ביקורת ספרותית על שנת הבשרים שלי - ספריה לעם #476 מאת רות אוזקי
ספר מעולה

---

עידנים עברו מאז שכתבתי את הביקורת האחרונה שלי כאן. הייתי אומר לעצמי, על ספרים מוצלחים שקראתי, יום יבוא ואכתוב עליהם. למרות זאת, לא יכולתי להביא את עצמי לידיי מעשה. כל שעשיתי היה לדרגם (וגם, לו רק כדי לתעד את מספרי הקריאה שצברתי בשנותיי כחייל, שהם רבים בהרבה מהמספרים שצלחתי בתיכון או בכל תקופה אחרת) ולהניח להתרשמותי מהם להיות נחלת חבריי הקרובים, משפחתי, שהיו צריכים לסבול אינספור סופלרטיבים או לחילופין טענות על טיבם של הספרים.

ואז הגיע הספר המדובר. שנת הבשרים שלי. פעם, הייתי מסה לכתוב כאן משהו על עלילתו, אבל העלילה כמעט משנית. יש בספר הזה כנות כל כך כובשת וכתיבה יפהפיה שלא נופלת לתיאור ופואטיות. אני רגיל לקרוא ספרים שהמילים בהן מעוטרות ומיופייפות. בשנת הבשרים הכתיבה נהדרת, אבל היא לא כזאת. ודווקא בגלל זה, היא כל כך תואמת את התוכן והאווירה, ובעצם, היא פשוט כתיבה אישית, כמעט מסא-ית, כמעט תיעודית, למרות שהעלילה בדיונית למראה.

שנת הבשרים שלי הוא ספר חשוב. קודם כל, מבחינה תרבותית. אוזקי ידעה להביא לבמה ולאור הזרקורים נושאים כמו ההבדלים בין המזרח למערב, פמיניזם, תעשיית הבשר ואפילו הרהורים על תרבות המערב העכשווית בעדינות עילאית. היא סיפרה את הדברים, יותר משסיפרה עליהם. היא לקחה אותך יד ביד במבוכים חשוכים ומפותלים כל כך מרוב הזזות והרכבות של אנשי תאגידים וסטטוס-קוו למיניהם. היא עושה זאת בצורה ראויה לשבח. שנית כל, מעבר לכל התוכן הזה, הספר פשוט מרגש. הוא פשוט אנושי. הדמויות מציאותיות ולעתים זה מרגיש כמעט כאילו אתה באמת צופה בסרט דוקומנטרי. שלל הקונפליקטים האנושיים צפים על פני המים וגורמים לך להתחבט עם השאלות העמוקות שלך. הדמויות כל כך מעוררות הזדהות, מעוררות אהבה. זה מה שאני מחפש, וזה משהו שנדיר לי למצוא בספרים. את האהבה חסרת הפשרות לדמויות, את ההשתוקקות שעתידן יהיה טוב יותר והצטמקות הלב עם כל מכשול שנקרה בדרכן.

העלילה כאן היא משנית. תחתיה רוחשים כל כך הרבה דברים, רעשי אדמה מוזרים ומוסתרים שאוזקי נוגעת וחושפת ביד אמן. הפרובוקציה כאן גלויה ומונחת לפנייך כאילו הייתה כתבת שער בעיתון. אבל זאת כתבה כל כך חמה, כמעט הרסנית, שמאיימת למוטט את ראייתך על העולם. כל כך אנושית, כל כך אוהבת וחומלת, מלאה בעצבות ושמחה ואופטימיות.

שנת הבשרים שלי הוא באמת ספר חשוב. אני לא אוהב לכתוב ביקורות לספרים, ויותר מכך אני לא אוהב לכתוב כאלו. אבל אני אוהב שמספרים לי על דברים גדולים מהחיים, שהם כל כך גדולים ואדירים באנושיותם, דווקא בצניעותם ובענוותם. אני חושב ששנת הבשרים שלי הוא אחד הספרים האלה, ולא יכולתי שלא לספר עליו.

עלתה בי כזאת צמרמורת עם אקורד הסיום. לכל אורך הספר הרגשתי ברכבת הרים אמוציונלית. הרגשתי אני, עצמי. אני לא יודע איך להכביר במילים לגבי הרגשות הללו, אבל הם הבהירו לי משהו. אולי משהו אישי, אולי ציבורי. אני לא אגיד מה כולם אמורים להרגיש או לחשוב מהספר הזה. אבל יכול להיות שהוא שינה, ולו מעט, מההווה שלי. אני יכול לכתוב רק על שנת הבשרים שלי, והיא הייתה נהדרת, ומזעזעת, ומטלטלת, ועברו שנים מאז שהיה ספר שגרם לי לכתוב את המילים האלו.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על שנת הבשרים שלי - ספריה לעם #476