“#
זה ספר הביכורים של אוזקי. צריך לשפשף את העיניים למקרא המשפט הזה. ספר ביכורים שכולו ביכורים – לא נשען על ספרות אחרת, לא מנסה להידמות לספר אחר. מקורי. הספר הזה יצא לאור ב 1998 והיום הוא מקורי כמו בעת שיצא. משמע – אף אחד לא ניסה לחקות את אוזקי ואף אחד לא נשען על ספרה. גם זו עובדה מרתקת ומשמחת.

המספרת את הסיפור הזה בגוף ראשון היא ג'יין, בת לאם יפנית ואב אמריקאי, כמו אוזקי. היא נולדה במינסוטה, מדינה חסרת רייטינג, למשפחה חקלאית, שפשטה את הרגל ונאלצה לותר על החווה המשפחתית. ג'יין, שמתגוררת בניו יורק, שואפת לצלם של סרטים דוקומנטריים ונשכרת כמפיקת סידרת טלוויזייה, שמטרתה למצוא שווקים חדשים לבשר בקר אמריקאי ביפן, שתושביה אינם חובבי בשר, אבל מוקסמים מהאמריקאים (הספר כאמור נכתב בשנות התשעים של המאה הקודמת) ורוצים לחקות אותם. במסע המתואר בספר, ג'יין וצוותה הכולל אמריקאים-יפנים, חוצים את היבשת בחיפושיהם אחרי "רעייה אמריקאית", שתפתח את ביתה בפני צופי/ות הטלויזיה היפנים, תשתף אותם במתכון בשר שלה, כמו גם במשפחתה החמודה והבריאה, ותגרום להם לצרוך בשר בקר אמריקאי.

הספר מורכב משלושה חלקים לא שווים, ג'יין ומסעה בעיירות ובמדינות די נידחות, אלה שבדרך כלל לא עושים עליהם סרטים או תוכניות טלוויזיה. בחלק הזה יש מופעים מרטיטים וגם כמה מבעיתים, כולל עובדות מזעזעות על שוק הבקר, או כל שוק שמאפשר לאלה ששולטים בו לעשות ככל העולה על רוחם. החלק השני מוקדש לאקיקו – רעייתו היפנית של איש חברת הפרסום היפני. וגם בו יש קטעים מזעזעים ותובנות על קשרים זוגיים ויחסי המינים ביפן של סוף המאה העשרים. וזה נראה אקזוטי וגם דומה ליחסים שאנחנו מכירים מעולמנו הלא-אקזוטי. החלק השלישי הוא מעין יומן (מומצא) של גבירה יפנית שחיה בשנה ה 1000 לספירה. ומשמש מעין הפסקה דידקטית בסיפור.

לאוזקי כישרון כתיבה נפלא. עובדה שלא הפתיעה אותי, כי זה ספרה השלישי שאני קוראת. היא גם אינה נמנעת מלטלטל את קוראיה, ולצורך זה היא משתמשת ביכולת תיאורית נדירה. היו קטעים מסויימים שפשוט לא יכולתי לקרוא, ונאלצתי לדלג, מה שאומר שיכולתה להחיות את הנושא עבור הקורא גבוהה מאד (היא בעיקר במאית של סרטים דוקומנטריים, אז גם זה לא מפתיע). אוזקי גם לא נמנעת מתיאורים מפורשים של יחסי מין, שאף אחד מהם לא נועד לגירוי או למניפולציה על הקורא. היא מצליחה בספר הזה, יותר מבספריה האחרים שקראתי, לאפיין דמויות בלי לגלוש לסטיריאוטיפים. יש פה איזון מופלא בין נושאים (אמיתיים) שמזעזעים את הקורא, לבין חלקים שמאפשרים לו לצחוק או להתרווח בהנאה. והכל קריא מאד, אפילו מותח, בספר שרחוק מלהיות ספר מתח.

קרה לי עם הספר הזה משהו שמזמן לא קרה לי: סיימתי אותו ורציתי לחזור לקרוא אותו מיד, מהתחלה. לא עשיתי את זה. למדתי שלא נכון לקרוא שנית ספר מיד כשסיימתי אותו. אבל אני חושבת שאקרא אותו שוב. לא בעוד עשרים שנה, בקרוב.”

“יותר מהכל חשבתי על פיסקה אחת, לקראת סוף הספר, שמדברת על הכחשה, על כך שכל אחד מאיתנו יודע שנעשות עוולות ושחלקן משמשות אותו ואת צרכיו ואנחנו בוחרים במקרים רבים להתעלם מהן, פחות לדעת, בטח לא להתעניין, רק כדי שנוכל להמשיך לחיות בבועה שלנו. זה נכון ביחס לאופן שבו מגדלים את הבשר שאנחנו אוכלים, זה נכון ביחס לאופן שבו מייצרים את הנעליים שלנו וזה נכון ביחס לעוד כל כך הרבה דברים.

יש משהו מאד מייאש בהבנה הזו. נסיונות להביא לשינוי או לייצר תודעה שמתנגדת לעוול מסויים בדרך כלל מתבססים על ההנחה שאם תביא לידיעתם של אנשים את מידת חוסר הצדק, אפילו תזעזע אותם אם אפשר, הרי שהם לא יוכלו להשאר אדישים ויצטרפו למאבק. מה שאוזקי אומרת, ולצערי אני חושבת שהיא צודקת, זה שאין לך סיכוי כיוון שאנשים לא רוצים לדעת ואין להם עניין בהרחבת הידע במקומות שיביאו לפגיעה בנוחות.

אני לא אומרת את זה בזלזול. בכלל לא. נדמה לי שבעולם שלנו, אם אתה רוצה לנהוג בצדק מוחלט, אתה צריך להסתובב ערום ויחף, לצרוך רק את מעשי ידיך, לא להשתכר כדי לא לשלם מיסים לאף אחד ואת כל זה לעשות במקום שאף אחד לא גר בו. בסופו של דבר, בכל אורח חיים אחר שאתה מנהל אתה מוצא את עצמך שותף לאיזשהו עוול וכל מה שאפשר לעשות זה לבחור במה לקחת חלק ולמה להתנגד.

בספר הזה, תוך שהיא מספרת על תעשיית הבשר באמריקה, עוסקת אוזקי גם בזה וגם במעמדן של נשים, ביפן ובעולם המערבי. הסיפור שלה הוא דרך עיניים של בחורה חצי יפנית חצי אמריקאית, ששותפה להכנה של סדרת כתבות המיועדת לעקרות בית יפניות ונושאן הוא נשות אמריקה והבשר שהן מבשלות.

לכל אורך הדרך יש עיסוק בבעיות מוסריות, אבל לא באופן תיאורטי, אלא כאלה שעולות תוך כדי חיים נורמליים של עבודה ומשפחה, שאלות שאם היתה לי חברה שהיתה עורכת תוכניות טלויזיה מהסוג הזה היא בטח היתה מדברת עליהן, וברור שגם אם יש תשובה מאד חד משמעית לכל שאלה, הרי שבחיים האמיתיים את הרבה פעמים נדרשת לעגל פינות אם את לא רוצה לחיות רק על בריקדות. האמנתי לסיפור וליכולת שלו להתרחש בדיוק כפי שהוא מסופר וחשבתי עליו לא מעט ואני חוששת שלמרות הכל, בהקשר הזה אני אדחיק את מה שאפשר להדחיק ואמשיך לאכול בשר.”

“ספר מעולה. זה לא הספר הראשון שאני קוראת של רות ל. אוזקי מהסיבה שדווקא את שנת הבשרים לא ניתן היה להשיג בספריה. אולי פרובוקטיבי מדי? תיאורי הבשר והמין? בכל אופן לפני 20 שנה כשהוא יצא הוא עשה רעש גדול ולקח לי הרבה זמן להגיע אליו. זה דרש לדעתי איזה מוכנות. ברור שעם התמונה על הכריכה והשם המפוצץ של הספר ברורה האג'נדה של הספר ולא שהיתה לי בעיה עם זה כל השנים. בכל אופן סיפור הרקע מדבר על מספר דמויות שעוברות תהליך במשך אותה שנה. תהליך שנוגע בבשר החי, flesh ובבשר המת. לקחתי על עצמי שהוא בוודאי יקבע אותי בעמדת הללא בשר מעתה והלאה ואני שלמה עם זה. זה ספר עם אג'נדה מלווה בסיפור אישי. אבל בעיקר על אומץ נשי. מודה שתחילת הקריאה כמו ספריה האחרים של רות אוזקי לא תופסים מיידית על אף שהכתיבה מעולה, זורמת, מדויקת.”

“"לעולם אין לדעת מי זה יהיה, או מה הוא יביא איתו, אבל יהיה מה שיהיה, תמיד זה הדבר שבדיוק זקוקים לו" (עמ' 185)

הדבר הכי יפה בספרים, לדעתי, הוא שכל אחד רשאי להבין את הסיפור, לפרש אותו ולקחת ממנו כל מה שירצה. "שנת הבשרים שלי" הוא, כפי שמעידה עליו הכריכה האחורית "סטירה אקטואלית עסיסית על החברה האמריקאית, על עולם הצרכנות בכלל ועל צרכנות הבשר וייצורו התעשייתי בפרט", ואמנם זה נכון, אבל אני נהניתי ממנו בכלל בגלל דברים אחרים.

"שנת הבשרים שלי" היא שנה שבה ג'יין טאקאגי-ליטל, אמריקאית חצי יפנית, נוסעת ברחבי ארה"ב ומתעדת את חייהן של נשים אמריקאיות ומשפחותיהן לסדרת טלוויזיה יפנית, כשבמרכז כל פרק עומד הבשר כ"סוד האושר". נותני החסות לסדרה הם תאגידי הבשר של ארצות הברית שמקווים למצוא ביפן פלח שוק נוסף, ולכן ישנם כללים ברורים מאוד לנוסחת התוכנית ואיך צריכה משפחה אמריקאית להיראות - מעמד ביניים, לבנה, בריאה, נקייה, חמה, בלי אנשים בעלי מום, שמנים, עלובים או סוג ב'. טקאגי יוצאת למסע, מלווה בצוות צילום, בחיפוש אחר אותן משפחות מאושרות שכל כך דומות זו לזו, אלא שגם אם בהתחלה היא מנסה לפעול על פי ההוראות (וזה לא כל כך מצליח), במהרה היא מגלה שלתעשיית הבשר אין שום קשר ל"סוד האושר", בלשון המעטה, ו... פה בערך ההיגיון נפרד מהעלילה.

טאקאגי מנסה לתחמן בכל מני דרכים את הבוס היפני שלה כדי ליצור פרקים שחורגים מאוד מההוראות שניתנו לה, כמו לסביות צמחוניות שאחת מהן שחורה, ואני אישית קצת התקשיתי להבין מה היא עושה. או שאת נלחמת בהם או שאת איתם. אז הספר לא חף מכשלים (כמו: איך לא מפטרים במאית שבוחרת במודע נשים צמחוניות וחותרת נגד משלמי משכורתה?), ופה ושם הוא מכריח עובדות "להיפגש" (כמו האסטרוגן שהיו מזריקים לחיות וניתנו גם ככדורים לנשים כדי למנוע הפלות, אבל בפועל הם הזיקו לאנשים ולוולדות - וממש במקרה טאקאגי משוכנעת שהיא עצמה לא מצליחה להרות ולהחזיק בעובר בתוך הרחם המעוות שלה מפני שלכאורה אמה שתתה כדורים כאלה בזמן ההיריון), וכמובן שהוא בעל סוף אמריקאי טוב - הרעים (לפחות האנשים הקטנים) נענשים והטובים מנצחים.

אבל אני מצאתי אותו טוב, כאמור, מסיבות אחרות.
ראשית, הוא לא היה לי קשה במיוחד. הספר נכתב ב-1998, והיום כבר 2014. אנחנו יודעים הרבה יותר על התעשייה האכזרית של הבשר, ולכן הוא לא חידש הרבה. גם אם עשה רעש כשיצא, באמריקה או בעולם, וגרם לאנשים להפסיק לאכול בשר (למרבה האירוניה, רות אוזקי, המחברת, לא צמחונית. לטענתה היא משתדלת לא להרבות באכילת בשר, אבל היא לא רואה משהו רע בצריכתו), ספק אם היום, רק בזכות הספר הזה, מישהו באמת יפסיק. אולי הוא יעורר מחשבה.
שנית, הספר הזה נכתב עם הרבה הומור עצמי ומודעות. אני מאוד אוהבת אנטי-גיבורות עניות שחיות בדירות קטנות וקפואות ויש להן חיי מין לא שגרתיים. טאקאגי, בתור אישיות, היא דמות מעניינת. יש לה את האובססיות הקטנות שלה, כמו הקריאה בספר קטן וגזעני שהיא גונבת מהספרייה (כדי שלא ישחית נפשות אחרות), ועל פיו היא מחליטה שהיא צריכה להשיג גבר שיש לו את אחד משלושת הצבעים האחרים שיש לאנשים בעולם, כלומר, אם היא לבנה וצהובה, אז היא צריכה להשיג גבר שחור, חום או אדום.
דמות נוספת ומעניינת היא אקיקו, אשתו של המנהל היפני שטאקאגי מנסה לתחמן. גם את סוג האנטי-גיבורה הזה אני אוהבת: הן מוזרות, בעלות עולם פנימי תלוש קצת, לא כל כך יודעות איך להתנהג ומה לעשות, וכשהן כבר עושות משהו בדרכן המוזרה השותקת, את רוצה לנער אותן אבל מגלה שאת מהופנטת, כי יש משהו כובש בדמות השברירית לכאורה הזו, שאינה יודעת ממש מה היא רוצה, אבל כשהיא מחליטה, היא עושה את זה עם כל הלב.
דבר שלישי, סיפורי הביניים של המשפחות, כמו משפחת בודרו או משפחת בוקובסקי, הן סיפורי משפחות נהדרים. הציטוט מתחילת הביקורת הוא ציטוט מפיה של אמא בוקובסקי, אישה שהגתה פתרון יצירתי למען הבראתה של בתה היחידה שנדרסה והפכה לצמח, כשביקשה מאנשים שיבואו לבקר ויציגו בפני בתה את הדבר שהם הכי אוהבים. היא לא ידעה אם מישהו מהם יוכל לעזור, מי זה יהיה ומה הוא יביא איתו, אבל כשזה יקרה, זה בדיוק מה שהיה צריך.
ודבר רביעי, התרבות היפנית עצמה. אמנם קשה לי להגדיר את עצמי כנמנית עם אוהביה, אני בעיקר חושבת שהם "משוגעים על כל הראש", אבל יש משהו מכמיר באנשים האלה ובתרבות הזאת. הנוקשות והמינימליזם שלהם, הנימוס, תפיסת האסתטיקה, העצבות שנדמה ששורה בכל. ולמרות הסאטירה שיש בספר, הוא מצליח לתפוס משהו מהתרבות המשונה הזאת. רק תארו לעצמכם, ללכת לישון בכל לילה על ה"פוטון". כמה יפה זה נשמע.

אז לא יודעת אם הוא בועט, מטיף או מבקר, כנראה שכן, אבל אני מצאתי בו שתי גיבורות שונות לגמרי זו מזו, וגם דומות קצת, שיכנסו לפנתיאון הגיבורות שלי וימצאו בו את מקומן.


נ.ב
התרגום כנראה לא משהו. או שזה דווקא המקור, לא יודעת. בכל מקרה, המילה "להתלעלע" על צורותיה השונות חזרה מספר פעמים לאורך הספר, כמו גם המושג "סוף סוף" כ"הרי" . נורא.”