סיפור חדש שאני כותבת. מקווה שתאהבו.
***
הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר. כאילו גופי חס משקל. כאילו ידיים קטנטנות ובלתי נראות מרימות אותי.
הרגשתי כאילו אני מרחפת במקום אחר.
ניסיתי לפקוח את עיני, אבל עפעפיי סירבו לזוז.
ניסיתי להתנועע, להזיז את הגוף.
ללא הצלחה.
הייתי משותקת. הייתי כבולה.
קולות נשמעו ברקע. עשרות קולות, אולי אפילו מאות.
אנשים. הם התווכחו זה עם זה, אולי אפילו רבו.
ניסיתי פעם נוספת לפקוח את עיניי. הצלחתי.
הקולות חדלו.
האור הרב שהיה בחדר סינוור אותי קשות. מצמצתי, ואז עוד פעם.
ואז ראיתי אותם.
עשרות – אולי אפילו מאות – אנשים הביטו בי.
החזרתי להם מבט שואל. מי אלה?
בדיוק באותה שנייה שמעתי חריקה של דלת שנפתחת.
"ג'ואנה? את מרגישה יותר טוב?" נשמע קול.
מי זו ג'ואנה?
"הו, אני.." ההכרה נחתה עליי, "אני מרגישה בסדר. כואב לי הראש. מה קרה לי? איפה אני?" שאלתי.
"הירגעי, חומד." הדמות התקרבה אליי ויכולתי לראות בבירור שזו אישה.
שיערה היה אסוף לקוקו הדוק והיא ענדה מחרוזת פנינים לבנה, "הכל בסדר. אני מיד אקרא לדוקטור ונספר לך הכל, טוב?"
הנהנתי והיא חייכה. עיניה הירוקות ברקו, וכבו לפתע.
היא הסתובבה ויצאה מהחדר בנקישות עקבים.
לאחר כדקה האישה חזרה יחד עם גבר גבוה ושרירי.
"ג'ואנה," פתח הגבר בקול עמוק, "אני דוקטור ג'יימס. תוכלי לזכור את שמי?"
הנהנתי."נפלא." הוא אמר.
"אני קלריסה, אני גם רופאה." חייכה אליי האישה, שעכשיו כבר ידעתי ששמה הוא קלריסה.
"ג'ואנה," אמר הדוקטור, "אנחנו משערים שאיבדת את הזיכרון שלך."
זה כבר הגיוני.
אמילי התייפחה כשהדוקטור אמר - "לצערנו, לשכחון אין תרופה. תיאלצי להתחיל חיים חדשים. את ג'ואנה חדשה עכשיו."
הצלחתי להזדקף במיטתי כשעיניי דומעות. "אני מצטער." הוא לחש ויצא מהחדר, יחד עם אמילי, קלריסה וכל עשרות האנשים האחרים שהביטו בי.
***
D:
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
