“לא הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה, אבל בכל זאת קראתי מפאת הסקרנות.
אני מניחה שלכולנו ישנם שדים פנימיים הממתינים בסבלנות ובמתינות לגיחה קצרה ממקום מרבצם וכשזה קורה, זה כואב, זה שורף.
הספר הזה העיר את השדים הפנימיים אצלי. שדים שאף על פי שהצלחתי להתגבר עליהם, מדי פעם צצים ומזכירים את קיומם, מאותתים לי שהם כאן ולא באמת הצלחתי לשכוח.
שמעתי כבר זמן מה על הספר הזה. נערה בת 15 בשם דריה שאינה מקובלת בכיתתה, למעשה, היא אינה מהווה חלק אינטגרלי בו כלל ועיקר, היא נערה שקופה שנזכרים בקיומה רק כשרוצים ממנה דבר מה ותו לא.
אותה נערה כבר מזמן וויתרה על מעמדה החברתי ופשוט מתנהלת כמו צל, מסתגרת בחדרה ומנגנת כל היום עד שהשינה מכריעה אותה בסופו של דבר, למגינת ליבם של הוריה.
לנערה זו אב ואם, יוני ויעל. יוני פתח עסק של בניית אתרים ויעל יש לה סטודיו משלה לעיצוב שמלות כלה.
כל אחד מהשניים מנסה בדרכו להתמודד עם מצוקותיה של הבת, יעל מנסה לפלוש לחייה על מנת לגלות את העובר עליה ולעזור לה, אך הבת ממאנת לשתף ונוטה להסתגר בפני האם כחומה בצורה. בעוד שהאב, יוני, לא מתערבב כלל בבעיותיה של בתו, אלא מנסה להשתקע כל העת בעבודתו הקדחנית.
כשהתחלתי לקרוא והתוודעתי אל סיפורה של דריה, רחמיי נכמרו אליה, הרגשתי שאני מזדהה עימה, הרי גם לי היו את התקופות ההן שההליכה לבית הספר הייתה עבורי נטל קשה מנשוא והסירוב התקיף גבר על הרצון. עד כדי העדרות מרובה מהמסגרת הבית ספרית. במקום ללכת לבית הספר הייתי מתחפרת במיטתי, מניחה את שמיכתי על ראשי וישנה שעות רבות, מתעלמת מקולם של הוריי ושאר בני המשפחה אובדי העצות שניסו לשדלני פעם אחר פעם לקום בתקווה שיום חדש מביא עימו התחלות חדשות, בעודי משלה עצמי שהשינה מהווה משכך כאבים ובראשי המחשבה שאין הם מבינים כלל כיצד אני מרגישה ושכל נסיונותיהם לשפר את מצב רוחי לא מועילים. בפעמים אחרות מצאתי עצמי ״ מבלה״ את זמני בישיבה במחשב, או קריאת ספרים, העיקר לשכוח ולו למספר שעות את העצב שפקד את ליבי.
וכמובן התחושה המציקה שבדיעבד אין מי שמבין אותך באמת בין כותלי בית הספר, שאין מי שיהיה לך אוזן קשבת, שחוג חברייך מצומצם עד כדי היותו אפסי, היא מוכרת. יותר מדי מוכרת. ומה בסך הכול דריה ביקשה? חברים? זו בקשה גדולה מדי לנערה בגילה?
והייאוש, והעצב, וחוסר התקווה שמשהו ישתנה, מוכרים, מוכרים כל כך.
אבל מה שבאמת כאב לי ביותר הן הטחות האשם של דריה בפני עצמה, ההסתכלות התמידית במראה, ההגעלות העצמית, השפיטה הדקדקנית עד כדי חולניות של הפגמים באישיותה, במראה החיצוני, גרמו לי לחלחלה, לתרעומת. הרי הנערה הזאת חושבת שהאשמה נעוצה בה! ולא בהם!
אני חושבת שהסופרת עשתה עבודה מעולה מהבחינה הזאת, דריה הרגישה לי מאוד מציאותית, קודרנית ומיואשת, כיאה למצבה.
לדעתי הייאוש שלה היה חודר לבבות, הוא היה עשוי היטב, הוא גרם לי להרהורים רבים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על דריה ועל מצבה, על מה שעוללו לה, על הדרך שבחרה בכדי להתמודד עם המצב. ותוך כדי שאני חושבת על דריה אני חושבת עלי, על סקאוט הילדה והנערה, אני מזהה בדריה חלק מעצמי.
אני חושבת על הרוע האנושי ועל כך שהוא לא פוסח גם על ילדים שמתעללים בילדים אחרים וכמה שהמשפט ״ אדם לאדם זאב״ תקף לספר הזה ולחיים בכלליותם.
המשך הסיפור מקבל תפנית חדה בכך שההתעלמות של חבריה לכיתה של דריה הופך לניכור מוחלט, להשפלת וללעג, להשמצות וקללות. מאותו הרגע גומלת החלטה בלב הנערה: לא לשוב לבית הספר ויהי מה.
למרות שהדמות המרכזית היא דריה וכיצד היא מתמודדת עם סבלה, שזור בספר זה עוד סיפור והוא סיפורה של אמה, נערה בת 17 שמגיעה לישראל על מנת לגלות פרטים על בני משפחתה שאימה, פסנתרנית מפורסמת, מסרבת בתוקף כבר שנים לגלות לה אודותם.
כיאה לסיפור המשלב שני סיפורים וכצפוי, הדרכים מצטלבות להן, דרכה של דריה ודרכה של אמה.
רבים מהקוראים שקראו את הספר התאכזבו מרה מסיפורה של אמה, לטענתם, הוא היה מיותר וגרם לסיפורה של דריה להיות משני יותר.
אני אישית לא מסכימה לדעתם, לעניות דעתי הסיפור היה עשוי טוב ונתן נופך נוסף לעלילת הספר, אם כי העציב אותי קצת שסיפורה של דריה אכן נטה מעט הצידה לטובת סיפורה של אמה.
עם זאת, אהבתי את דמותה של אמה, היא הייתה מצוינת והוסיפה חן לספר. ורק כשנחשפתי אל דמותה הבנתי שלמעשה הבדידות שכל כך זועקת מתקציר הספר אינה משויכת אך ורק לדריה, אלא גם לאמה עצמה, שבודדה בצורתה שלה.
סוף הספר הוא, כצפוי, אופטימי, סוף טוב. אהבתי אותו, אם כי הרגשתי שהסוף הטוב נותן הרגשה קצת של סיפור סינדרלה. אבל מצד שני, אני יכולה להבין את המטרה של הסופרת, היא רצתה להראות שגם אם ברגע מסוים נראה שהכול אבוד, תמיד ישנה אפשרות לעלות ולפרוח, תמיד ישנה אפשרות לראות את האור. ובסופו של דבר אתה משלים עם דמותך ומבין כי החשיבה הביקורתית שלך לגבי עצמך הייתה שגויה.
למרות הרושם החיובי מן הספר, היו אי אילו מגרעות שגרמו לי להוריד כוכב אחד. למשל דמותו של הלקוח של אביה של דריה, עם כל כוונותיו הטובות, מסופקני אם דבר שכזה היה קורה בחיים.
יתרה מכך, עצם זה שהאם, למרות חשדה הרב באותו לקוח, החליטה להשאיר את הבית בידיו, מעט תמוהה, הרי אולי הוא ינצל את העדרות של בני הבית וינסה לעולל רעה לבתם? או לגנוב מן הבית או כל דבר רע אחר?
גם התעלמותה המוחלטת של דריה מהדרה, שכנתה שהייתה בין חברי כיתתה שלא התעלמו ממנה ושראתה בדריה בן אדם ולא כלי עזר, מעט מוזרה. למה לא לראות בכך הזדמנות להתחבר? אני יודעת על עצמי שאילו לי הייתה הזדמנות כזאת, לא הייתי מפספסת אותה.
גם חרה לי שלא ציינו בסוף הסיפור מה קרה עם הדרה, אם בסוף הן התחברו או לא, וחבל.
למרות זאת, ספר טוב מאוד, מרגש. כתוב מצוין ובעיקר לוחץ על בלוטות הרגש, ספר שבאמת מבהיר את כאבו של ילד שחבריו לכיתה לא סופרים אותו, ובמידה וכן, אז זה בכדי לנצלו או בכדי להשפילו.
ובעיקר, מזכיר לקוראים עד כמה תקופת גיל ההתבגרות ובית הספר אף פעם לא היו דבר פשוט. ויש את הילדים הללו שחווים אותם בעוצמה.
הערה: כשקראתי את הביקורת פעם נוספת, הבנתי שלא פירטתי על דמותה של אמה.
בכל אופן, אהבתי אותה. יכולתי לחוש את הכאב שלה וממה נובעים מעשיה. מסעה לישראל למעשה נובע מהרצון לגלות סודות שהוסתרו על ידי האם שנים רבות וגם אולי איזו משאלת לב קטנה שעל הדרך תופג תחושת הבדידות.
אמה לאורך רוב הספר היא נערה בודדה, אמא שלה מרבית הזמן אינה נוכחת בבית, היא נמצאת בהופעות ואביה עזב אותן כשהייתה בת 4, והקים משפחה אחרת.
אמה וגם דריה שתיהן נערות שחולקות גורל זהה של עצב, בדידות קשה וחוסר שייכות למקום מסוים.
למרות זאת, בסופו של דבר כל אחת בדרכה מצליחה לפתור את בעיותיה ויש תחושת תקווה חזקה בסופו של הספר, שלא הכול אבוד, ותמיד המצב יכול להשתנות.”