ביקורת ספרותית על הארי פוטר ואוצרות המוות - הארי פוטר #7 מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה

---

כמה מילים על סיום הסדרה ועל כן ספויילרים כבדים לסופה ולתוצאות הקרב האחרון:

יוצא לי לא פעם לשמוע ממעריצי הסדרה אכזבה גדולה למראה סיום הספר. ובסיום אני פחות מתכוון לאפילוג ויותר פתירת קונפליקט הארי מול וולדמורט ומהלך הקרב האחרון וכביכול השיא, הקליימקס, הרגע המכונן של הסדרה כולה.
גם כאן נאמר שרולינג "השתפנה" ופחדה לעשות סוף רע וטראגי וניסתה לרצות את קוראי הספר. ובכן, בעיניי זה שטויות. רולינג מעולם לא פחדה ליצור טראגדיות, וראו בתור דוגמה את מותם של סיריוס ודמבלדור, את כל האבידות באוצרות המוות - לופין וטונקס, דובי. די בזה כדי לראות שאין בהישרדותו של הארי "השתפנות" או כניעה בפני רצון המעריצים. אם כבר, הקרב האחרון התרחש בצורה אותה המעריצים צפו הכי פחות, ובזה לדעתי, נעוץ הקסם.

הסוגייה העיקרית ששלטה לאורך כל הסדרה היא המוות. בצורה מוחלטת, ניכרת, ובלתי ניתנת לערעור. הספר התחיל עם מותם של הזוג פוטר והילד שנשאר בחיים. כבר בספר הראשון הוא הציג לנו שתי השקפות עולם דומות אך שונות בתכלית: וולדמורט וניקולס פלאמל, שניהם כמהים להיות בני אלמוות. אך בעוד וולדמורט שואף להיות בן אלמוות כדי לנצח את האנושיות שבו, את החולשה, ואף רוצח למטרה זו כפי שמתגלה בהמשך, ניקולס פלאמל שותה כל יום טיפה כדי להמשיך לחיות. במעשיו הוא לא מחפש לנצח את המוות, להפר סדרי יקום. הוא מחפש להמשיך את חייו השלווים עם אשתו פרונל ולשמוח, אך הוא מתעשת ומוותר על חיי הנצח אותם יכל להשיג, ובכך נבדל מאדון האופל.
לאורך כל הסדרה רולינג זועקת מבין המילים: אי אפשר לנצח את המוות. רולינג העידה בסרט הדוקומנטרי על חייה "שנה בחיים" שהמוות של אמה השפיעה נורא על הכיוון אותו לקחה הסדרה, וזה ניכר. הסדרה יכולה להיות משל יפהפייה על ההתמודדות עם סוגיית המוות והמוות מהווה בה מוטיב עיקרי, חי ובועט, המתקיים בכל כך הרבה צורות - אוצרות המוות, דמות המוות, הוא מתקיים כאפיון דמות כפי שהיה ניכר, כמניע עלילתי. המוות מסתתר בכל פינה.
טום רידל משווה את התמותה האנושית לחולשה בדיוק כמו שמבחינתו האנושיות היא חולשה, ואולי דבר נובע מהשני. כמו הביצה והתרנגולת. בגלל זה הוא שונא מוגלגים, כי אין בהם דבר קסום, הם כל כך אנושיים. רידל, רק בן 17, הופך את עצמו למפלצת - קורע את נשמתו לשבעה חלקים בטקס אפל ועתיק של רצח אכזרי. הוא מנסה להפר סדר הרמוני קיים, להתכחש לקיומו הטבעי כבן תמותה ועל כן כבר חלוף. גם מראהו לאחר תקומתו השנייה, האישונים האדומים, הפרצוץ הנחשי, גורם לו להיראות יותר כמו מפלצת בלהות מאשר בן תמותה. הלורד וולדמורט, אדון האופל, הוא בעצם רק נער שאפתן בשם טום מארוולו רידל.
נער שחיפש להביס את המוות.
"אוצרות המוות" מביא את סוגיית המוות כולה לידי סיום. החל מהסיפור על שלושת האחים בה מוצגת ההתמודדות עם המוות שנפתרת ביחסו של האח הקטן אל קוצר הנשמות, הרואה בו כחבר ותיק והולך איתו בערוב ימיו, כלה באמצעי של אוצרות המוות שמופיע פתאום כאילו משום מקום והופך את הקערה על פיה, מבטיח נצחון על המוות ובעצם מערער את כל תפיסת העולם שרולינג בנתה ולפיה המוות בלתי ניתן לשינוי. במאמר שפורסם על ידי שירלי שילר היא כתבה על הבחירה שהייתה בידי הארי באוצרות המוות - האם להמשיך במרדף המייגע והמתסכל אחר ההורקרוקסים שבקושי הניב פירות, או לשנות כיוון, לוותר על המשימה שהטיל עליו אדם מת, ולצאת אחר אוצרות המוות שיכולים להחזיר לילד יתום את החיים שמעולם לא היו לו. וזה קשה להארי, כמובן. בביקורו בקבר הוריו במכתש גודריק הקורא מתוודע לסבל שבמות הוריו, בהיותו יתום. אני זוכר את עצמי קורא את התיאורים המזעזעים על צערו בכך שלא זכה לראות את משפחתו, לא זכה להרגיש מהי מסגרת משפחתית אמיתית, לבלות עם הוריו, לשמוע אותם. הצטמררתי ובאותו רגע הבנתי שאוצרות המוות הוא לא כמו שום ספר אחר בסדרה.

וכל זה מוביל אותנו, אם כן, אל הסוף הבלתי נמנע: וולדמורט מול הארי. טום רידל שניסה לנצח את המוות מול הארי פוטר שנשאר בחיים. הארי מקריב את עצמו, אך וולדמורט הורג את ההורקרוקס ששתל בו ללא ידיעה. טעות ראשונה. בזמן מותו הקליני או חלומו, זה לא ברור, הארי רואה דמות תינוק מחליאה גוססת מתחת לאחד הכיסאות בקינגס קרוס - נשמתו המחוללת של וולדמורט.
הארי חוזר, שב לעמוד מול וולדמורט, הפעם בכוחות מחודשים ותוך ידיעה שוולדמורט לא עוד חסין בזכות ההורקרוקסים. הקרב האחרון, הכל מוביל אליו, הכל הולך לבוא לידי סיום ו... זהו? זהו זה? כמה קללות, אקספליארמוס, אבדה קדברה, טעות טכנית בשרביט שגורמת לוולדמורט למות. הוא סתם גופה, איפה הזיקוקים?
אבל יש בזה די כדי לגרום למילותיה של רולינג להדהד עם הסיום הזה. אי אפשר לנצח את המוות. אי אפשר להתכחש לאנושיות.
דמבלדור קיבל את המוות, השלים איתו, זימן אותו אפילו כדי להביא לסיום הסאגה. הוא זכה למוות מפואר, נופל מהמגדל הגבוה ביותר, כשקינתו של עוף החול מהדהדת בכתלי בית הספר. הייתה לוויה שמשית וצחורה. קלאסה.
גופתו של טום רידל מוטלת כמו נבלה. הארי אפילו לא הטיל לחש ממית. טום טעה. הוא /טעה/. טעות בספרות לפעמים מהווה את המאפיין הכי אנושי שקיים. אפילו בספרות השואה בה מובא צורך להפגין את אנושיותם של הרוצחים הנאצים ועל כן את הזעזוע יש שימוש בטעות כדי לאפיין אנושיות. הרוע אנושי. "לפתח חטאת רובץ ואלייך תשוקתו ואתה תמשול בו"
להארי הייתה היכולת להשיג את כל אוצרות המוות ולהביס אותו. אבל הוא בחר, בניגוד ליתום אחר, טום שמו, להשלים איתו. כמו דמבלדור.
האירונה צועקת מבין המילים - האדם שניסה כל כך חזק להביס את המוות ואת האנושיות בו לבסוף חוסל על ידה. למרות שקרע את נשמתו וניסה כל כך חזק להפוך עצמו לבן אלמוות הוא זה שהביא למותו של עצמו, גופו היה כל כך שברירי כמו גופם של כל בני התמותה. זהו זה, כן, ככה זה נגמר. הקללה של וולדמורט חזרה אליו, הארי אפילו לא היה צריך להתאמץ.

חוסר הקליימטיות שבסצנה הזאת, האבסורד - הכל מוביל לתהייה - זהו זה? זה היה אדון האופל? זה היה הקרב האחרון? הוא לא המפלצת המפחידה ביותר ששלטה בטרור בעולם הקוסמים כל השנים האלה?
לא. טום רידל היה בן אדם. בן תמותה. הוא גזר על עצמו מוות, מהרגע שהחליט לנצח אותו.

מתנצל על החפירה המחרידה, אבל היה לי צורך מהותי לסכם את דעותיי, לפרסם אותן בציבור. אני אוהב את הסדרה הזאת בכל רמ"ח איבריי והיא מהווה את התנ"ך הפרטי שלי ושל עוד מיליוני נערים שגדלו על הילד שנשאר בחיים. "אוצרות המוות" מביא את הסאגה הפנטסטית הזאת לידי סיום אינטיליגנטי, מתוחכם, ולידי מוסר ההשכל השזור לכל אורכה. האמירה שזועקת מתוכה, היא היא השיאה האמיתי של הסדרה הזאת.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על הארי פוטר ואוצרות המוות - הארי פוטר #7