מר גפן היה איש זקן חביב ביותר.
כל בוקר הוא התעורר עם שחר, נעל את ערדליו ויצא לסיבוב ברחוב.
הוא טייל בכל השכונה. מדי פעם יחד עם הכלב של השכנה ממול, ומדי פעם לבדו. כשהיה לבדו, הוא שרק לעצמו שירים עליזים. כשטייל עם הכלב, הוא זרק לו מקל – והכלב הביא. זרק שוב, ושוב הביא.
כל יום, כשמר גפן התהלך ברחוב בסווטצ'רט האפור שלו, ובמכנסי הטרינינג הכחולים – הוא נופף לי לשלום. מדי פעם, לפני שהאוטובוס אסף אותי לבית הספר, שוחחנו בינינו. מר גפן תמיד התעניין בשלומי, שאל אותי איך בבית הספר, ואיך החברים, שאל על המורות והשיעורים...
לא ידעתי מה לשאול אותו, אז שאלתי אותו על מזג האוויר, ועל החתול ההוא שכל הזמן תוקף את הדוור. מר גפן צחק מבדיחותי. היו לו עיניים טובות, ושיער מזדקר בצבע שיבה.
בשיעורי ספרות כתבתי לו שירים. בשיעורי אמנות ציירתי לו וורדים. אני אהבתי את מר גפן שלי, והוא אהב אותי.
אבל בוקר אחד כשהתעוררתי – הוא לא היה שם. חיכיתי לו ברחוב, שיצא לטיול היומי. חיכיתי וחיכיתי ימים רבים, אך האמת התגלתה כשאמא הזמינה את שושנה, השכנה ממול, לקפה ועוגה.
"אומרים שהוא עזב לעיר אחרת. הוא היה ממש משוגע... כל בוקר קם בשש וטייל ברחוב. עם הבגדים המטונפים ההם, והשיער המזעזע..." שמעתי את שושנה.
"באמת? כי בתי דווקא חיבבה אותו." אמרה אמא.
הוא עזב. הוא עזב אותי. מר גפן נסע לעיר אחרת. מר גפן שלי. שלי ורק שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
