הכרתי נערה בשם שָׂרה. כשהייתי קטנה בילינו יחד כמעט כל הזמן. היא היתה מצחיקה ושמחה וקולה הצטרד כשהיא התרגשה. אני הכי זוכרת ממנה את השירים המטופשים שהמציאה ושָׁרה, ואת שרשרות החרציות ששזרנו כששכבנו על גבעה גבוהה וירוקה ודיברנו על העננים. אלה הדברים שאני רוצה לזכור. אבל גם רבנו. אני לא רוצה לזכור שהיא צעקה עלי וגם לא שפעם אמרתי לה שאני שונאת אותה והיא בכתה. אבל אני זוכרת. האמת היא שאהבתי אותה יותר מכול. אבל היא מתה לפני שממש הכרתי אותה: היא היתה בת עשרים ושש. היא היתה אמי.
יומנה של רֵיין
6 ביולי
מזל תאומים: ליקוי החמה בחלק היצירתי של הטבלה שלכם מציין נקודת תפנית. זהו יום מצוין להתחלת פרויקט חדש או ליצירת קשר חברתי חדש. פגישה במקום שבו מגישים את האוכל האהוב עליכם תהיה בסימן מזל.
אבא שלי חושב שהורוסקופים הם קשקוש מקושקש. הוא רוצה שאהיה הגיונית ומדעית כמוהו. הוא עובד בחברת תרופות גדולה בשם "זוֹקְטין", וכל היום הוא לובש מין חליפת חלל ומערבב נוסחאות חדשות לתרופות לסרטן. כשהוא מגיע הביתה השיער שלו פרוע ועומד כאילו כל היום שפשף אותו בבלון, הפנים שלו ורודים ומיוזעים, והוא עייף מכדי לדבר. במשך כשעה הוא עייף מכדי לעשות משהו חוץ מלִצפות במשחקי כדורגל מוקלטים. התחלתי להתעניין בכדורגל כדי שיהיה לנו על מה לדבר, אבל לעולם לא אהיה הגיונית ומדעית. אני אוהבת כימיה רק מפני שלפעמים אפשר ליצור צבעים יפים בצלחת פֶּטרי. אני אוהבת ביולוגיה רק מפני שבספר הלימוד יש תמונות של חתולים. אני שונאת פיזיקה, חד וחלק.
אמא שלי היתה יותר כמוני. היא קראה הורוסקופים וצפתה בטלנובלות והאמינה באלוהים. היא אף פעם לא בישלה בדיוק לפי המתכונים — לפעמים זה ממש הצליח אבל לפעמים היא שרפה את העוגות. פעם היא עשתה לאוגר שלי הנשמה מפה לפה (עם מטפחת בד בין הפיות שלהם), ואני הסתכלתי המומה כל־כך שלא יכולתי להמשיך לבכות (אפילו שלמעשה היא עצמה התיישבה עליו בטעות ואז הוא השתטח והפסיק לנשום), והיא הקימה אותו לתחייה. אני דומה לה במראֶה, או לפחות כך אומרים לי.
אבא שלי אפילו לא התחיל להתאושש מהאבל עליה, אז אני משתדלת מאוד לא להזכיר לו אותה כשהוא חוזר הביתה עייף מהעבודה בסוף היום.
בימי שני הוא מביא הביתה אוכל הודי, ובימי שישי הוא מביא אוכל סיני. בימי שלישי וחמישי אני מבשלת אחד משלושת הדברים שאני יודעת לבשל: ריזוטו, קונכיות פסטה עם פטריות או סלט קיסר עם עוף. בימי רביעי הוא מבשל את הדבר היחיד שהוא יודע לבשל: פשטידת רועים. בסופי שבוע כל אחד דואג לעצמו, מה שאומר שבשבת אני אוכלת בדרך כלל אטריות מהירות הכנה והוא אוכל בדרך כלל עוגת ספוג קנויה שלמה בלי כלום, וביום ראשון אנחנו מטגנים ביחד משהו לארוחת בוקר. אני אוהבת את ימי ראשון בבוקר. כל־כך אוהבת אותם שאני מבלה אותם בעצב רב, מפני שהם נגמרים מהר כל־כך ועובר שבוע שלם עד בוקר יום ראשון הבא. לאחרונה התחלתי להרגיש את החרדה כבר בשבת. העניין הוא שכשאחד מהוריך מת, זה לא ברור מאליו שהאחר יחיה כל עוד אתה זקוק לו.
אבל אחד הדברים הטובים בזה שאנחנו רק שניים הוא שאבא שלי מתייחס אלי כאל מבוגרת, כי הוא מוכרח לדבר עם מישהו רגיל, ואני האדם האחר היחיד בסביבה. אני קרובה אל אבא שלי יותר מכפי שהחברים שלי קרובים לאבות שלהם, ומכיוון שהוא מכיר אותי, הוא סומך עלי. הוא סומך עלי ומשאיר אותי לפעמים לבד בסופי שבוע, וזה גדול — כי אני יכולה, אם אני רוצה, לעשות מסיבות פרועות שבהן כולם משתכרים והורסים את הבית. אני כמובן לא עושה את זה. רק מזמינה בכל הזדמנות את חברתי הטובה ג'ורג'ינה, כי אני שונאת להיות לבד, אפילו שאני אף פעם לא אומרת את זה לאבא. אני מסתדרת, אבל מרגישה בודדה, ולפעמים אני אפילו קצת מפחדת. ודרך אגב, הקיץ הזה מטריד אותי מאוד.
אבא נוסע למחקר בסניף הנורבגי של "זוקטין". הוא רצה לעשות את זה מזמן, מפני ששם מתנהל רוב המחקר של החברה, ואבא שלי גאון, ממש מבריק, והוא באמת יכול לתרום. הבוס שלו מבקש ממנו שוב ושוב מדי שנה... אבל הוא תמיד חושב עלי. אז הוא נשאר בבית בזמן שהעמיתים שלו (שהם לא ממש מוצלחים כמוהו) נוסעים במקומו. השנה שכנעתי אותו שהוא יכול לעשות במוח המדעי שלו שימוש טוב יותר מלכבס את החצאית הלבנה האהובה עלי עם המגבות הכחולות הכהות שלו ולהפוך אותה לאפורה.
הרעיון נראה נפלא כשתכנַנו אותו, אבל עכשיו אני דואגת. אני חוששת שאבא יהיה עצוב ובודד בלעדי או שישכח להפסיק לעבוד. זה מדאיג אותי יותר לטווח הארוך, כי בקרוב אלך לאוניברסיטה ואעזוב אותו לזמן ממושך. חבל שהוא לא מוצא מישהי לחיות איתה, כי אני דואגת שהוא לא מטפל בעצמו ואוכל יותר מדי עוגות ספוג בִּמקום אוכל מזין. אבל חלק ממני גם מבוהל מזה שהוא ימשיך עם החיים שלו, כי זה ישַנה את שנינו. וגם הנסיעה שלי המתוכננת ללונדון מדאיגה אותי. כאן אני יודעת מה אני עושה, כאן אני קשוחה כמו חתולת רחוב. לונדון עלולה להיות קשוחה ממני. יש שם כייסים ומחבלים ומוכרי סמים. יש שם דוגמניות גבוהות ורזות ואנשים אופנתיים שמסתובבים ולועגים לאנשים כמוני. יש שם רחובות שאפשר ללכת בהם לאיבוד ובניינים גבוהים מכדי לראות מעֵבר להם. יש שם רכבת תחתית עם מפה שנראית כמו השיער שלי בבוקר. וישנה שם סבתא שלי. אף פעם לא ביליתי איתה הרבה, ובטח לא לבד, רק היא ואני. על מה נדבר כל ערב? ואם לא אמצא חן בעיניה?
אני מרגישה שאני תמיד חושבת על הגרוע מכול כדי שבפעם הבאה שיקרה לי משהו רע, יכאב לי פחות כי אהיה מוכנה. אבל זה בסך הכול אומר שרוב הזמן אני עצובה. הפעם, באופן מוזר, כל החששות שלי והניסיונות להתכונן לגרוע מכול דווקא לא מעוררים בי רק עצב. מאחורי העצב יש רגש אחר שמנסה להתחבא מרוב בושה. אני יודעת מה הרגש הזה, אני זוכרת אותו, אפילו שלא הרגשתי אותו מזמן: אני מתרגשת.
חלק ראשון
פרק 1
ריין התעוררה לקול צעקות. היא ראתה את ריבועי החלון, אחר־כך את קוף החרסינה המפחיד על האח, ונזכרה שהיא בבית סבתה. היא ניגשה אל החלון, ובדרך מעדה על מכסה המחשב הנייד שלה. לאחר שוידאה שלא רואים אותה מבחוץ, הציצה מבעד לחלון. היא ראתה פקח תנועה ואיש שמן וקטן במכנסיים קצרים. ריין היתה בקומה השלישית, אבל הם נראו קרובים. השמן חבט בידו על מכסה המנוע של מכוניתו ובעט באוויר; הפקח נשען בעייפות על הקיר ומילא דו"ח תוך התעלמות מוחלטת מהשמן. שאר הרחוב היה שקט למדי ואיש לא הסתכל עליהם. בכפר של ריין שבפאתי מנצ'סטר, אנשים הסתכלו כשאנשים אחרים צעקו. פקח התנועה ניסה לשים את הדו"ח תחת מגב מכוניתו של השמן. השמן ניסה לעצור אותו. הם נאבקו כמו ילדים בני שש, עד שהמגב נשבר והשמן התחיל שוב לצעוק.
ריין התרחקה בזהירות מהחלון והתיישבה על המיטה. היא ידעה שעליה לרדת לדבר עם סבתה, אבל התביישה. הסביבה הזרה בלבלה אותה; היא נאלצה להתרכז כדי להיזכר איזה יום זה — יום שלישי. היא הרגישה כאב קטן של פצעון חדש שמתחיל על סנטרה. אבל ריין היתה גם רעבה. אז היא לבשה חלוק מגבת מפוספס על חולצת הטי הגדולה שלה ומכנסוני הבנים הקצרים, מעדה שוב על מכסה המחשב, וירדה במדרגות החורקות אל המטבח.
"בוקר טוב," אמרה כשפתחה את הדלת.
ליד השולחן ישב נער ששתה תה וקרא עיתון.
"הא!" צעקה ריין וקפצה לאחור.
"את בסדר?" שאל. "אני הארי."
"הבהלת אותי," אמרה. "לא ציפיתי לראות אותך." היה לו שיער כהה גלי והוא נראה כבן תשע־עשרה. הוא לבש חולצה מקומטת, מכנסי קורדרוי ומגפיים חומים, והיה יפה תואר. ריין נזכרה שהיא לובשת חלוק רחצה ישן ומכנסונים של בנים. היא הידקה סביבה את החלוק.
"מי אתה?"
"אני הארי," אמר שוב הנער.
"איפה סבתא שלי?" שאלה ריין.
"ויוְיאן בגינה," אמר וסימן בראשו לעבר דלת המטבח. הוא הרים את הספל שלו ושאל, "תרצי כוס תה, ריין?"
"לא. לא תודה," אמרה ריין, ומשום־מה הרגיז אותה שהוא יודע את שמה. היא פתחה את הדלת ורכנה החוצה, ואז יצאה.
"הדשא ממש רטוב," אמר הארי. "לא כדאי לך לצאת בגרביים האלה."
מכיוון שהוא אמר בגרביים האלה, השפילה ריין מבט אל כפות רגליה. הגרביים היו ורודים וצהובים עם פסים לרוחב בניגוד לפסי החלוק. היא לא נראתה טוב. היא הלכה על הדשא על קצות האצבעות אל סבתה, שאספה ענפים מנוסרים לתוך שק פסולת.
"מי זה יושב שם?" שאלה ריין. כפות רגליה היו רטובות וקרות מאוד.
"הארי," אמרה סבתה. "אוי, ריין, אני חושבת שמתחיל לך כאן פצעון."
ריין נגעה בסנטרה. "לא משנה!" אמרה. "מי זה הארי?"
"הוא עוזר לי לשפץ את הבית לקראת המכירה," אמרה סבתה של ריין. "תבקשי ממנו להכין לך תה ואחר־כך את יכולה לצאת לעזור לנו."
"אני לא רוצה תה," אמרה ריין בשקט, כי לא רצתה שסבתה תשמע. היא חזרה פנימה, ניסתה לחלוף על פני הארי בלי שיראה אותה שוב — הוא בלאו הכי לא הרים את מבטו — ועלתה חזרה לחדרה.
שש שנים עברו מאז ראתה ריין לאחרונה את סבתה, ובזמן הזה נדמה שוויויאן נעשתה צעירה בעשרים שנה. ריין זכרה אותה כאישה זקנה בהלוויה של אִמה — בתה של ויויאן — ואז היא שוב הסתלקה. היא התגוררה בגרמניה עם בעלה השני, שמת לא מזמן לאחר מחלה אטית וממושכת, וויויאן חזרה ללונדון. יום קודם לכן השקיפה ריין מחלון הרכבת שנכנסה לתחנת איסטון וניסתה למצוא גברת אפורה קטנה אפופת צער לבושה בסריג בהתאם לגילה. בִּמקום זה היא שמעה קול חזק קורא בשמה, תחילה בקול רם ואחר־כך בעוצמה רגילה, וקלטה שלא הבחינה בסבתה אף שזו עומדת לידה. ולפני שהבינה מה קורה לקחה ויויאן את התיקים של ריין והלכה לתחנת המוניות. ריין מיהרה בעקבותיה בפה פעור. היא ניסתה להתרגל לאישה הנמרצת בת החמישים ושתיים עם החליפה השחורה האופנתית ונעלי העקב השחורות עם הסוליות האדומות.
ויויאן עצרה בסוף התור למוניות.
"מצטערת שהאצתי בך, ריין, אבל רציתי להקדים את כל אנשי העסקים." היא הצביעה מאחוריהן על נחיל של אנשים בחליפות שירדו מאותה רכבת והאריכו את התור מאוד. "עכשיו תני לי לראות אותך כמו שצריך." היא עשתה צעד לאחור, וריין התכווצה במבוכה. "את דומה לאמא שלך," אמרה סבתה. "את יפה ממש כמוה." ויויאן עצמה את עיניה קצת יותר מהנדרש למצמוץ. ריין הרגישה דקירה פתאומית מאחורי עיניה ומצמצה קשות.
הן בילו את הערב הראשון שלהן יחד בהצגת שאלות רבות בלי ממש להקשיב לתשובות. ויויאן התאמצה לא לנעוץ מבטים רבים מדי באישה הצעירה שישבה עם הסנטר שעון על מרפקיה על שולחן המטבח ונראתה בדיוק כפי שאמה נראתה. היא שיחקה בשׂערה בביישנות כפי שאמה נהגה לעשות, ובעטה בכפות רגליה יחד כפי שאמה תמיד עשתה. ריין דיברה על עבודתו של אביה ועל פרויקט המחקר שבגללו נסע בקיץ הזה לחו"ל, אבל היא כל הזמן חשבה, "אלוהים, סבתא שלי ממש מלאה סטייל!"
בחזרה בחדרה בקומה השלישית ניסתה ריין לראות מהחלון את סבתה ואת הנער כהה השיער, אבל הם היו בצדו השני של הבית. הקומה השלישית לא הושכרה כשסבתה התגוררה בגרמניה — היא הכילה את כל מה שנשאר מחייה הקודמים של ויויאן, הכול נדחס באזור קטן אחד: הבית היה גבוה, אבל צר מאוד. המדפים בכל חדר היו מלאים בספרים, בקופסאות, בחפצי נוי ובניירות. היו שם שטיחים מגולגלים ושקיות מלאות נעליים ומכשירי רדיו ישנים ושעונים. בקרוב הדברים הללו יעברו שוב למקום אחר או יושלכו לפח, אחרי שסבתה תמכור את הבית הישן והמקסים הזה ותעבור לבית קטן יותר. היא הבינה שהארי וסבתה עובדים קשה על צמחיית הפרא בגינה האחורית כדי להפוך הכול למטופח.
הגיע הזמן שתתלבש. ריין התרחצה ומצאה את הג'ינס וחולצת הטי המפוספסת, מרחה קצת איפור, נתקפה מבוכה כאילו היא מתאפרת רק למען הארי, מָחקה את השפתון ויצאה החוצה. סבתה היתה בקצה המרוחק של הגינה. היא דיברה בקול רם עם הארי: "...השאלה היא, האם אני צריכה לקבל אישור מהעירייה בשביל מדורה בחצר האחורית שלי?"
"אני יכולה לעזור במשהו?" שאלה ריין. הארי הסתכל על ריין, והיא ראתה אותו מגחך ואחר־כך מסתיר את חיוכו וממשיך לגזום ענפים. היא רצתה לשאול מה מצחיק. אולי היא לא בדיוק לבושה לגינון, אבל לא אמרו לה להביא בגדי גינון. הארי אולי מקסים אבל הוא גם מעצבן. הוא קרא לה בשמה לפני שהם הכירו וגיחך כשראה אותה והסיק מסקנות.
"אנחנו צריכים עוד שקיות אשפה עבות," אמרה ויויאן. "את יודעת איך מגיעים מכאן לפּוֹרטוֹבֶּלוֹ, ריין?"
"לא ממש," אמרה ריין. לא היה לה שמץ מושג, אם כי ידעה שזה קרוב. אמש היא סירבה להצעתה של ויויאן להראות לה את הסביבה ולצאת בבוקר לראות מקומות מעניינים. היא הרגישה עייפה: עבר זמן רב כל־כך מאז ביקורה האחרון כאן והיא רצתה ללמוד להכיר שוב את הבית כדי להכין לעצמה בסיס בטוח לפני שהיא יוצאת להכיר את הסביבה.
"הארי, קח אותה כדי שבפעם הבאה היא תדע," אמרה ויויאן. "יש כסף על השולחן במטבח."
"קחי אותה את," אמר הארי. "אני יכול להספיק כאן יותר ממך ורק עכשיו עשיתי הפסקה."
"אין מצב," אמרה ויויאן. "אני לא יוצאת בבגדים האלה."
"טוב, זה פשוט. את הולכת ישר. תלכי עד הפנייה השנייה ואז שמאלה אחרי..." התחיל הארי וצייר לריין שרטוט באוויר.
"בחייך, לך איתה וזהו!" צעקה ויויאן. לוויויאן היו ריאות חזקות מאוד. "אם היא תלך לאיבוד נצטרך לבזבז זמן בשביל למצוא אותה."
אז ריין מצאה את עצמה חולפת על פני בתים יקרים להחריד בצבעי גלידה בנוֹטינג הִיל. לסבתה היה אולי סגנון, אבל היא בהחלט כבר לא יכלה להרשות לעצמה לקנות כאן בית — מיליונרים גרו כאן. סבא של ריין רכש את הבית לפני יותר משלושים שנה, כשהאזור היה הרבה יותר פשוט וזול. אבל עכשיו היה הבית עלוב. הוא הוזנח על ידי השוכרים והגינה צמחה פרא אחרי שנים ללא טיפול.
ריין בילתה כאן הרבה כשהיתה קטנה. היא זוכרת חג מולד אחד: אמה עומדת על כיסא כדי להחזיר פֵיה שנפלה מהעץ, וסבא לוחש לריין שהיא יכולה לאכול את השוקולד שתלוי על הענפים. היא זוכרת יום שטוף שמש שבו כולם שיחקו בֶּדמינטון בגינה. ריין הניפה את המחבט הוורוד הקטן שלה והחטיאה בלי הרף את כדור הנוצות. וגם יום סתווי אחד שבו התחרתה עם אמה במעיכת תפוחונים חמוצים על המדרכה מחוץ לבית. פיסות קטנות של זיכרון. היא עברה עליהן שוב ושוב בראשה כי לא רצתה שאף פיסה תדעך בשל הזנחה.
"כמה זמן את נשארת?" שאל הארי כשהלכו ביחד. מכנסי הקורדרוי שלו היו מכוסים בבוץ יבש ובשערו היו עלים. האם יחשבו שהוא חבר שלי, תהתה ריין, האיכר המחוספס הזה באמצע העיר? ובכעס הודתה בפני עצמה שהיא מקווה כי אכן יחשבו כך.
"כל הקיץ... עד תחילת הלימודים," אמרה ריין.
"אה," אמר הארי, "והלימודים נעשים קשים בשנה הבאה, נכון? יהיו לך המון בחינות גמר?"
ריין הרגישה שהיא מסמיקה מכעס. "בגרויות," אמרה.
"אה, נכון," אמר הארי במבט מופתע. היא תהתה אם הוא צוחק לה.
"מה איתך?" אמרה ריין. "אני מניחה שלא טרחת להמשיך אחרי הבגרויות שלך?"
הארי צחק בקול רם. "הייתי מספיק טיפש להמשיך," אמר. "אני לומד כאן ב'אימפֶּריאל'. ככה סבתא שלך מצאה אותי, בעצם: היא תלתה מודעה בבניין הפקולטה שלי."
"היא חיפשה גנן באוניברסיטה?"
הוא צחק שוב. "את מכירה את ויויאן," אמר הארי, וריין חשבה אבל לא העזה לומר שהיא בכלל לא מכירה אותה. "היא כתבה משהו שנון ומסתורי על הצורך בסטודנט מרושש שמוכן לעשות הכול בשביל כסף. אני לא אעבוד רק בגינה, כבר תכנַנו את כל הבית. צביעה, נגרות מיון וזריקה של כל מה שהיא לא צריכה — חשבנו למכור דברים באִי־בֵּיי, אם יהיה לנו זמן."
"סבתא שלי יודעת מה זה אי־ביי?" חשבה ריין.
"טוב, הגענו לפורטובלו רוֹד המפורסם של לונדון, כפי שהוא נראה בסרט 'נוטינג היל'." הארי פשט את ידו בדרמטיות. היא שוב הרגישה שהוא קצת צוחק לה, או לפחות מתלוצץ בסגנון שהיא לא מתוחכמת מספיק להבין.
הרחוב הצר שהם הגיעו אליו היה שוק פירות וירקות סואן. המדרכות היו צרות להפליא, ועוברים ושבים גלשו מהן לצדדים וחיכו למרווחים בתנועה הבלתי פוסקת של אמהות עם עגלות, זקנות בכיסאות גלגלים ממונעים ואנשים שהובילו את האופניים שלהם. היו שם עשרות חנויות בגדים קטנות ומעניינות, נערות אופנתיות שהשקיפו בחולמנות מחלונות בתי קפה, הולכי רגל שאכלו לחמניות עם נקניקיות ובצל שריחן היה גם ערֵב וגם דוחה לאפה המורעב של ריין, אדם שישב ברגליים שלוחות לפנים והלם בתוף, כלב אפור קטן קשור למעקה. ריין השקיפה הרחק ככל שיכלה על דוכנים עם ערמות של קופסאות שוקולד לא מוּכר, ובכיוון השני על מתלים מלאים שמלות בהדפסי בָּטיק וסלי קש. לפתע קלטה שאיבדה את הארי וכבר התחילה להיבהל, כי היא לא שמה לב לדרך שבה באו. אבל אז הרגישה יד חזקה תופסת בידה ומושכת אותה קצת חזק מדי דרך קבוצת תיירים אמריקאים צעירים שעמדו שם, וחשה הקלה כשגילתה שהיד שייכת להארי, אם כי מיד התעצבנה שוב.
"אל תהיי מהופנטת מכל הדברים היפים!" הוא אמר בקול מבודח. "ותיזהרי מגברים זרים. נשים צעירות נעלמו כאן ונמצאו רק אחרי שנים בתור מבשלות שבויות בבתי אנשי עסקים עשירים."
ריין הוציאה באחת את ידה מידו. "אז איפה שקיות הזבל בכלל? למה לא יכולנו ללכת לסופרמרקט וזהו?"
"זה לא התפקיד שלי לחקור את המניעים של סבתא שלך," אמר הארי. הם מצאו את הדוכן המבוקש מול סניף "טֶסקוֹ". הוצעו בו למכירה חומרי ניקיון, סמרטוטים, סוללות, נייר טואלט ושקיות האשפה שוויויאן שלחה אותם לקנות — לירה שטרלינג אחת לגליל. בזמן שהארי קנה ארבעה גלילים, הביטה ריין בקנאה בזקן קטן שחלף על פניהם ואכל עוגיות שוקולד מתוך שקית נייר ורודה־לבנה. הוא דחף אותן לפיו בזו אחר זו במהירות כאילו כלל לא טרח ללעוס.
הארי הבחין בזה ושאל, "מתחשק לך לאכול עוגיות שוקולד?"
"כן!" אמרה ריין שהרעב מנע ממנה להעמיד פנים שהיא שוות נפש.
"טוב. אבל אנחנו יכולים למצוא עוגיות יותר טובות מאלה. בואי אחרי."
הוא הוביל אותה לרחוב מחוץ לשוק והם נכנסו למעדנייה איטלקית. הארי קנה שקית נייר מלאה בעוגיות שוקולד, והם הלכו הביתה ברחוב מקביל, פחות סואן, ואכלו את עוגיות השוקולד הכהות והעשירות והטעימות ביותר שריין טעמה אי פעם. היא הרגישה שהיא מתחילה לחבב את הארי. קצת.
