ביקורת ספרותית על שדרך - מעבדה # מאת שמעון אדף
ספר מעולה

---

מבחינתי כל רומן חדש של שמעון אדף הוא חגיגה. יש בו מעין ערבובייה מושלמת של כל הדברים היפים - שפה פואטית ונוגה, רגישות עצומה, חדשנות, אומץ, ובעיקר אהבה גדולה מאוד. כמה שנים שאני קורא אותו ואני נפעם כל פעם מחדש מיכולתו לייצר תבניות חדשות ומקוריות כדי להעביר את התמות ששזורות לאורך ספריו כחוט השני. הפעם, בשדרך, אנחנו שבים לכמה מהמחוזות המוכרים לנו: עלילת מד״ב רחוקה ומרתקת שמהדהדת את המצב העכשווי, נער שנמצא על התפר בין ילדות לבחרות וגורל העולם ניצב בידיו, סיפור אהבה, המסורת והאמביוולנטיות כלפיה. אפשר לחשוב שעם העיסוק החוזר שלו בשאלות האלה כבר יימאס - אבל בדיוק להפך. בכל רומן שמעון אדף יוצר מחדש מעבדה לשאלות הגדולות האלה, הרות הגורל, וכל פעם מחדש אני מרגיש את השבריריות של המבנים הכביכול חלשים האלה אל מול אותם כוחות גועשים שהוא באמת כה מיטיב לתאר.

אני חייב להגיד, בראש ובראשונה, שאפו על יצירת העולם המד״בי המרתק הזה. קיבלנו אליו הצצה כבר במתנות החתונה ובכפור. אני לא חושב שאפשר להשוות את האפוס העתידני יהודי הזה לשום דבר אחר בספרות הישראלית. המפעל הזה שכאמור הוא פשוט תפאורה מפוארת לשאלות היומיומיות הוא כל כך מרהיב, כל כך מושקע, כל כך חכם ומקורי. בתור נער הסוגה האהובה עליי הייתה פנטסיה ומד״ב. קצת כמו כל תולעת ספרים מתבגרת, האסקפיזם היה מבחינתי התרופה לכל תחלואות גיל ההתבגרות. זה הכי הצליח כשהתפאורה האסקפיסטית, העולם הצבעוני שברחתי אליו, עימת אותי עם המציאות האנושית. עם הבחירות שהתחבאו בי, הרגשות שעוד לא ידעתי לתת להן שם. אדף פשוט מצליח לתאר את כל קשת הרגשות בצורה כל כך אינטימית, נוגה, בלי ליפול למלכודת הכתיבה הפסיכולוגיסטית. איכשהו, למרות שהכל הוא מחקר עמוק באנושיות ובמושג העצמי, הוא לא בורח לפרוזה שהיא בעצם אבחון פסיכולוגי עם סיפור מסגרת נחמד, אלא עדיין מצליח לברוא עלילה שמניעה את עצמה, תעלומות, טוויסטים, דמויות עגולות ומעניינות (סבתא פיבי, ישתבח שמה).

שדרך וחנניה - שני הגיבורים שהם בעצם גיבור אחד, שוב, מייצגים את תהליך ההתבגרות שכולנו עוברים. הדיאלוג הזה בין נפשו המבוגרת ולמודת האסונות של שדרך לבין נפשו הצעירה והמהוססת של חנניה מרתק וכתוב לעילא. חוויתי עם כל אחד מהם שלבים שונים ורגשות שונים ואת כולם הכרתי. אם למנות את הפסגות הרגשיות שאדף הביא כאן: סיפור אהבה יפהפה וכל כך לא קלישאתי של שדרך, ההתמודדות של שדרך עם האבל, עם חוסר התכלית שלו באקדמיה, ההתחבטויות הנפשיות של חנניה. הכל, שוב, כתוב בצורה הכי אנושית, בלי לברוח לפסקאות מתפייטות שלהן ולעלילה אף לא דבר.

אני אף פעם לא יודע מה לכתוב על אדף. הוא סופר שלא צריך להבין. הוא גורם לי להרגיש כל פעם מחדש. הוא מרתק אותי. הוא משלב את כל התחומים וכוכבי הלכת שסובבים סביב מוחו הקודח ועדיין מצליח לייצר משהו מגובש ובוגר ויפה במקום שמיכת טלאים מתפוררת. הוא גאון המילה הכתובה. הוא אחד הספרים הכי מלאי אהבה שאי פעם קראתי. אני חושב שאם מי מכם היה פעם אותה תולעת ספרים צעירה שהעדיפה לברוח למחוזות אחרים - אדף יידע לקחת אתכם לשם, ולרקוח תרופה של מרירות ודמעות ואופטימיות ואהבת החיים ומנה מאוד גדושה של פילוסופיה קיומית. ככה אני אוהב את הספרות שלי. תודה, תודה, תודה.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על שדרך - מעבדה #