“א', ש' וגם ש' השני היו נסערים.
"בטח שיש שם משהו", חזרו ואמרו, מתנשפים אחרי הספרינט הארוך.
הם חזרו מתצפית שערכו על הצריף המבודד בפאתי הקיבוץ, זה שהיה בקצה שכונת הצריפים הישנה.
ישבנו, ילדי בית היתומים, מכונסים בדשא הגדול, מקשיבים לשלושתם.
לקראת סוף הסבנטיז, יום שמש והשלושה שפתחו לעצמם מה שנקרא אז "מחבוא", קרי מאורה בה אפשר לרבוץ מבלי שאיש יציק, חזרו
במהירות כדי לדווח לנו על הפעילות שמתבצעת בצריף הבודד.
"מה יש שם?", הקשינו בחוסר סבלנות, נרגשים ואדישים כאחד, כדרכם של בני 10.
הם מפרטים ואט אט מתפוגגת ההתרגשות. מודה ומתוודה שבגיל 10 הדברים לא נשמעו לי מעניינים.
זה הכל?" אנחנו מתאכזבים כשהם מספרים מה ראו שם בעת התצפית.
אחרי שאנחנו לא קונים את הסחורה, הם הולכים למדריך שלנו.
שלושה ימים אחר כך פושטת המשטרה על חוות גידול הקנאביס שהם איתרו. הקיבוץ כמרקחה במשך כעשור.
באותם ימים הכרתי את חסמב"ה ומיד עלה הדמיון - ילדים שמתעסקים בדברים מסעירים שגדולים עושים בדרך כלל.
היו לי את כל העותקים המרופטים והייתי חוזר עליהם שוב ושוב, מסעיר את דמיוני מעבר לגבולות, בקצה גבול היכולת.
רק בשנים מאוחרות הרבה יותר הבנתי את הגזענות, העדתיות, השוביניזם, חד-המימדיות והמסרים הלאומניים והאנטישמיים.
ועדיין, הסדרה הזו היא מאבני המסד עליהם מתבססת ילדות בישראל, כלומר ישראל בה ילדים היו קוראים ספרים
ולא קורעים את הריאות של חבריהם בסכינים.”

“אני לא מתכוונת לקרוא שוב את הספר, כי בוודאות אני אמצא בו דברים שירגיזו אותי,
דברים שאבקר או דברים שלא ימצאו חן בעיניי.
אז אני כותבת את הביקורת ומרגישה את אותו הלהט שהרגשתי בכיתה ב',
כשקיבלתי לידי את כל העותקים המרוטים של חסמבה.
כי כשאני כותבת את המילים האלו, אני חוזרת לאותו הזמן. לאותו הזמן שהיה בו את ה-'בלי חרטות'
התמים הזה, שבו לא היה מלי מושג שבעולם אין מקום ל-'בלי חרטות', לזמן שחשבתי בו שכל דבר
שאנחנו אוהבים, נאהב לנצח, באותו הלהט.
אז כדי שלא אתחרט, אני כותבת את הביקורת עכשיו, מהר.
חסמבה.
רצפת הלב שלי מלאה בארגזי קרטון. בכל ארגז יש תקופה כלשהי. אני מחטטת בארגזים.
הארגז של תקופת הארי פוטר. כל שבעת הספרים, ציור או שניים. כמה סיפורים שכתבתי בהשראתם.
וחסמבה תמיד יישאר שם, בתוך ארגז הקרטון. כמעט חמישים ספרים דקים וקטנים בתוספת ילדותית של כמה ציורים וסיפורים.
וחסמבה תמיד יישאר שם, יזכיר לי תקופת שנראות כל כך רחוקות משלהי השתיים עשרה ותשעת החודשים שלי.

ונכון שהוא חשוך דעות ומציג גבול בבירור של הטובים והרעים, אבל בלב של ילדה בת שבע יש מקום לספרים כאלה,
ואולי,
רק אולי,
גם בלב של ילדה בת שתיים עשרה, יש מקום לארגז הקרטון.”

“קשה לי לקטול את ספרי ילדותי האהובים. אבל במקרה הזה אין בררה. הדרוג שנתתי (לא משהו) עושה חסד עם הספר. בעצם הייתי צריכה לדרג פעמיים: ציון "מעולה" עד גיל 12, וציון מספיק בקושי בקריאה החוזרת לאחר 40 שנה. הסדרה הזאת לא עוברת את מבחן הזמן. אחרי הפצרות ושכנועים ורק כדי שארד ממנו הבן שלי התחיל לקרוא ומיד התפקע מצחוק מרוב מבוכה. התחלתי לקרוא בעצמי. העלילה קשקוש, הדמויות אידיוטיות. לא נתפס שפעם כל הסדרה נקראה בשקיקה על ידי הדור שלי ועוד כמה דורות לפניו ואחריו. לא יאומן שזו הסדרה שגדלנו עליה ושעליה קיוויתי לגדל את ילדי... התנפץ עוד מיתוס. 1:0 לילדים של היום.”

“בילדותנו היו רבים מאיתנולהוטים לקרא את סדרת הספרים שמכונה חסבה
קבוצת ילדים שכל אחד מייצג עוצמה ובראשם ירון זהבי.
קבוצה זו יצרה תחושה , של זילזול באחרים.
למרות שמנשה התימני הצליח גם הוא להשתחל לקבוצה- די שולי
אבל הערבי מוצג באופן גרוטסקי, מבלי להכנס לפירוט יתר.
לפני מספר ימים התגלגל לידי אחד הספרים הללו.
אם ספרות לנוער אמורה לעצב , לחנך, הספרים הללו עשו לעניות דעתי ובוודאי יהיו כאלו שיחלקו עלי נזק כבד לרבים.
נזק שהביא הרבה מילדי ישראל לתחושת לזילזול בשונה, בזר.
נידבך שדבק בהם, אני מרבה לפגוש גם כיום "חסמבאים"
וחבל שכך.”