בהרי הכפור, שמהם נשקף הנוף היפה בעולם, היא ישבה בודדה, לבדה ובעיניה מבט עצוב כל כך. המים המתוקים של הנחל שזרם מתחתיה נצצו באור השמש השוקעת. היא מיששה באצבעותיה הארוכות את הדשא הרך ומגעו היה לרגע כשערו השחור, הנעים של אהובה. המים הנוצצים כעיניו והשמש האירה כחיוכו שהאיר את ימיה. עכשיו הוא כבר לא פה וימיה חשוכים ואפלים.
"לו היית פה עכשיו..." לחשה בעצב בתקווה שאולי הוא שומע אותה, אך היא ידעה שלא. הוא לא ישמע את צערה. לפתע תפס את עיניה פרח, פרח יפה ונדיר, פרח שרואים רק במקומות רחוקים. הפרח היה מוכר לה, צבעו וריחו עוררו בה זיכרון מטושטש. היא קטפה אותו בזהירות מהאדמה והחזיקה אותו בשתי כפות ידיה העדינות, נזהרת עליו כעל חרסינה שברירית ונזכרה מאיפה הוא מוכר לה. זה היה הפרח שהוא נתן לה כשישבו כאן בתקופה שבה העתיד היה נראה ורוד יותר.
"את רואה? את כמו הפרח הזה. נדירה, עדינה, שברירית. את הפרח שלי". לאט לאט המבט שבעיניה הפך להיות מבט שכולו שנאה, והיא החלה לתלוש את עלי הכותרת הוורודים של הפרח, משאירה אותו עירום. כשלא נותר עוד מה לתלוש, היא הניחה את הגבעול הירוק על האדמה ובכתה. בכי שקט. בכי של לב שבור ומרוסק. אני הייתי הפרח שלך פעם. אתה זוכר? ואתה העדפת פרח אחר. למה? היא צעקה שוב בתקווה שהפעם הוא ישמע. "ועכשיו אני כמוך", היא לחשה לגבעול הירוק שהיה מוטל ללא רוח חיים על האדמה. "גם לי היו פעם עלי כותרת יפים, שעטפו אותי. ואתה יודע איך קראו להם? אושר, אהבה ושמחה. ואז בא מישהו ותלש אותם ממני ועכשיו אני רק גבעול. גבעול סתמי, חסר חיים, זרוק על האדמה הקרה".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
