ביקורת ספרותית על ההוביט - או לשם ובחזרה מאת ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין

---

את ההוביט קניתי ביום קיצי בתל אביב בחנות ספרים. קניתי אותו בגרסתו הבריטית, במהדורה יפהפייה שיצאה לרגל חגיגות 75 השנים מאז צאתו של הספר. המהדורה עטופה בכריכה באמת מדהימה ומיוחדת, פרי ידו של טולקין ולא אחר, כולה משופעת עיטורים גליים של עצים והרים ועננים בסגנון גראפי מהוקצע, שניכר כי הושפע מהעיצוב היפני הבהיר והפשוט. שמש אדומה בוהקת ומבריחה עננים קלושים, דרך מובילה אל הר איתן המתנשא אל מעל היערות ורכסי ההרים המתגמדים לו.

ככה התחלתי את ההוביט. בתחושה שאני זה עתה עומד במפתן ביתי ועוד רגע נכנס אל תוך הרפתקה צבעונית, מעוצבת ביד אמן, קסומה. גילוי נאות: את שר הטבעות טרם קראתי, למרות שתמיד רציתי. אינספור פעמים ניסיתי להתחיל את "אחוות הטבעת", אך הניסיון תמיד העלה חרס. את הסרטים אהבתי מאוד, העולם היה בעיניי כאסקפיזם עילאי... אולי עכשיו, אחרי שקראתי את ההוביט, אנסה לשוב אל שר הטבעות גם בשפת אמו.

אני חושב שהדבר שהכי אהבתי בארץ התיכונה הוא הפלך, והוביטון בפרט. התיאור של חיי ההוביט השלווים והנוחים בנוף הפסטוראלי והנעים של הפלך תמיד גרם לי לפתח געגועים תמוהים לבית שמעולם לא היה לי. הפלך מרגיש כמו אוטופיה מצוירת להפליא- הגבעות הירקרקות, הנהרות, דלתות העץ הירוקות והעגולות השקועות בתוך הגבעה ומעונות ההוביטים דמויי התעלה... הכל כל כך יפה ובהיר ומלא אור ושמחה. ושם, באמצע העולם המקסים הזה, ניצב לו בילבו. ברגע אחד הוא נזרק מתוך חייו הנוחים והמתוזמנים להפליא אל הרפתקה חסרת מעצורים, אפלה, קשה מכל דבר אחר בחייו, שהדבר היחידי שמחזיק אותו הוא יצר ההרפתקנות הקלוש שלא מטבעם של ההוביטים אותו ירש מאבותיו הטוקים.

כשהתחלתי לקרוא את ההוביט גם אני הייתי בתחילתה של הרפתקה כזו. לא הרפתקה היפותטית של תחילת קריאה בספר, אלא הרפתקה של ממש. יצאתי מחיי הנוחים לאחר 12 שנות לימוד, לאחר חופשה במושב הנעים שלי בצפון, אל תוך כור היתוך כאוטי, במסגרת לא מסגרת, בה בין כל עשרות האנשים שנזרקו לשם הרגשתי בודד, אדון לעצמי אך כפוי לממונים, וכל מה שחשבתי עליו היה כמה אני רוצה לעזוב את החור הדרומי הזה, לצאת מבין לאנשים הזרים האלו שממלאים את כל סביבתי ולשוב צפונה, הביתה, למקום שאני מכיר ואוהב. וגם בילבו, כמוני, במסעו פינטז שוב על הפלך, על תה וביסקוויטים במעון באג-אנד. וכמו בילבו, גם אני הייתי (ועדיין) בעיצומו של מסע אפל וחדש לגמרי, כמעט משולל יכולת לחזור הביתה (למרות שאני כותב מילים אלו היישר מביתי).

בהוביט הייתה בעיניי מעין תרפיה בכל הקשור להתמודדות שלי עם המסגרת החדשה שנקלעתי אליה. למען ההבהרה, התחלתי שנת שירות. השבועות הראשונים עברו עליי בקושי אותו לא הכרתי מעולם, יצאתי מהבועה והרגשתי כאילו כל עולמי נופל עליי, כאילו אני נטע זר בין עשרות אנשים המחייכים ועיוורים לקושי שלי. בהפסקות (וגם בעבודה) הייתי בורח למחילה שמצאתי לעצמי, לוקח את ההוביט ונשבה לחלוטין במסע האסקפיסטי של ההוביט. היה בזה מעין בריחה מהמציאות, הזדהות מוחלטת עם בילבו התלוש מעולמו ונזרק אל העולם הגדול והפראי. ההוביט היה כמעין מושיע אישי שלי, ומשום מה זה מרגיש כאילו עצם קניית הספר רגע לפני תחילת שנת השירות היה כמעט גורלי.

ההוביט הוא מסע אגדתי יפהפה, כתוב להפליא, כולו מעוטר בעיצוב פנטסטי וצבעוני. העולם מרתק ומהדהדות בו מיתולוגיות אירופאיות ותחושה של אגדה בוגרת. אחד הדברים שהכי אהבתי היה הדמיון הרב שהיה שם- יערות מירקווד, עיר הנהר, הוורגים, הנשרים, העכבישים, הכי הרגיש לי מלא בדמיון אלמנטרי שכזה, כאילו הסיפור נוצר מהחומר ממנו נוצרות אגדות שנשארות עם האנושות דורות שלמים.

אם זה לא מובן, ואני אפסיק כי אני מרגיש כאילו כבר חפרתי די, אני ממליץ על הספר הזה מאוד. אין לי ספק שהוא ייסב הנאה לאינספור אנשים בכל הגילאים. הוא פשוט מהספרים האלו שיכולים להוציא אדם מהבוץ, למדתי את זה על בשרי.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על ההוביט - או לשם ובחזרה