ביקורת ספרותית על ג'אז - הספריה החדשה # מאת טוני מוריסון
ספר מעולה

---

ג׳אז. המקצבים המשתלבים. האלתור האין סופי. ההתנגשות הטקטונית של אפריקה ואמריקה הלבנה. שאריות שירת בלוז שדבקו בה, תפיפות רגליהם של 12 וחצי מיליון אנשים שחורים בדרכם אל החופים המנוכרים, אל היערות והמטעים והכפרים המחשיכים, אל האחוזות והאורוות ולעבר חבלים משתלשלים מענפי העצים. פלא בכלל שהים יכל לשאת נטל שכזה, ולא כל שכן, פלא שהספר הזה מצליח לשאת אותו. הרי הלבה שרותחת כאן מתחת לפני השטח, שדחוקה עמוק במצולות הים איפה שהרי געש מתפוצצים בדממה, היא שם מימים ימימה. היא משפטים שנלחשים בחדרים שבהם נדמה שהסודיות מעניקה לך כוח. היא גם משפטים שרועמים במיליונים על גבי מיליונים של מרקעי טלוויזיה שבהם נדמה שהקיצוניות מעניקה לך כוח. והכוח בעצם כבר שם מאות שנים, מתעצם ומשתכפל ומחלחל אל תוך הדי. אן. איי הברור מאליו - ששחור זה שחור ולבן זה לבן. שאישה היא אישה וגבר הוא גבר. מלקולם אקס כתב - ״האדם הכי נלעג באמריקה הוא האישה השחורה. האדם הכי פחות מוגן באמריקה היא האישה השחורה. האדם הכי מקופח באמריקה הוא האישה השחורה.״ - זאת אמת זדונית מדי, בהירה ומסנוורת ואלימה מדי מכדי שתוכל להבין את מלוא תפארתה. ולכן, טוני מוריסון מבהיקה כמו גורו חומלת, להאיר בפנייך פינות חשוכות ואבודות, ובעיקר להחשיך לרגע את המאור הגדול הזה ולהסתכל עמוק אל תוך הכאוס הזה שהביא אותנו לכאן. לחזור אל נקודת ההתחלה, אל נקודת ההינתקות. ובעיקר, להתקרב אל הפנים השזופות האלה, אל העיניים הגדולות ולמודות הדמעות, אל הכתפיים המתפצחות תחת נטל השנים, והחלומות שמתנפצים תחת כורח המציאות.

אבל ג׳ו טרייס ואשתו ויולט פשוט חיים את חייהם בהארלם. השנים הן שנות השלושים של המאה הקודמת. הם מהופנטים מהעיר שנפקחת מולם ומפצירה בהם להיות הכי חזקים שהם יכולים להיות, הכי הם שהם יכולים להיות. הם מייצרים לעצמם שגרה, מוצאים עבודה, וברקע ממשיכה להדהד הנהמה העמוקה של הרצון להשתחרר. לפעמים יש יותר משלשלת אחת שכובלת אותך. סיפורם הוא סיפורם וסיפור אבותיהם. כל אחד מהקולות נהיה כל כך צלול וחלוק וממוקדם, עולה ופוצח בשירתו, נכנס זה בשירתו של זה, במקצב אפריקני ובמקצבי הרכבות האמריקניות, במקצב האישה ובמקצב הגבר. טראומה שמחלחלת אל המדרכה באותה קלילות שבה חלחלה אל העצים בדרום ארצות הברית, ובה חלחלה גם לחלומותיהן של ילדות קטנות שנולדות.

קשה להבין לאן אתה נכנס כשאתה מתחיל לקרוא את הספר הזה. הוא דומסטי וביתי וקטן בראשיתו, והוא כל כך אישי, כל כך מיקרוסקופי, שאתה תוהה איך הוא אי פעם יוכל להדהד מילה יותר גדולה. אבל לאט לאט אתה מוצא את עצמך מול פרח שעלי הכותרת שלו נפתחים קמעה קמעה, במשורה יונק מאור כלשהו שמרגיש כמעט כמו השחר בזרותו הצחה. ודמות המספרת, הגורו, מוליכה אותך באינספור שבילים, שבורה כמו שרק מספרים יכולים להיות שבורים, רדופת חרדות ודעות קדומות, בעלת קול מתחלף, מתפצל, שופט, ביקורתי, חומל, מרוחק וקרוב עד כדי אימה. מי הם האנשים המוליכים את העלילה, ומה תפקידם בעלילה הגדולה, ולמה - למה? ככה, ככה, הספר הזה כמעט מתיימר להיות לקסיקון של הכאה על חטא, אימה צרופה של כאב שלא מוצא מקום להשתחרר, אלא נשאר להתערבל בתוך עצמו כמו החזיר שויולט מבשלת לג׳ו.

ג׳ו טרייס, בעלה של ויולט, הרג את דורקאס הצעירה. גברים רודפים נשים רודפות גברים רודפים נשים, שחורים חפים מפשע עדיין נורים על ידי לבנים חפים מפשע. אבל איפשהו, אי שם, מתחת להכל, עדיין מהבהבות אינספור האפשרויות. עדיין קיימת האמת שמוטלת מתחת לכל הסדינים, השמיכות והמצעים שאנחנו מניחים בלילה. איך יוצאים מנקודת המוצא בלי להתפצל לאלפי קולות, בלי להיות שבורים ואנושיים להחריד, ולהודות שבסוף הכל עדיין שבור, בוהק, מסנוור ואלים.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על ג'אז - הספריה החדשה #