ביקורת ספרותית על מלחמה וזכרון - שני כרכים מאת הרמן ווק
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 12 באפריל, 2018
ע"י רויטל ק.


לא תכננתי לכתוב על הספר הזה ביקורת אף פעם.
יש ספרים כאלה, שאי אפשר לכתוב עליהם.
אי אפשר, כי כל מגע עלול לפגוע. להרוס. נקודת המבט שלי, התמקדות מסויימת שאבחר בה, הדברים שמהם אתעלם.
ומישהו עוד יחשוב שזה הספר.
וזה לא, זו רק אני ומה שלקחתי ממנו.
הספר עומד שם, מחוץ לביקורת, והוא מופלא.

***

ובעצם, כבר כמה שנים שלא קראתי אותו. עשור, אולי אפילו יותר.
עוד סיבה לא לכתוב עליו.
אבל קראתי אותו בגיל נוח להשפעה. וקראתי אותו שוב ושוב מאז.
ויום השואה היום, וכל הרגשות והמילים שאורבים מתחת מעטה הדחקה שברירי מתערבלים ומנסים לפרוץ -

***

רוחות מלחמה ומלחמה וזכרון - ארבעה כרכים של רומן אפי.
מלחמת העולם השניה מנקודת מבט אמריקאית, אבל כזו שמנסה לחבוק עולם.
גיבורי הספר, בני משפחה אחת והנלווים אליהם, יתפזרו ברחבי העולם. הם ימצאו את עצמם בנקודות קריטיות, יפגשו עם הדמויות המרכזיות של התקופה ויצליחו לשרטט סיפור רחב יריעה שיקיף כמה מהזירות המרכזיות של ההתרחשויות, ועם זאת - ישאר סיפור פרטי ומרתק על אנשים. על אינדיבידואלים.

***

והיום אני חושבת על נטלי.
אשתו היהודיה של הבן הצעיר במשפחה שעומדת במרכז הספר, שסיפורה הולך ותופס מקום מרכזי יותר ויותר ככל שמתקדמים.
הספר הזה היה הפעם היחידה שבה נשברתי באמצע קריאה וביקשתי ספוילר.
לא יכולתי לשאת את המשך הקריאה בלי לדעת בוודאות.
עצרתי, וביקשתי מאמא שלי שתגלה לי: נטלי תינצל או לא תינצל?

***

אתם מבינים, נטלי היתה כל כך שונה מכל שאר גיבורי סיפורי השואה שקראתי עליהם עד אז.
הרי הכרתי אותה בכלל ב"רוחות מלחמה", עוד בטרם התחילה מלחמת העולם.
היא היתה בחורה צעירה, אמריקאית, מודרנית ומרדנית.
היא היתה יכולה לעמוד במרכזם של כל כך הרבה רומנים אחרים.
התקופה היתה שנות השלושים של המאה הקודמת, אני קולטת פתאום: זה כבר כמעט מאה שנה.
אבל כשקראתי את הספר, זה היה כל כך קרוב.
היא היתה קרובה אלי, צעירה, חיה, מודרנית.
ולא חצצו בינינו תמונות בשחור-לבן, כובעי קסקט, שטעטל מרוחק.
היו לה חיים, אהבה, אופי. היה לה סיפור.
היא לא היתה קשורה בכלל ל"שואה" שהכרתי עד אז.
ואז היא נגררה פנימה.
צעד אחר צעד.
כמו מלכודת מחושבת היטב.
היא נשאבה פנימה בכוח הגורל היהודי שהיה חזק יותר.
חזק יותר מהסיפור שלה.
חזק יותר מהחיים שלה כצעירה אמריקאית מודרנית ומרדנית.
ופתאום היא היתה "שם".
אותו "שם" מהסיפורים האחרים. ההם.
אותו אושויץ שבו היתה גם סבתא שלי.
ואיך זה בכלל אפשרי.

***

וידעתי, כשקראתי, שנטלי הצעירה היתה בכלל מבוגרת מסבתא שלי.
סבתא שלי היתה רק בת 19 כשנשלחה לאושויץ.
נטלי היתה כבר קרובה לשלושים, ואמא לילד.
וידעתי שגם סבתא שלי -
גם סבתא שלי לא היתה בשחור-לבן.
גם לה היו חיים.
גם לה היה סיפור.
אבל אותה - אותה הכרנו רק אחרי.
ולא נשאר בעולם אף אחד שהכיר אותה לפני.
אף אחד שיספר אותה.

***

והיום הכל רחוק כל כך.
אני עוד זוכרת את סבתא שלי חיה כל כך, חיונית כל כך.
נוסעת אלינו בשני אוטובוסים.
אוחזת בידי ברחוב כשאני נבהלת מכלב (מה יש לפחד? היא התפלאה).
יושבת איתי בסלון הבית שלה, בבני ברק, אנחנו עוברות יחד על העדות שלה לפני הטיסה שלי לפולין.
הולכת איתי בשבילי יד ושם ביום השואה. לפני 25 שנה. איך יתכן? איך אפשר שכבר 25 שנה?
בחורה אחת מנסה לשווק לנו את "אנציקלופדיית השואה".
בשביל מה אני צריכה אנציקלופדיית השואה? תוהה סבתא שלי
- זה בשביל הדור הבא - מתחילה הבחורה להסביר
אבל סבתא שלי כבר פוסעת הלאה
אני לא צריכה, היא אומרת. השואה זה אני.
השואה זה אני.

***

כשהייתי בכיתה ד או ה, הגיע ביום השואה ניצול שואה לבית הספר.
כך היה מקובל אז.
הוא הביט בקהל הילדים שישב מולו ואמר, אולי בצער מסויים, כבר אין פה אך אחד שהוא דור שני, נכון?
ילד אחד הצביע ואמר -
אני. אני דור שני.
סבא שלי היה ניצול שואה, אבל הוא נפטר, אז עכשיו אני - דור שני.
התכווצתי במקום שלי במבוכה, כמו שקורה לפעמים כשמישהו לידך אומר דבר שטות.

***

אבל בשנה שעברה
סבתא שלי נפטרה
ופתאום אני -
דור שני
לזוכרים.
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רויטל ק. (שלשום)
תודה חגית
חגית (לפני 6 ימים)
ביקורת מאוד מרגשת.
רויטל ק. (לפני שבוע)
תודה אורית
רויטל ק. (לפני שבוע)
תודה האופה
(קראת?)
רויטל ק. (לפני שבוע)
תודה רץ
רויטל ק. (לפני שבוע)
תודה חני.
זה באמת מה שהדאיג אותה...
אורית זיתן (לפני שבוע וחצי)
ריגשת אותי מאוד מאוד!
האופה בתלתלים (לפני שבוע וחצי)
מצוין, ממש.
רץ (לפני שבוע וחצי)
מרגש
חני (לפני שבוע וחצי)
סבתך נשמעת כמו מלכה אמיתית...
אם היא הייתה פה הייתי אומרת לה שלא תדאג
כי לא נאפשר לאף אחד לשכוח.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה נעמי
נעמי (לפני שבוע וחצי)
כתבת יפהפה.
ספר מדהים שלא ויתרתי על חלקו השני שאבד בספרייה וחיכיתי לו בסבלנות חצי שנה עד שמישהו השאיל לי אותו מהספרייה במקום מגוריו, לגמרי מצדיק את ההמתנה.
נטלי אכן גיבורה אהובה עד מאד.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
תודה לשתיכן! אפרתי ורויטל יקרות! פירטתן היטב והבעתן דעתכן כפי שצריך.
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
סקאוט, יקירתי, רוב רובם של ניצולי השואה איבדו את קרוביהם בלי קבר ובלי עדות ממשית לגבי מה שעלה בגורלם. הם ידעו בכלליות, לפעמים, ולרוב לא.
כך שקרובת המשפחה שלך עשתה מה שעשו כל מי שאיבד את משפחתו (99.9999%) כי לא נראה לי שיש אנשים רבים שניצלו עם כל בני משפחתם.
ומה הם עשו?
המשיכו לחיות.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
לא רק מי שיצא להילחם אבדו עקבותיו.
סבתא שלי איבדה את כל משפחתה (8 אחים, הורים, אחיינים). לגבי רובם היא קיבלה מידע, אמין יותר או פחות, מתי ואיפה מתו.
חלקם - אין לדעת.
כנראה שמתו, אבל כבר שמענו סיפורים על אחים שגילו זה את זה כעבור 50 ו-60 שנה אז מי יודע.
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
בוודאי שקראתי. אבל אני פוחדת לקרוא שוב, שמא יתקלקל לי הטעם הטוב. הרמן ווק היה ידיד ישראל אמיתי ולמיטב ידיעתי, בניו היו דתיים וגרים בישראל.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
תודה, רויטל. ואת יודעת מה לא נתפס? האנשים שיצאו להלחם במלחמת העולם השניה ופשוט אבדו עקבותיהם. יש לי קרובת משפחה ( אני מחשיבה אותה לסבתא שלישית) שאחיה לחם במלחמת העולם השניה ומאז אבדו עקבותיו. כל השנים שאני ומשפחתי מכירים אותה נמנענו מלנגוע בנושא לעומק כי זה הכאיב לה. אבל המחשבה שלי איך היא יכלה לחיות כל השנים הללו בידיעה שהיא אינה יודעת אם הוא מת או חי לא מרפה ממני. עד היום אני מקווה שהוא לא מת והוא חי חיים ארוכים עד שיבה. [כנראה סיכוי קלוש]
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה cujo
טוב לראות שיש עוד אנשים שקראו ואהבו.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה עמיחי
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה אפרתי
(קראת?)
cujo (לפני שבוע וחצי)
ביקורת מצויינת לספר מצויין. גם העיבודים שנעשו לשני הספרים היו מצויינים.
עמיחי (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה. ריגשת.
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
ריגשת אותי עד דמעות.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
אין מה להתנצל סקאוט.
התגובה שלך מתאימה ובמקומה.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
עצוב, עצוב. זכרונה לברכה. סיפורי שואה תמיד מעציבים אותי. לא מזמן חברתי סיפרה לי על אמא שלה, ששרדה את השואה ובגיל 13 נשארה חסרת כול- ללא אבא, אמא, דודים, אחים. כולם נמחקו כלא היו ואני שואלת אותה: איך? איך אפשר לחיות כך? איך היא לא נשברה? והיא עוד אספה את עצמה,הגיעה ישר ארצה למדה, התקדמה והתחתנה. לחיות ללא אף אחד בארץ זרה זה פשוט מדהים בעיניי. וחבל שהיא נפטרה לפני שנולדתי ולא זכיתי להכירה אבל לפי סיפוריה של חברתי היא הייתה אישה מיוחדת במינה, אצילה, רגישה ואפילו נולדנו באותו תאריך.

ואני מתנצלת רויטל שתגובתי לא מאוד קשורה לסיפור שלך, פשוט נזכרתי בה לאחר שקראתי את הביקורת.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
פרוייקט ששווה את ההשקעה, מחשבות.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
וגם "הכלב היהודי" ועוד רבים ולא טובים...
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
הרביעיה מחכה לי בבית. חת'כת פרוייקט.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
yaelhar, אני לא חשובת שהוא מנסה לספר סיפור של אחרים.
הוא סיפר סיפור מאוד מאוד אמריקאי, ובחלקו - יהודי-אמריקאי.
סיפור שמוכר לו כיהודי אמריקאי שהשתתף במלחמת העולם השניה.

לי אישית אין בעיה עם סיפורים בדיוניים על השואה, כל עוד הם מבוססים היטב על המציאות (והרמן ווק ערך תחקיר היסטורי רציני) ולא יוצרים מצגי שוא ומספרים סיפורים שלא היו יכולים להיות ("הנער בפיג'מת הפסים", "החיים יפים").

רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה לי יניני
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
היא ניצלה בסוף? אני כבר לא זוכרת.
לא זוכרת את הפרטים בספר הזה שקראתי מזמן ורק פעם אחת. מהיותו אמריקאי המנסה לתאר סיפור של אחרים אני מניחה שהיא ניצלה.

חלק מהאנשים קוראים סיפור על השואה כדי שאולי הפעם - הסוף יהיה אחר. חלק מהם מוכנים לקרוא ספרים מפוקפקים - מבחינה ספרותית או עובדתית - כי צריך לקרוא בשביל לזכור. ואני אומרת - לא צריך לקרוא ספרים "סתם" בשביל לזכור. אנחנו זוכרים. וגם בנינו ובני בנינו. גם בלי לקרוא ספרים "כאילו" אמיתיים.
לי יניני (לפני שבוע וחצי)
כתבת כל כך יפה על ספר שלא אשכח אף.פעם.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ