1. על פסגת הר בודד

על פסגת הר בודד,
צופה לה על עץ שחור ויבש אשר עליו כבר נשרו-
ציפור שיר אחת קטנה-הניצוץ היחיד של ההר המתבודד.
מנסה לשיר היא אך כל נסיון עולה בתוהו.
רואה היא כמה אפור וקודר המקום,
עפה לה,עפה לה למרום.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

2. איחוד עם החמנית

על גדות נהר,מתעופפת לה שפירית,
מטיילת לה בין פרחי הדבורנית והאדמונית,
מחפשת לה את המקום "שלה",עד שמגיעה החמנית.
סוקרות עיניה הבולטות את עליה הצהבהבים של החמנית,
מחפשת עליהם את מקום מנוחתה.
מתיישבת היא על אחד מעליה,
חושבת לעצמה "הזאת החמנית ?"
"החמנית חיננית,אך מדוע היא פונה אל השמש, ונראית עצובה?"
"אני עוד אגרום לחמנית להיות מאושרת..." מלמלה השפירית.
מאחר וראתה את עצב החמנית שלא מגיעה אל השמש,
החליטה השפירית בכל כוחה למשוך בחמנית,שתהיה גבוהה ותוכל
להיות מאושרת,ולהגיע אל יעדה במרומים,לצד השמש הצהובה.
משכה השפירית ומשכה,הגיע ליל ושוב פצח באור היום.
לפתע,ראש החמנית אבד לו,החמנית כבר איננה.
השפירית קיננה עליה ימים ולילות, עד שיום אחד
גם היא איננה,היא התאחדה כבר עם החמנית,אי שם במרומים.
***
אשמח אם תתקנו אותי על שגיאות.. תודה!

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

3. הישראלי העצלן

בסרטים תמיד רואים את הדמויות בבוקר מתמתחות,שותות קפה (נס של קפה! כן היה חשוב לציין)... כן,מסתבר שהמוטו הידוע "שבת בבוקר,יום יפה..." לא כזה נכון. טוב,לפחות למה שתקראו כרגע.
אבל אצלנו זה לא ככה. פתאום כולם שכחו את המוטו הנחמד הזה ולוקחים אותו בצורה הכי אחרת שיש לו.
כאמור,הדמות של הישראלי העצלן נתפסת אצלנו כבלתי נסבלת ואנוכית אשר חושבת רק על עצמה, אך לפתע אם נקליט אותנו באחת המצלמות של האייפונים שלנו,נראה כמה הדמות שלנו זהה לחלוטין לדמות של הישראלי העצלן.
כן-אנחנו מתעוררים בשעה די מאוחרת בבוקר,מנסים במידת מה לקום מהמיטה עם מזרן הקפיצים הנוח שלנו,וכשאימא בבית וצורחת בלי הפסקה עליכם בזמן כשאתם חולמים חלומות על שאתם אוכלים פיצה עם תוספת זיתים,אנחנו מנסים להתעקש שרק עוד דקה,ולא עוברת דקה,אלא שעה,אם לא יותר!
הנס של הקפה שדיברתי עליו-הוא בעצם רק שוקו שאתם קונים בסופרמרקט במחיר מבצע.
אתם יורדים להשליך את האשפה יחד עם פיג'מה,כשכל העיניים של הרחובות מושטות לעברכם במבט המום (נו טוב,גם אותם המתבוננים עשו את זה פעם) ואתה מחייך כאילו "מה כבר עשיתי?".
אחר כך את משליך עצמך ומתנחל על ספת הסלון,מדליק את הטלוויזיה ובוחן במבטים את הערוצים עם השלט.
לפתע כשמגיע מישהו,אתם עושים עצמכם קוראים את התחזית ומנסים להתחכם- "4 מעלות באילת..." ואחר כך האדם שהגיע לביתכם מרים גבה וחוזר צעד אחורה.
כן כן,זאת האמת. אולי לא לגביי,אולי לגביכם,ואולי לגביי הרוב הישראלי.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

4. סליחה אמיתית

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

5. השלמה

אני ואת שונים,
אני ואת סוג של ניגודים.
אבל אי אפשר להכחיש-
שזה שאנחנו שונים-אומר שאנחנו מתאימים.
השחור הכהה שלך, השחור הזה
שגורם לי כעס,
והלבן שלי,הלבן החלק והרך,
משלימים את אחד השני.
אין עולם ללא ניגודים,
ואין אנשים ללא שוני.
הלבן שלך והשחור שלי
לא יכולים להתקיים בלי האחר.
העולם אינו יכול להיות רק בצבע אחד,
העולם חייב להיות צבוע בצבעים שונים.
וללא צבעים שונים-
מה הטעם בלחיות?

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

6. רועדת

אני רועדת,
הנשמה שלי מתגלגלת בעוצמה,
לאט לאט אני מרגישה,
שאני כבר לא אחראית לגופי.
הגוף מתנגד לשליטה שלי בו,
ודוחק אותי אל הקירות.
אני רועדת,
אני מרגישה שלאט לאט הידיים
עושות תנועות ללא רצוני,
העיניים שלי מביטות על דברים שלא רציתי,
וגורמות לי להיות עיוורת בפנים.
אני רועדת,
אני מרגישה שהגוף שלי כבר עבר שינוי,
וכבר איננו גופי.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

7. לב במתנה

לפני שהלכתי,
אימי חיבקה אותי בחוזקה.
היא הגישה לי קופסא יפה ועטופה עם שלל סרטים צבעוניים,
ומרוב סקרנות חטפתי מידה את הקופסא.
פתחתי אותה במהירות,
ולהפתעתי ראיתי לב.
לב זהוב ויפהפה,
לב של אימא ושל ילד,
לב של שני אנשים אוהבים,
לב של שמחה ואושר.
שאלתי את אימי:
"למה הענקת לי את הלב הזה?"
היא ענתה "כי לב אומר לך רגש טוב,כמו שמחה."
לא הבנתי ושאלתי שוב-
"למה הענקת לי לב במתנה?"
היא ענתה "כי לב אומר לך שיש לך אושר ועושר בחיים."
ניסיתי שוב לשאול- אך הפעם,התשובה הייתה שונה.
"למה הענקת לי לב במתנה?"
היא ענתה-"כדי להראות לך,שאתה הלב שלי,וכי איני יכולה לחיות בלעדייך."
***
תזכרו את זה לכל החיים-אין כמו האימא שלכם. תעריכו אותה בחיים,כי אין לכם עוד מישהו אחר כמוה :)

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

8. סרפנט-חלק 1

בצל ענן שחור משחור,תינוקת אדומת שיער בעלת 2 עיניים ירוקות הסתכלה בעיניה הקטנות על הסביבה שהתייצבה מולה. לא היה אף אחד מסביבה מלבד אישה אחת ואלפי חלקי פיח שהתעופפו באוויר. אותה אישה ידעה שהתינוקת בסכנת חיים והיא הייתה חייבת לעשות משהו. האישה בעלת הקרניים האדומות שצצו מתוך השיער שלה,הייתה ככל הנראה שטנית. אבל כיצד? כיצד שטנית,בעלת לב מאבן,שברה כנגד כל הסיכויים את חוקי הטבע. כנפיה האדומות של השטנית השתלבו תוך כדי בכנפיה הלבנות והצחות כשלג של התינוקת הקטנטונת,שרעדה מקור ששרר באזור בו הייתה. השטנית החלה לבכות,זה היה דבר מסעיר ומחזה נדיר. בתום הבכי,השטנית התעופפה לה אל עבר מקום לא נודע.לא עבר זמן רב,ומלאכית אחת,מצאה את התינוקת היפהיפייה ולקחה אותה לביתה.מאז פני התינוקת לא ראו את עינייה האדומות של השטנית.
כאשר הבינה המלאכית כי התינוקת הקטנטנה לא תראה יותר את הוריה,לקחה אותה להיכל גדול ומפואר,שבו התנוססו אלפי צורות עננים ובתוך כל אחד-התנוסס שם אחר וייחודי.במרכז ההיכל המפואר ניצב שולחן בעל מראה עתיק בצבע לבן שעליו היה מונח כדור יהלום ריק. המלאכית הרימה והעיפה לאוויר את הכדור. פתאום החלה מערבולת ענקית באוויר. אלפי שמות הסתובבו במערבולת עד שלפתע נכנס שם אחד לתוך כדור היהלום. היא הכניסה את היד לכדור והוציאה את פתקית השם. עיניה הבזיקו כשראתה את השם.
"א....א...נג'לי?"
התינוקת הקטנה משכה באוזנה של המלאכית והתחילה לצחוק.
ללא מילה נוספת,המלאכית יצאה מן ההיכל ישר אל ביתה.
כשהגיעה,התחילה למלמל-
"את תהיי מיוחדת ביותר אנג'לי... שמך הוא לא שם שניתן לכל אחד. אנחנו נצפה ממך לגדולות... אני יודעת את זה... אני יודעת..."
מאותו היום,טיפלה בה במסירות רבה,ולא עזבה אותה אף לשנייה אחת.
***
חלפו להן השנים במהירות,ואנג'לי הפכה לנערה צעירה יפהיפייה בעלת שיער אדום שהבריק כלהב חרב בשמש.
כנפיה הלבנות הפכו לגדולות יותר מדי יום. ככל שהתגברה,זכתה ליותר דברים חדשים שמקבל מלאך מתבגר.
אנג'לי הייתה בת 13, הגיל בו בדיוק המלאכים הולכים לבית הספר "ווינגס כשפים וקסמים",בית ספר מיוחד בו לומדים שטנים ומלאכים ביחד את יסודותיהם.
"אנג'לי! בואי תרדי למטה! היום הגדול הגיע!" אמרה המלאכית שלמעשה,הייתה בשביל אנג'לי כאימא.
"אני באה!" אנג'לי התעופפה במהירות וחלפה על פני מדרגות העץ שהובילו לחדרה.
היא לקחה את תיק הבית ספר שלה וחיבקה את האימא שלה לכאורה. היא התעופפה במהירות לכיוון בית הספר הראשון שלה,ווינגס. היא שאפה אוויר צח וסגרה את העיניים והתעופפה לה כאילו שהיא באותו רגע בחלום ורוד. לפתע,נקטע החלון.
היא פקחה את עיניה וראתה שהתנגשה בשטן. אוי לא... זה רק מה שהיה חסר לי! חשבה לעצמה.
השטן קם ממקומו.
"תסתכלי לאן את הולכת! מלאכית חובבנית..." השטן היה מלווה ומוקף בהמון שטנים אחרים בעלי חיוך זדוני וכתמים בצורת כוכב על רחבי הגוף,במקומות שונים.
"אני מצטערת.. אני לא התכוונתי..."
השטן גיחך.
"אני מבטיח לך שבפעם הבאה שתעזי להתקרב אליי,את אבודה."
השטן התעופף לו במרומי השמיים יחד עם חבריו האחרים.
היא המשיכה להתעופף לכיוון בית הספר,בתקווה לא להיתקל בשטן,או בכלל באחרים.
היא נכנסה לחצר בית הספר.לפניה ניצב מבנה ענקי שאורכו היה ארוך ביותר ורוחבו היה רב מימדים. המבנה הענק חולק לשני חצאים שנצבעו בצבעים שונים-לבן ואדום. ברור כשמש שכל חצי היה מיועד לצד אחר. הלבן-למלאכים,והאדום לשטנים. בכניסה לשני החצאים עמדו 2 אנשים-האחד מלאך,והשנייה שטנית. ככל הנראה שניהם היו מנהלי בית הספר. אנג'לי ניגשה אל המלאך הזקן שהיה "הבוס" החדש שלה והחלה לדבר איתו.
"שלום,שמי אנג'לי... אני חדשה כאן ואיני יודעת איזו כיתה אני... אני בת...."
המלאך הזקן קטע את דבריה.
"כיתה ראשונה מצד ימין,דלת לבנה עם 2 חלוניות קטנות למעלה. בהצלחה."
אנג'לי הייתה עם פה פעור. המלאך הזקן היה כל כך חכם בכדי לדעת מה היא רוצה לשאול עוד לפני שאמרה את כל דבריה?
היא נכנסה לכיתה. היו שם כ-20 מלאכים בגילה שישבו ובהו בה יחד עם האישה שעמדה ליד הלוח,שאנג'לי הניחה בוודאי שזאת תהיה מורתה.
"אני מצטערת... לא התכוונתי להפריע כרגע..." התנצלה.
"שבי באחד הכיסאות הפנויים..." אמרה באנחה המורה.
אנג'לי שלחה מבטים לכל הכיוונים-אך הסיחה את דעתה דלת אדומה-לבנה שקישרה כנראה בין שתי כיתות.
"בוקר טוב תלמידים. אני המורה החדשה שלכם,דריאנה. כאמור,אנחנו נמצאים בבית ספר שמקשר בין שטנים למלאכים,וכל כיתה של מלאכים,תעבוד בשיתוף פעולה עם כיתת שטנים.אנחנו נעבוד עם הכיתה שלידנו,יחד עם המורה שלהם,אווילנו. הדלת האדומה לבנה שבדרום הכיתה מקשרת בין שתי הכיתות. חל איסור באופן מוחלט לתלמיד להרשות לעצמו להכנס לכיתה השניה ללא רשות! תלמיד שיעז לעשות זאת ינשור מיד מבית הספר ווינגס ללא הזדמנות שנייה! עכשיו,נועיל בטובנו להיפגש עם הכיתה השנייה שנעבוד איתה. הבה ניצא למסדרון." כל תלמידי הכיתה יצאו בעקבות דריאנה למסדרון והתיישבו שם. לפתע-דלת הכיתה השנייה נפתחה וחבורת שטנים בעלי שיער בצבע פחם יצאו. אנג'לי הסיטה את מבטה לכיוון השטנים וראתה את אותו שטן שהתנגשה בו היום. השטן הסתכל אליה בעיניו האדומות במבט רצחני שאמר לה כאילו "שוב פעם את? הפעם את באמת א-ב-ו-ד-ה !". היא הסיטה שוב מבטה אל שני המורים. "שלום. אני אווילנו,המורה של השטנים." הציג את עצמו. "כאמור-בנוסף ללימודים הרגילים שלנו-השטנים והמלאכים לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים למראה של השני שמנסה לגרום לבני אנוש להיות בדרכו שלו,אז לכן,לפי מיטב המסורת שלנו-השטנים והמלאכים ילחמו על בן האנוש שלהם בדרכים שונות ללא אלימות. חל איסור מוחלט ליצור מגע כלשהו בין שטנים ומלאכים. אין לתאר מה יהיה לזוג שיעז לעשות זאת!עכשיו,אני ודריאנה נכריז על שמות הזוגות שיתחרו על בן האנוש שלהם."
"גולדינה ואריוס-אתם זוג אחד. בן האנוש שלכם יהיה ג'ימי."
דריאנה ואווילנו המשיכו לקרוא באותו סגנון את הזוגות האחרים.
"ריו ואבלין-בת האנוש שלכם תהיה בריטני."
"אנג'לי וסאם-בן האנוש שלכם יהיה קווין."
"עכשיו אתם תכירו את בני הזוג שלכם בפנים ובמראה."
"אנג'לי וסאם-גשו אליי."
פתאום-אנג'לי הביטה בפניו של סאם-וראתה את אותו הנער שעוד שנייה ירצה על בטוח להרוג אותה.
"עכשיו את באמת אבודה... אני מבטיח לך." אמר לה בלחש.
אנג'לי רעדה מפחד.
"אנג'לי,סאם,עכשיו תיגשו לחדר המרכזי מצד ימין. עוד מעט אני ודריאנה נבוא ונסביר לכם משהו."
הם ניגשו אל הכיתה בלי להעיף מבט לשני.
לפתע הדלת נסגרה.
"הצילו! אנחנו תקועים!" אמרה אנג'לי.
***
המשך בחלק הבא... מקווה שאתם במתח!

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

9. חריגה-סיפור אמיתי

הכל התחיל כשעליזה,השכנה שלנו שגרה בקומה 8 בדירה 29,החליטה לעבור דירה.
היא לא כנראה לא נהנתה מספיק להיות גרושה בבניין ענקי שבתוכו חיים משפחות צעירות עם הרבה ילדים,אז היא החליטה לעבור דירה.
אבל הגעגוע לא היה העניין המרכזי פה,אלא משהו עוד יותר גרוע.
הבניין שלנו מבוקש ביותר. אפילו אנשים חילקו פליירים לבניין שלנו בשביל שנמכור להם דירות.
ואכן,עליזה בקלות הצליחה למצוא קונה. כעבור 4 חודשים אנחנו פחות או יותר פגשנו את המשפחה החדשה. המשפחה החדשה,משפחת בכר,הייתה עם 3 ילדים. 2 מהם היו תאומים,בן ובת,ואחת בת 3.
את הילדה שבעלת אח תאום אני מכירה כבר מן בית הספר,ואנחנו אפשר לומר-חברות.
אחרי מספר חודשים שהם קצת התאקלמו בבניין,ביתם הזמינה אותי לדירה החדשה שלהם.
כשראיתי את פניה של אחיה התאום ידעתי שכבר משהו איתו לא בסדר.
אני ממש התביישתי לשאול כי זה היה פוגע,אבל הבנתי ממילא שאחיה התאום חולה בתסמונת דאון.
שיניו היו מעוותות עם חיוך קטן שעולה על שפתיו,ועיניו הפוזלות הסתכלו עליי בעין מבט מוזר שאי אפשר לתאר אותו במדויק.
אחרי המבט המוזר הזה,היא לקחה אותי לחדרה ושיחקנו יחד דמקה.
לפני שאחיה התאום נכנס , היא סיפרה לי שהוא מחבב אותי.
אני לא הגבתי לאותו משפט. שתקתי.
אבל בלב, אני חשתי תחושה מוזרה.
הלב שלי התעקם והפך להיות קודר.
אני פשוט אמרתי במחשבות שלי "לא,זה לא יכול להיות! לא!".
לאחר מכן אח שלה בא.
הוא הפחיד אותי שוב עם המבט שלו.
אני לא ידעתי פשוט איך להגיב.
ילד עם תסמונת דאון? מחבב אותי?
זה היה מוזר.
כל הגוף שלי רעד. הפנים שלי הפכו ללבנות כשלג.
אחרי המשחק,חזרתי הביתה.
מאז אותו יום,אני רואה את אותו תאום במעלית,
מסתכל עליי בחיוך שלו,
ואני עדיין אומרת לי בלב- "לא...!"
**
הערה שלי-הסיפור הזה עליי. לא מזויף. כל התחושות והצמרמורת שהמספרת חשה כאן-גם אני חשתי.
אני לא רוצה לפגוע באותו ילד,כואב לי עליו מאד. אבל עדיין הגוף שלי רועד בלי אין סוף...

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים