1. סיפור חדש-אהבה ממט מיליון-פרק א':

אהבה ממבט מיליון
פרק 1:
הוא הסתכל,
מאחרוי הווילון צפה בה עושה חזרות, על השיר והריקוד למופע הכישרונות...
הוא הסתכל ופשוט לא ידע מה לעשות עם עצמו...
איך הוא היה כזה טיפש?!
איך, איך הוא לא הבין קודם?!?!
בעודו חושב, היא כבר הספיקה ליפול פעמיים לנגד עיניו, הוא בקושי נלחם
בדחף לצרוח אליה, לחשוף את עצמו ולהודות שהוא מצטער, מצטער על העלבונות,
על הנטישה, על האכזבה שגרם לה, אבל האגו שלו, לא נתן לו להתוודות על חטאיו...
אז הוא עזב, אדום מבושה, מעוצבן ורוגז עליה, בעצם, כנראה על עצמו...
הוא ידע זאת, אבל היה גאה מידי כדי להעמיק מחשבה, בכדי להתוודות בפניה, ובכלל בפני עצמו...

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

2. הנה שיר חדש!

מילים חדות כתער:
יום יום אני אותך מקבלת כמו שאת,
אך אלי את מתייחסת, כמו אל אף אחת!
מסתבבת לך, כמו מלכה, לא רואה אף אחד ממטר ;
זה שאת חושבת שאת מושלמת, לא עושה אותך בסדר!

מילים חדות כתער, פוצעות לי את הלב,
תסתכלי קצת מסביב, גם לי כואב!
מזדעזעת ונרתעת, ומניחה לך להמשיך,
ומעשייך גורמים לעולמי להחשיך...

עוצמת את עייני נותנת לך לברוח, להאשים ולא לסלוח...
בסופו של דבר, אין לי כוח....
להמשיך.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

3. הנה... שוב סורי...

מהפך הגורלות
פרק 1:
"מייסי!!! צאי מהחדר! עכשיו!" קרא אלי אבי.
יצאתי לאט ובזהירות מחדרי הקטן שבקושי הכיל מיטה קטנה, ארון פיצפון
ושידה לכל הדברים האחרים.
ומכוח ההרגל, שלמזלי היה קיים, התכופפתי בעת יציאתי מהחדר, וההרגל, שכרגיל,
לא טועה, עזר לי להינצל מבקבוק וודקה שאבי שלך לעברי בצרחות רמות.
"צאי מיד, גועל של ילדה! טינופת! בא שליח, טוסי מכאן ברגע זה!" ולמזלי, הלכתי כי הוא
זרק לכיוון המקום שבוא עמדתי לפניי שניה וספגתי את מלוא אופיו של אבי השיכור והמכה,
בקבוק נוסף.
פרק 2:
פסעתי לאיטי לכיוון החצר לראות מה מתרחש שם וראיתי שם שליח גיבן שכבר רגיל לראות את פרצופי
בירך אותי לשלום, מסר לידי מכתב ונאנח עמוקות .מצאתי לי אבן מחודדת ובעזרתה פתחתי את המכתב. ותוך כדי נכנסתי לביתי הרועש. עוד לפני שהספקתי לקרוא את הכתוב שמעתי את אבי קורא
אליי: " ג'וקית! בואי הנה מיד! ילדה כפויית טובה! אני, שגידלתי אותך, שהשקעתי בך את כל חיי, לא יכולת להביא לי מכתב מסכן אחד ,וכרגיל, התעופף לעברי בקבוק וודקה מלא שנזרק בכוונה לפוצץ
את ראשי לחתיכות...
פרק 3:
רצתי אל חדרי.
נשברתי.
לא יכולתי לשאת את העלבונות, ההתעללות, ההשמצה, חוסר האהבה...
מה לא הייתי עושה בשביל אבא נורמאלי, ואוהב... ובכלל,
איפה אמא? היא הייתה אמורה לחזור באותו היום...
שמתי לב למשהוא לבן וצחור (שלא בדומה לבגדי המלוכלכים והמתולאים...) בתוך כיסי.
זה היה המכתב.
פרק 4:
בסתר, בשקט, בלי שאף אחד ידע,
פתחתי את המכתב.
בכתב יד יפהיפה היה כתוב בדיו כחולה כשמי ערב:"אנאבל, אם במשפחת מרסל,
בת ליאנה ויעבקוב מרסל, נפטרה ב '14.5.48, במצריים.
וצוואתה: אני מורישה את חלקי לביתי הקטנה, אני יודעת שאני גוססת...
תיהי חזקה, לעולם אל תישכחי את עצמך!
אני מורישה לך תליון שבו נמצאת התמונה הראשונה שלנו יחד, כמשפחה מאושרת"
זהו.
לא יכולתי לנשום.
פרצתי בבכי תמרורים, ונקברתי תחת סמיכה למשך יומיים נוראים של מחשבות
מזעזעות על מותה של אימי.
לאחר פרק הזמן הממושך הזה, ארזתי את חפצי במהירות, התעופפתי בבית כמו רוח סערה.
אבי עוד לא הספיק להביא בקבוק להשלכה וכבר יצאתי מהבית מלוות בצרחותיו האיומות של אבי.
רצתי ולא עצרתי. לא ידעתי לאן אני רצה, ולא רציתי לדעת...
פרק 5:
עברתי בשבילים מפותלים, יערות, הרים ועמקים, אך בכל זאת המשכתי לרוץ...
בסופו של דבר רגלי העייפות והסדוקות החלו לדממם.
נפלתי ארצה, על ברכיי והתחלתי לפרוק את תרמילי.
ראשית, הוצאתי את התליון.
הנחתי אותו ברכות בכיס מעילי.
לאחר מכן פרקתי את חפצי: כרית קטנה, מסרק קטן, מימיה ריקה, לחם, גבינה וחסה.
אכלתי לאט ובשקט.
פרק 6:
לרוע מזלי, התחיל לרדת שלג. נזכרתי לאט לאט, שעכשיו חג המולד...
הנחתי את הכרית על הארץ, קברתי את פני בתוכה ומיררתי בבכי.
אט-אט נרדמתי...
כשהתעוררתי, מצאתי להקת שועלים עומדים דרוכים, מוכנים לזנק על הקורבן...
ומיהו הקורבן?
אני.
סקרתי לרגע את סביבתי, נואשת לקבל ממנה חסד, אך כלום.
צרחתי אל השמיים.
השועלים החלו להתקרב באיטיות.
זינקתי על רגלי, ורצתי במהירות.
את כל רכשי, כל מה שנותר לי, איבדתי במתקפת השועלים הארורה.
אוי, למה החיים שלי בזבל?!?!?!?!?
כשחשבתי שאיבדתי את השועלים המורעבים, נעצרתי.
מולי ראיתי בית, קטן.
התרחקתי כמה צעדים ממנו והתיישבתי לנוח.
הכנסתי את ידי הקפואות לכיסי ובכיתי;
בכיתי על רכושי שאבד, אמי שאבדה, חיי שבטח עומדים להגמר...
עצרתי את הבכי, והתעמקתי בכאב...
דימעותי קפאו על לחיי, וידי הסדוקות מקור החלו לדמם.
התחפרתי בתוך בגדי וניסיתי להרדם.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

4. מהפך גורלות-פרקים 5-6

פרק 5:
עברתי בשבילים מפותלים, יערות, הרים ועמקים, אך בכל זאת המשכתי לרוץ...
בסופו של דבר רגלי העייפות והסדוקות החלו לדממם.
נפלתי ארצה, על ברכיי והתחלתי לפרוק את תרמילי.
ראשית, הוצאתי את התליון.
הנחתי אותו ברכות בכיס מעילי.
לאחר מכן פרקתי את חפצי: כרית קטנה, מסרק קטן, מימיה ריקה, לחם, גבינה וחסה.
אכלתי לאט ובשקט.
פרק 6:
לרוע מזלי, התחיל לרדת שלג. נזכרתי לאט לאט, שעכשיו חג המולד...
הנחתי את הכרית על הארץ, קברתי את פני בתוכה ומיררתי בבכי.
אט-אט נרדמתי...
כשהתעוררתי, מצאתי להקת שועלים עומדים דרוכים, מוכנים לזנק על הקורבן...
ומיהו הקורבן?
אני.
סקרתי לרגע את סביבתי, נואשת לקבל ממנה חסד, אך כלום.
צרחתי אל השמיים.
השועלים החלו להתקרב באיטיות.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

5. יואוווווווו!

תודה לכל המגיבות והמגיבים!!!!
אני מאוד שמחה שאהבתם! אני עובדת על המשך ברגע זה! עוד כמה פרקים ואני אפרסם באתר!

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

6. מהפך גורלות-סיפור-פרק ראשון.

הנה סיפור קצרצר שיהיה ארוך מאוד בקרוב...
זה פרק ראשון...
..............................................................................................
מהפך גורלות:
"מייסי! צאי מיד מהחדר! ילדה גועלית! טינופת!" קרא לעברי אבי.
יצאתי לאט ובזהירות מחדרי, וראיתי את אבי, פניו אדומות, ידיו מקווצות לאגרופים, בקבוק וודקה
בידו וראשו נטה ימינה בעווית מפחידה.
הוא צרח:"יש שליח בחצר... רוצי! מיד!"
ולמזלי, הצלחתי ללכת לפני שבקבוק וודקה התעופף לעבר המקום שבו עמדתי שבריר שנייה קודם.
בחצר, אכן, היה שליח.
הבעת פניו הרגיעה אותי, עיניו החכמות והתכולות בחנו אותי ובחיוך חביב הוא בירך אותי לשלום.
הוא מסר לידי מכתב וחבילה. על החבילה, בכתב מרוח היה כתוב:" הנה האספקה החודשית של הוודקה. עוד חודשיים אני מגיע לאסוף תשלומים."
את המכתב דחפתי אל כיסי בכדי שאבי לא יגזול גם אותו ממני.
כשלקחתי לידי את החבילה, מבטי התעכב על השליח המתרחק.
הוא הלך לאיטו במורד הרחוב הרעוע ונעלם מעיני.
כשנכנסתי הביתה, שמעתי צעדים חפוזים מתקרבים אלי.
זה היה אבא.
כאשר הוא ראה אותי, הוא ירק על רגלי וצרח בכל כוחו:" אח! ילדה מטונפת, ג'וקית!
כמה זמן לוקח להביא מכתב?!?! אני שהשקעתי את חיי בלטפל בך, טינופת קטנה, לא יכול
לקבל ממך את הדואר בזמן?!?!"
לא יכולתי לשאת את זה. הנחתי את הוודקה על השולחן, ורצתי לחדרי.
נעלתי את הדלת, ופרצתי בבכי מר.
למה!?!?!?!?!?!?
למה אני סובלת את ההתעללות, ההשפלה, הרוע, למה???
אחרי כמה דקות, נשמתי עמוק, אספתי את חפצי אל תוך תרמיל קטן, התלבשתי בבגדים חמים והתיישבתי על המיטה.
פתחתי את המכתב, ובו היה כתוב בכתב מסולסל ויפהפה:" אנבל, בת ליאנה ויעקוב מקביים, מתה בתאריך: 18.4.1995 במצריים. וצוואתה: אני מורישה את הדבר היקר לי מכל, לביתי, מייסי מקביים. אני מורישה לך ביתי, את תליון התמונה שלנו. בו אנו מצולמים כמשפחה מאושרת."
הכנסתי את המכתב לתרמיל, פתחתי את דלת חדרי, ופרצתי מחוץ לבית ובריצה.
לא ידעתי לאן ללכת, פשוט המשכתי לרוץ...

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

7. מלחמת אחים... זה רק הפרק הראשון ☻

חשוך... קר... היא הלכה לאיטה, אי שם, על פסגת הר המוות.
היא נעמדה על הקצה, עצמה את עייניה ודמעה אחת בודדה נשרה מעיינה.
היא אספה את תעוזתה, היא שיחררה את כל מי שיקר לה מכלוביהם הנמצאים בתוכה, מגוננים עליהם...
היא התרוקנה לגמרי, וקפצה... היא לא יכלה להתאפק ופרצה בבכי תמרורים.
קול קטן, בתוך תוכה דיבר, ניסה לשכנע אותה לאחוז בדופן הצוק הסילעית ולהציל את עצמה.
כשהרגישה שהקרקע ממש קרובה, שעוד שניה זה קורה, הקול כבה, היא פתחה את עייניה, והפכה לאש.
היא מצאה את עצמה, חיה, למרבה הפלא, במקום זוהר ויפיפה...
היא תהתה אם היא מתה, או שניצלה בדרך על טיבעית ממות בטוח.
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
אני חייבת לנסות לנסח את השאר... אתם עוד תראו את הקשר לשם של הסיפור כשאגמור את כולו... ☺

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים