושבת שדתיים יכולים להתמודד עם קריאה בספר הזה, אבל אני מזהירה מראש, שמי שלא רוצה או מוכן להתמודד עם ביקורת, עדיף שימנע. יש כאן אנשים שאני יכולה לראות את הספר הזה מעצבן אותם, אז אולי עדיף לא להיכנס אל זה מראש.

ואכן יש כאן הרבה ביקורת. לא תקיפה אבל גם לא רכה, לעיתים חד משמעית, אולי מעט פשטנית, אבל אי אפשר להגיד שאין בה ממש. לא צריך לצפות לשאלות על דת ואמונה אלא על הדרך בה מחנכים לכך. הביקורת נוקבת וחריפה וגם מעלה נקודות רבות וטובות למחשבה. אל תטעו לחשוב שיש כאן שנאה, כי אין. אישית אני חושבת שהיה אפשר להראות תמונה קצת עגולה יותר, שלמה יותר. לבקר ובו זמנית גם למחול, להסביר. בבלאו, שגדלה וחונכה בבני ברק, אין סליחה. אני מסכימה עם רוב הביקורת ועדיין חושבת שהמציאות קצת מורכבת יותר ממה שמצטייר כאן. לא צריך להאביס אותנו בזה לאורך כל הספר.

הספר באמת מרתק ומקורי מאוד. מדובר בסיפור התבגרותן של חבורת נערות בבני ברק, שלומדות באולפנה, ועומדות לעלות הצגה על מיתוס תשעים ושלוש הקדושות, שבזמן מלחמת העולם השנייה העדיפו להתאבד ולא להיאנס על ידי חיילים גרמניים. תעלומה מסתורית אופפת את ניסיון העלאת המחזה בעבר, לפני כעשרים שנה, ועם העבודה על המחזה בהווה נחשפים סודות ושקרים נוספים. נערות למופת אין פה. כולן נשפטות בחומרה על מחשבותן הכמוסות, כולן מצטוות לצו של צניעות ומי שלא עומדת בו משלמת בחומרה.

סיפור תשעים ושלוש הקדושות הוא סיפור שהיום עומד בגדר מיתוס. אם תשאלו אותי- דבר כזה בהחלט יכול לקרות. ייתכן שתשעים ושלוש התאבדו כדי לשמור על עצמן קדושות, גם אם בכמה מהן בטוח היו חרטות או מחשבות שניות, התאבדות המונית זה משהו שקרה פעמים רבות בהיסטוריה. אני בכנות שואלת את עצמי אם הסיפור האיום הזה מסופר או סופר כמשל לאיך להיות נערה למופת. לבחור במוות על פני חיים בהם קילקלו אותך.

זיכרון השואה כאן נוכח לאורך כל הספר. חזק וקיים ומהדהד. כאן לא מוצגות לנו הפנים הרכות של השואה, כמו שנוהגים לספר לילדים קטנים, אלא הפנים האכזריות, הקשות ביותר. הדרך לזכור הרצויה לדעתה של בלאו לזיכרון מתוארת כאן לא פעם ולא פעמיים.

הסיפור מאוד אפל ומטריד. יש בו משהו מאוד מעיק, קודר ועוכר שלווה. קראתי אותו כמעט מפוחדת, כמו שקוראים ספר אימה. ואולי הוא באמת ספר אימה. האווירה בו לא פשוטה. הגיבורה היא גיבורה עם ביצים, לפעמים יותר מדי, אבל קל להעריץ אותה על הנחישות שלה לא להיכנע אל מול אי צדק, גזענות, צביעות. היא לפעמים נשמעת בת אלף. טוב שבלאו כתבה את זה מנקודת מבט של מבוגרת שחוזרת אחורה בזמן אל שנותיה כנערה, אחרת היה לי מאוד קשה לקנות את זה.
בלאו היא סופרת שכותבת טוב. היא דקדקנית ולא מרפה גם בנקודות הכואבות ואני בהחלט ארצה לקרוא עוד ספרים שלה. היא עושה רושם של אדם שיש לו הרבה מה להגיד. אנחנו צריכים כאלה אנשים גם אם אנחנו לא תמיד מסכימים איתם. אנשים שיפתחו לנו קצת את צורת המחשבה.

כי בסופו של יום, אין בנינו באמת כזה הבדל גדול. כולנו מפחדות פחד מוות ממלכת הכיתה ובאותו זמן רוצות להיות היא, ורוצות להתקרב אל מרכז המעמד החברתי ובו זמנית פוחדות להשאיר אנשים שאנחנו אוהבות מאחור. מייחלות לקרבתם של בנים וגם מפחדות להתקרב. רוצות לנגוע ולא וחוששות מעצם הנגיעה. כולנו נתחרט על משפט או מילה לא נכונה יותר זמן ממה שאנחנו צריכות. לכולנו יש את המחשבות הכמוסות שלנו, שאולי נועזות מדי כדי לחלוק, לכולנו יש תשוקות, אהבות, אכזבות, רצונות. רוצות למרוד ומפחדות לאבד. אני מתפללת שיום אחד נצליח לחיות קצת יותר ביחד מהביחד שיש לנו עכשיו. ואז אולי אני אצליח באמת, לא רק ברגל, לחצות את הגבול לבני ברק, ולמצוא תשובות לשאלות שלי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אריאל
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

אני מודעת למגרעות שלי. בסדר, אולי לא לכולן. אבל אני יודעת שאני אדם מאוד קולני, מפוזר, חולמני, מעצבנת לעיתים קרובות, בטוחה שאני צודקת. אז אני מנסה להימנע מלהראות אותן. א' לוקהארט הזאת לא מודעת לדברים שהיא לא יכולה לעשות. היא פשוט לא מודעת לזה שהיא לא יודעת, שאין לה שמץ של מושג איך לכתוב.
הסיבה הראשונה ששנאתי את הספר הזה, היא בגלל שהוא כתוב איום ונורא. אחת צורות הכתיבה הכי מעצבנות שנתקלתי בהן אי פעם. בגלל שאני לא אצליח להסביר את זה מספיק טוב, תנו לי להראות לכם:

"הלב שלי פירפר כמו דג סלמון בין פרחי הדמונית" (אלוהים אדירים)

"הוא לא היה רק גאט. הוא היה התבוננות והתלהבות. שאפתנות וריח חזק. כל זה היה שם, בעפעפי עיניו החומות, בעורו החלק, בשפתו התחתונה המשתרבבת. אנרגיה עצורה." (שפתו העליונה המשתרבבת???)

"ברוכים הבאים לגולגולת שלי." (איפה היציאה?)

"שרירי הבטן שלו רוטטים והוא נראה עירום יותר מאשר בבגד הים" (יש טעם להתחיל בכלל? רוטטים?)
"הנשיקה שלנו הופכת את העולם לאבק" (רומנטי)

אני יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל נראה לי שהבנתם את העניין. הנורא מכל הוא שבשלב מסוים מתרגלים לסגנון הזה.
הספר הזה מעצבן בכל כך הרבה רמות. יש כאן ניסיון ברור להתחנף לבני הנוער. שונאים מבוגרים? חושבים שהם צבועים? נכניס את זה לספר. שונאים את הערך המוגזם שיש לכסף? גם את זה, צודקים. חושבים שמלחמות זה מטופש? גם. אוהבים רומני קיץ? יאללה. מרד נעורים? הולך. את כל השטויות נחביא מאחורי הדברים האלה. במה שנשאר אני אשתמש בדמויות הפלקט שלי ובאהבה המטופשת שלהם להעביר את הזמן עד הסוף המפתיע- מרגש- מדהים שלי.

אוקיי, אז הסוף באמת מפתיע. אבל שחושבים על זה, מקורי הוא לא. זה בוצע כבר עשרות פעמים בוואריציות שונות. "החוש השישי", "מועדון קרב", "פיתול כפול", "נעלמת" ואפילו "מר מ' היקר". אז האמת היא שאין כאן שום חידוש. ברור לגמרי שזה היה הדבר הראשון שלוקהארט חשבה עליו, אבל איך למלא עוד 200 עמודים במשהו בעל ערך, לא, זה הרבה פחות חשוב.

אם יש משהו שמעצבן יותר מספרים שטחיים ומטומטמים, זה ספרים שטחיים ומטומטמים שמתחבאים מאחורי אמירות עמוקות. תמיד יהיו בעולם ספרי נוער טפשיים. זה ברור. אבל לפחות הם לא מנסים להגיד לנו שהם לא. אפילו הסופר יודע את זה. הספר הזה, לעומתם, מתכסה בכל כך הרבה אמירות כאילו עמוקות כאלה, כאילו אינטליגנטיות, כאילו פילוסופיות, אבל זו רק קליפה ריקה. בפנים אין כלום, חלל ריק, ושטוח נורא. וזה הרבה יותר מעליב את האינטילגנציה מאשר ספר שיודע שהוא ספר שטחי.

בכל זאת זה לא היה בזבוז זמן מוחלט. למדתי שלושה דברים:
א. זה שג'ון גרין כותב טוב לא אומר שיש לו טעם טוב בספרים.
ב. הניו יורק טיימס ממליץ על כל ספר קיים.
ג. אנשי הכריכות צריכים לתת את הכריכות היפות לספרים ששווים את זה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אריאל

ביקורות נוספות על "שקופה"

שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

להסתגר בחדר, להגיף את התריסים, לסגור חלונות, לנעול את הדלת, ולברוח.
אתם יודעים עד כמה זה יכול להיות קל לפעמים? להיעלם מכל העולם ולהעמיד פנים שרק אתם שם?
יש הרבה דרכים לברוח, דרך מוזיקה, דרך כתיבה, דרך ספר טוב, דרך שינה, אבל בסופו של דבר חייבים להפסיק לברוח.
כי אם תמשיכו לברוח, אתם תתמוטטו מהעולם הדמיוני שאתם בונים לכם.

הייתי שם, ואני עדיין שם, אני חייבת לציין את זה.
הדמות של דריה עוררה כל כך הרבה הזדהות מצידי שהייתי על סף דמעות בערך בסוף הפרק הרביעי, העלילה הזכירה לי דברים שאני רוצה לשכוח, אבל הם קיימים ואינני יכולה להתעלם מהם.
ההתעלמות מהמציאות היא דבר שאני שיש אנשים שעוברים את התהליך על בסיס יום יומי, התעלמות מהמציאות האכזרית היא זאת ששומרת אותם חזקים.
לפחות אותי.
אני בורחת, ככה אני קיימת.

בספר ראיתי עוד מישהו כמוני, עוד אחד שמתעלמים ממנו ופונים אליו רק שצריכים ממנו משהו, זה מובן לחלוטין מצידי.
לא לבטוח בבני אדם, זה כבר היה נושא שהעמקתי בו אלפי פעמים לפני כן, צוין שדריה לא בטחה באף אחד, היא היססה פעמם רבות לפני שהסיקה מסקנות.

די התבלבלתי שקראתי על זה שדריה מסתגרת ולובשת בגדים שגדולים עליה באיזה חמישים ומשהו מידות, לובשת טרנינג גם בשלושים וחמש מעלות, אני מוכנה להעיד שזה אמיתי לחלוטין, אני בדיוק אותו דבר, וזה כאב לי לראות שיכול להיות שיש עוד כמוני, כי אם יש עוד, הם לבד.

עם ההסתגרות כבר השלמתי מזמן, התרגלתי ללכת כפופה, ומרוב שאני עושה את זה ככה אני מתחילה ללכת בצורה סימטרית עם הרגליים שלי בהשוואה למרצפות על המדרכה, או שזה מעורר רחמים, או שזה פתטי לחלוטין, עדיין לא החלטתי.
אנשים יכולים לבקר אותי, לכעוס עלי, לצעוק עלי, לנסות להזדהות, אבל ככה אני, ואני לא מתכוונת להשתנות, לפחות לא בזמן הקרוב.
דריה לא השלימה עם ההסתגרות שלה, את זה הבנתי שנתנה למיכל, הילדה המקובלת ביותר, להוליך אותה שולל ולא הקשיבה לקול ההגיון, לאחר מכן התעוררה אצלה המודעות לכך שאי אפשר להאמין לבני אדם, עדיין לא הבנתי אם זאת מודעות או שזאת אשליה.

מעולם לא קראתי ספר שנגע לי אישית, שנגע לבעיה שלי, להסתגרות שלי, והדברים שהדמות עברה היו כל כך דומים למקרים שאני עברתי עד שדמיינתי שאני היא והרגשתי כאילו אני צופה מהצד, והאמת, שזה גרם לי להבין כמה דברים, על התייחסות לאנשים קרובים שצריך לכפר עליה, כי היא כל כך הרסנית ופוגעת עד שאני הייתי מתמוטטת רק מלשמוע מישהו אומר את זה עלי.

היה רק דבר אחד שלא השלמתי איתו, שלא קרה לי, ואני גם לא בטוחה שיקרה לי.
וזה סוף טוב.
בחיים אין סופים טובים, ככה למדתי, כולנו מתים בסוף, זה הסוף הטוב שלנו? להיעלם ושישכחו אותנו? אנחנו, האזרחים הקטנים, נישכח וניעלם לעולם.
יש בעיה קטנה עם הסוף, אני לפחות, מעולם לא הרבתי לנקוט בצעדים שעלולים להשפיע, למדתי לשמור על הפה שלי, לסתום ולהיות בשקט, ומה שהפתיע אותי בסוף הוא שדריה נקטה בצעד ענקי ומשפיע במיוחד, שאני לא בטוחה שאם היא הייתה אמיתית היא הייתה נוקטת בצעד כזה.

לסיכום, זה ספר מדהים ומעורר הזדהות, אני ממליצה עליו בחום.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

את הספר הזה קראתי לפני עשור. החלטתי לקרוא אותו שוב ולא התאכזבתי. הסיפור מגולל את סיפורה של דריה ליבנה נערה בת 15 וחצי, לא מקובלת, עם דימוי שלילי לגבי גופה וחיי החברה, יום אחד הכול משתנה כאשר מגיעה נערה בשם אמה לחייה המחפשת שמלה ישנה של הברונית אנני, הן מגלות היסטוריה משפחתית שלמה, ודריה מגלה את כוחותיה, את כישרונה לשירה ומוזיקה. זה בהחלט לא מבחן קבלה, אבל מרגש לא פחות נאוה מקמל עתיר עושה זאת שוב ממליצה לתיכוניסטים וגם לראות את ההצגה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אורי החמודה
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

לא הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה, אבל בכל זאת קראתי מפאת הסקרנות.

אני מניחה שלכולנו ישנם שדים פנימיים הממתינים בסבלנות ובמתינות לגיחה קצרה ממקום מרבצם וכשזה קורה, זה כואב, זה שורף.

הספר הזה העיר את השדים הפנימיים אצלי. שדים שאף על פי שהצלחתי להתגבר עליהם, מדי פעם צצים ומזכירים את קיומם, מאותתים לי שהם כאן ולא באמת הצלחתי לשכוח.

שמעתי כבר זמן מה על הספר הזה. נערה בת 15 בשם דריה שאינה מקובלת בכיתתה, למעשה, היא אינה מהווה חלק אינטגרלי בו כלל ועיקר, היא נערה שקופה שנזכרים בקיומה רק כשרוצים ממנה דבר מה ותו לא.

אותה נערה כבר מזמן וויתרה על מעמדה החברתי ופשוט מתנהלת כמו צל, מסתגרת בחדרה ומנגנת כל היום עד שהשינה מכריעה אותה בסופו של דבר, למגינת ליבם של הוריה.

לנערה זו אב ואם, יוני ויעל. יוני פתח עסק של בניית אתרים ויעל יש לה סטודיו משלה לעיצוב שמלות כלה.

כל אחד מהשניים מנסה בדרכו להתמודד עם מצוקותיה של הבת, יעל מנסה לפלוש לחייה על מנת לגלות את העובר עליה ולעזור לה, אך הבת ממאנת לשתף ונוטה להסתגר בפני האם כחומה בצורה. בעוד שהאב, יוני, לא מתערבב כלל בבעיותיה של בתו, אלא מנסה להשתקע כל העת בעבודתו הקדחנית.

כשהתחלתי לקרוא והתוודעתי אל סיפורה של דריה, רחמיי נכמרו אליה, הרגשתי שאני מזדהה עימה, הרי גם לי היו את התקופות ההן שההליכה לבית הספר הייתה עבורי נטל קשה מנשוא והסירוב התקיף גבר על הרצון. עד כדי העדרות מרובה מהמסגרת הבית ספרית. במקום ללכת לבית הספר הייתי מתחפרת במיטתי, מניחה את שמיכתי על ראשי וישנה שעות רבות, מתעלמת מקולם של הוריי ושאר בני המשפחה אובדי העצות שניסו לשדלני פעם אחר פעם לקום בתקווה שיום חדש מביא עימו התחלות חדשות, בעודי משלה עצמי שהשינה מהווה משכך כאבים ובראשי המחשבה שאין הם מבינים כלל כיצד אני מרגישה ושכל נסיונותיהם לשפר את מצב רוחי לא מועילים. בפעמים אחרות מצאתי עצמי ״ מבלה״ את זמני בישיבה במחשב, או קריאת ספרים, העיקר לשכוח ולו למספר שעות את העצב שפקד את ליבי.
וכמובן התחושה המציקה שבדיעבד אין מי שמבין אותך באמת בין כותלי בית הספר, שאין מי שיהיה לך אוזן קשבת, שחוג חברייך מצומצם עד כדי היותו אפסי, היא מוכרת. יותר מדי מוכרת. ומה בסך הכול דריה ביקשה? חברים? זו בקשה גדולה מדי לנערה בגילה?
והייאוש, והעצב, וחוסר התקווה שמשהו ישתנה, מוכרים, מוכרים כל כך.

אבל מה שבאמת כאב לי ביותר הן הטחות האשם של דריה בפני עצמה, ההסתכלות התמידית במראה, ההגעלות העצמית, השפיטה הדקדקנית עד כדי חולניות של הפגמים באישיותה, במראה החיצוני, גרמו לי לחלחלה, לתרעומת. הרי הנערה הזאת חושבת שהאשמה נעוצה בה! ולא בהם!

אני חושבת שהסופרת עשתה עבודה מעולה מהבחינה הזאת, דריה הרגישה לי מאוד מציאותית, קודרנית ומיואשת, כיאה למצבה.
לדעתי הייאוש שלה היה חודר לבבות, הוא היה עשוי היטב, הוא גרם לי להרהורים רבים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על דריה ועל מצבה, על מה שעוללו לה, על הדרך שבחרה בכדי להתמודד עם המצב. ותוך כדי שאני חושבת על דריה אני חושבת עלי, על סקאוט הילדה והנערה, אני מזהה בדריה חלק מעצמי.
אני חושבת על הרוע האנושי ועל כך שהוא לא פוסח גם על ילדים שמתעללים בילדים אחרים וכמה שהמשפט ״ אדם לאדם זאב״ תקף לספר הזה ולחיים בכלליותם.

המשך הסיפור מקבל תפנית חדה בכך שההתעלמות של חבריה לכיתה של דריה הופך לניכור מוחלט, להשפלת וללעג, להשמצות וקללות. מאותו הרגע גומלת החלטה בלב הנערה: לא לשוב לבית הספר ויהי מה.

למרות שהדמות המרכזית היא דריה וכיצד היא מתמודדת עם סבלה, שזור בספר זה עוד סיפור והוא סיפורה של אמה, נערה בת 17 שמגיעה לישראל על מנת לגלות פרטים על בני משפחתה שאימה, פסנתרנית מפורסמת, מסרבת בתוקף כבר שנים לגלות לה אודותם.

כיאה לסיפור המשלב שני סיפורים וכצפוי, הדרכים מצטלבות להן, דרכה של דריה ודרכה של אמה.

רבים מהקוראים שקראו את הספר התאכזבו מרה מסיפורה של אמה, לטענתם, הוא היה מיותר וגרם לסיפורה של דריה להיות משני יותר.

אני אישית לא מסכימה לדעתם, לעניות דעתי הסיפור היה עשוי טוב ונתן נופך נוסף לעלילת הספר, אם כי העציב אותי קצת שסיפורה של דריה אכן נטה מעט הצידה לטובת סיפורה של אמה.

עם זאת, אהבתי את דמותה של אמה, היא הייתה מצוינת והוסיפה חן לספר. ורק כשנחשפתי אל דמותה הבנתי שלמעשה הבדידות שכל כך זועקת מתקציר הספר אינה משויכת אך ורק לדריה, אלא גם לאמה עצמה, שבודדה בצורתה שלה.

סוף הספר הוא, כצפוי, אופטימי, סוף טוב. אהבתי אותו, אם כי הרגשתי שהסוף הטוב נותן הרגשה קצת של סיפור סינדרלה. אבל מצד שני, אני יכולה להבין את המטרה של הסופרת, היא רצתה להראות שגם אם ברגע מסוים נראה שהכול אבוד, תמיד ישנה אפשרות לעלות ולפרוח, תמיד ישנה אפשרות לראות את האור. ובסופו של דבר אתה משלים עם דמותך ומבין כי החשיבה הביקורתית שלך לגבי עצמך הייתה שגויה.

למרות הרושם החיובי מן הספר, היו אי אילו מגרעות שגרמו לי להוריד כוכב אחד. למשל דמותו של הלקוח של אביה של דריה, עם כל כוונותיו הטובות, מסופקני אם דבר שכזה היה קורה בחיים.

יתרה מכך, עצם זה שהאם, למרות חשדה הרב באותו לקוח, החליטה להשאיר את הבית בידיו, מעט תמוהה, הרי אולי הוא ינצל את העדרות של בני הבית וינסה לעולל רעה לבתם? או לגנוב מן הבית או כל דבר רע אחר?

גם התעלמותה המוחלטת של דריה מהדרה, שכנתה שהייתה בין חברי כיתתה שלא התעלמו ממנה ושראתה בדריה בן אדם ולא כלי עזר, מעט מוזרה. למה לא לראות בכך הזדמנות להתחבר? אני יודעת על עצמי שאילו לי הייתה הזדמנות כזאת, לא הייתי מפספסת אותה.

גם חרה לי שלא ציינו בסוף הסיפור מה קרה עם הדרה, אם בסוף הן התחברו או לא, וחבל.

למרות זאת, ספר טוב מאוד, מרגש. כתוב מצוין ובעיקר לוחץ על בלוטות הרגש, ספר שבאמת מבהיר את כאבו של ילד שחבריו לכיתה לא סופרים אותו, ובמידה וכן, אז זה בכדי לנצלו או בכדי להשפילו.

ובעיקר, מזכיר לקוראים עד כמה תקופת גיל ההתבגרות ובית הספר אף פעם לא היו דבר פשוט. ויש את הילדים הללו שחווים אותם בעוצמה.


הערה: כשקראתי את הביקורת פעם נוספת, הבנתי שלא פירטתי על דמותה של אמה.
בכל אופן, אהבתי אותה. יכולתי לחוש את הכאב שלה וממה נובעים מעשיה. מסעה לישראל למעשה נובע מהרצון לגלות סודות שהוסתרו על ידי האם שנים רבות וגם אולי איזו משאלת לב קטנה שעל הדרך תופג תחושת הבדידות.
אמה לאורך רוב הספר היא נערה בודדה, אמא שלה מרבית הזמן אינה נוכחת בבית, היא נמצאת בהופעות ואביה עזב אותן כשהייתה בת 4, והקים משפחה אחרת.
אמה וגם דריה שתיהן נערות שחולקות גורל זהה של עצב, בדידות קשה וחוסר שייכות למקום מסוים.
למרות זאת, בסופו של דבר כל אחת בדרכה מצליחה לפתור את בעיותיה ויש תחושת תקווה חזקה בסופו של הספר, שלא הכול אבוד, ותמיד המצב יכול להשתנות.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•סקאוט
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

אני מקווה שאף אחד לא יכתוב על הספר הזה משהו כגון, "ספר שנכתב על בעיה, שלא רק דריה מתמודדת איתה, אלא גם אני."
אני לא רוצה לדעת שיש עוד אנשים, מלבדי, שיש להם בעיה שכזו, כי גם אני שם, מאז ומעולם הייתי שם.
כי אני יודעת שהם בודדים. שהם עצובים. שהם מנסים לברוח לעולם אחר, בין אם הוא קריאה ובין אם מוזיקה, ובין אם משהו אחר.
אני יודעת שהם לבד.

דריה מתמודדת עם הבעיה שלה בעזרת מוזיקה. היא בונה לעצמה עולם שלם משל עצמה- כמו שכתוב בתקציר, ההולם כל כך את העלילה- ובו היא יפה ואהובה.
אני מתמודדת עם הבעיה הזו, בעזרת קריאה.
הבעיה שלי, נוצרה בעקבות הקריאה.
מאז שהייתי בת שלוש, ולמדתי בעזרת בת דודה שלי לקרוא, הילדים זיהו שמשהו שונה אצלי. שאני לא כמוהם. ואז, הם התחילו לנדות אותי, נידוי שנמשך עד היום.
ילדים הם עם אכזר.

אני לא מנסה למצוא דרך לצאת מהבועה הזו. הבועה הזו היא שלי- ובה אני יכולה לעשות את כל מה שאני רוצה לעשות. בדרך כלל זה לשים את האוזניות המרופדות על האוזניים, לשבת מתחת לשולחן ולקרוא.

הפכתי את הביקורת על הספר ליומן חוויות משל עצמי.

אני אחזור לספר.

דריה היא כבר בת חמש עשרה. היא לא יפה, לא מקובלת ולא אהובה. פונים אליה רק כשצריכים ממנה עט או משהו כזה. הילדים בכיתה שלה רואים אותה רק כשהם צריכים משהו, עד אז היא שקופה, אפשר להביט דרכה על העולם.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעבור את מה שהיא עברה. אבל, עובדה: הסופרת בחרה שדריה תסתגר ותסרב לצאת מהבית בגלל מה שתיכננו לה ה"מקובלים".
אני חושבת, שכל ה"מקובלים", לא יודעים מה פירוש המושג, "חיה ותן לחיות."
הם חושבים שהעולם סובב אותם.
אני כועסת, כי בעצם, העולם כן סובב אותם, את היפים חסרי הדאגות, שאפשר להכניס את המידות הטובות שלהם לתוך אצבעון, שיישאר חצי ריק.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•סקיי
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

התופעה הזאת מרתיחה אותי תמיד, כל פעם מחדש. לא משנה בכמה ספרים אקרא עליה, בכמה סרטים אראה אותה או בכמה הצגות אצפה בשחקנים שמגלמים אותה. אני תמיד אתעצב, אכעס ואתצבן מחדש. אני מדברת על תופעת ההשפלה- אנשים מתנשאים וחסרי רגישות, שמשפילים אנשים אחרים, שלדעתם הם "פחותים" מהם. לא בגלל שאלה פגעו בהם. לא בגלל שהם עשו להם משהו- סתם כך, בשביל הבידור האישי שלהם. בשביל "הרגשת הכוח" המדומה.
אבל היה בספר הזה משהו שונה- הוא השפיע עליי ותיאר לי את התופעה הנוראה הזו באופן החזק ביותר.
דריה לבנה היא ילדה "שקופה"- חבריה לכיתה לא מתייחסים אליה ונזכרים בה רק אם היא יכולה להועיל להם. המילה "שקופה" גם מתארת את פגיעותה ורגישותה הרבה של דריה- היא שקופה כמו זכוכית-היא לא צבועה ,ואם פוגעים בה היא נשברת לרסיסים.
בספר יש דגש על בדידותה של דריה, על ההשפלה הזוועתית שחוותה בפני כולם, ועל ההתרוממות וההשתקמות שלה, למרות הכל.
בעקבות קריאת הספר הזה, גמלה בי ההחלטה: אם אראה כאלו דברים- אני לא אתן לזה לקרות! אומנם, לא הייתי עדה להשפלות בסדר גודל כמו של דריה- למרבה המזל, זה לא רווח בבית ספרי, אבל לפעמים אני כן שומעת "עקיצות" ודיבורים לא יפים אחד כלפיי השני.
והצלחתי. הייתי נוכחת כאשר מישהי מכיתתי שילחה "עקיצה" עסיסית אל עבר חברה טובה שלי. אמרתי לה שתעזוב אותה במנוחה ושלא תתערב בחיי אחרים. היא באמת הפסיקה, ומבט התודה בעיני חברתי היה שווה הכל.
לסיכום, אהבתי מאוד את הספר. מאוד מומלץ, ומלמד שגם אם נדמה שהחיים מלאים בירידות- כמו שדריה חשבה- תמיד, אבל תמיד, יש הזדמנות לעלות... :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אופיר
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

אתם יודעים איך זה להרגיש דחוי?
אני מקווה שלא.

להיות דחוי זה קשה, בהתחלה. אחרי שמתרגלים לזה, הדחייה הופכת להיות חלק ממך, ואתה שוקע בתוכה ומתמסר לחלוטין לדבר אחד, שיכול להיות מוזיקה, קריאה או כתיבה.
זה מפסיק להפריע לך.
אתה מתרגל למבטים שכאילו רואים דרכך, לקריאות המלגלגות והמשפילות, ולומד לחיות לצידן. אתה לומד לדעת שלא משנה איך תנהג ומה תעשה, תמיד יהיה מישהו שיעמוד בצד, יצביע עלייך, יצחק בקול רם ויגיד:"תראו את האידיוט הזה!", או משהו אחר, מעליב לא פחות.
אתם יודעים כמה קל לברוח?
הרבה יותר קל לברוח, להשתופף בצד, בפינה בטוחה ומוגנת, ולהשקיע את עצמך בכלי שייעזור לך לברוח לגמרי- ספר טוב, מוזיקה,כתיבה, שינה, מאשר להתמודד עם כל הבעיות שלך.
העליזות הולכת ודועכת.
אני עליזה רק בבית.
בבית-הספר אין לי שום סיבה להיות עליזה.
אז, כן, גם אני שקופה.
וכואב לי לדעת, שגם הרבה-הרבה אחרים- שקופים.

דריה ליבנה היא בדיוק המקרה הזה.
היא צריכה מרפקים חדים כדי לפלס לעצמה דרך, וציפורניים כדי לשרוט בחזרה את מי שפוגע בה. אבל אין לה אותם.
עדיף כבר להיות בחרם.
אז לפחות לא ישתעשעו בך כשמשעמם להם, למקובלים הנפוחים, שאתה בשבילהם רק כלי במשחק שחמט, שאפשר להקריב אותו, למען המטרה הכוללת-
הניצחון שלהם.

אני לא רוצה להיות כלי במשחק שחמט, שאפשר להקריב, ושום דמעה או חרטה יזלגו המורד הפנים.
אולי בעתיד אני אצליח לשנות את זה.

אני לא חושבת שאני צריכה להמשיך לתאר את הספר.
התיאור הטוב ביותר והעצוב ביותר שלו הוא; ספר שנוגע לבעיה, שלי, שלכם, ובעצם של כולנו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•סקיי
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

למרות שהספר פונה ל"נערים שבינינו" הוא נחת בספריה שלי רק מהסיבה היחידה שקראתי את "אות מאבשלום" ו"הנערה במרפסת ממול". שני הספרים הללו יחדיו וכל אחד לחוד הקסימו אותי בלשון הרהוטה העוטפת בקרבה תיאורים ומטפורות שלא נתקלים בהם ביום יום. נאוה פשוט כותבת יפה ויודעת לרתק את הקורא. גם את הספר הזה אהבתי מאוד.
ראשיתו של הסיפור במפגש מקרי בסופרמרקט של יעל וגלית (אמא של מיכל אורן– מלכת הכיתה). יעל "תופסת" שגלית עורכת "קניה גדולה" לקראת מסיבה שביתה מתכוונת לחגוג בביתה, אך משום מה דריה (ביתה של יעל) לא הוזמנה אליה.
המעגל החברתי של דריה לבנה בת ה-15 לא מחבק אותה. דריה ילדה שמנמנה ולא יפה. היא אינה מתמודדת ולעומת זאת, מוצאת נחמה בבדידות בחדרה, בנגינה בפסנתר, או בשעות ארוכות של רביצה במיטה ובשעות שינה מרובות.
כשיעל פונה לדריה ושואלת אותה: "את עייפה?" דריה עונה לה: "לא". יעל שואלת : "אז למה את הולכת לישון?" תשובתה של דריה: "כי ככה עוברים לי קצת החיים בלי שאני צריכה להתאמץ". (עמוד 25)
דריה מבלה בתוך עולמה שלה עם תריסים מוגפים, בכפיפה אחת ולבד, עד כדי כך שדריה מסרבת להמשיך וללכת לבית הספר. זו הדרך שדריה בחרה להתמודד עם החברים לכיתה.
בדידותה והתנהגותה של דריה מקשים וצובטים את ליבה של יעל בכל פעם שהיא נתקלת בפניה הנפולות.
יעל- האימא הקשוחה והקפדנית משתדלת ודואגת לגרום לביתה שתהיה מאושרת ושלא יחסר לה דבר, אך מאמציה לא צולחים עד ל.....
ליוני – אבא של דריה אין כאן תפקיד משמעותי כי גם הוא מתקפל מול יעל "הדיקטטורית". (יעל מבקשת מאחד האורחים של בעלה, להותיר את נעליו מחוץ לדלת בטרם יכנס לביתה לפגישה עם יוני ע"מ שלא ישאירו כתמים על המרצפות).

יש כאן סיפור של נערה בהתגברותה שמנסה לפלס דרך מול ההתעללות של החברה שלא מקבלת אותה, לעומת סיפור משפחתי ממלחמת העולם השנייה ושמלה שתלויה בחלון ראוה של סטודיו לכלות בדיזינגוף ומהווה סמל מרכזי בנובלה הנוכחית.
נאוה מצליחה לתפור את שני הסיפורים יחדיו עד להידוקם למקשה אחת.
יש בספר שימוש יפה במטפורות שאהבתי לקרוא כגון:
"דשא מטולא ערוגות"
"סקלה את עצמה ללא רחמים"
"הסיעה כפית סוכר אל כוס התה"
"הנשרים תמיד עפים לבד רק הכבשים רועות יחד"
"האושר שלנו טמון במה שיש בתוכנו ואינו תלוי באחרים".
לסיכום זהו ספר עם מוסר השכל לנוער ולמבוגרים. ספר מצויין עד כדי כך שלעיתים היתה לי לחלוחית בעיניים מלווה בכעס על "החברים לכיתה של דריה".
זהו ספר עכשווי על "בידוד חברתי" שלצערי לעיתים מוביל את הנוער לפעול בדרכים לא מקובלות עד כדי התאבדות. בספר הזה אין התאבדות אבל יש בדידות.
עם בדידות ניתן להתמודד וצריך להיאבק בה, במקרה של התאבדות לצערנו לא נשאר עם מה, או במה להתמודד.
אהבתי, ממליצה בחום.
קריאה מהנה.
לי יניני

לפני 13 שנים•
★★★★★
•לי יניני
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

אוקיי, וואו.
הספר הזה מספר ביד אומן של ממש את סיפורה של נערה שאני מאוד לא מסכימה אותה ואפילו כועסת עליה- ובכל זאת נהניתי מכל מילה.
הפרק הראשון תופס אותך, התעלומות ממשיכות להופיע ולסקרן ומהר מאוד מצאתי את עצמי ממשיכה לקרוא אותו בשעות הקטנות של הלילה ללא יכולת להתנתק.
הביטויים, התיאורים והמטאפורות פשוט מקסימים וגורמים לרטט ממשי של עונג. תיאורי היהדות מוסיפים באופן נפלא לעניין, ואפילו האתאיסטים למינהם יכולים להתאהב.
למרות שמנקודה מסויימת התעלומה כבר נפתרה מבחינתי בשלב יחסית מוקדם של הסיפור, הספר שמר על רמה אחידה של מתח ודאג לתת מקום מושלם לכל תעלומה ואירוע.
ספר נפלא, נכתב על ידי סופרת נפלאה באופן יוצא דופן. חמישה כוכבים בלי שום ספק!!!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ונילה
שקופה

שקופה

נאוה מקמל-עתיר

גם אני הייתי מסתגרת בחדר קוראת מנגנת כותבת מה לא ניסיתי עד שיום אחד החלתי שאני רוצה קצת חברה ולא לפרוק הכול בכתיבת שירים וסיפורים.
אני חושבת שהספר הראה לי דרך חדשה להסתכל על החיים.
גם לי היו מציקים ככה כולם חוץ מילדה אחת שעזרה לי ובסוף אני ניפתחתי והתחילו להכיר אותי ולאט לאט נוספו לי חברות.
אני חושבת שההסתגרות הזאת פתחה לי דלת לעולמות חדשים והדלת הובילה אותי לעולם החברה עולם אכזרי אך סוחף.
מילים יכולות לפגוע ומעשים יכולים לכפר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•הרמיוני גריינג׳ר
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“התופעה הזאת מרתיחה אותי תמיד, כל פעם מחדש. לא משנה בכמה ספרים אקרא עליה, בכמה סרטים אראה אותה או בכמ”