ביקורת ספרותית על קו המלח - כרכים א+ב - ספריה לעם #692 מאת יובל שמעוני
ספר מעולה

---

כשקראתי את קו המלח ואנשים שאלו אותי על מה זה היה לי די קשה לענות - להתחיל מהעלילה על הרבולוציונר הרוסי, או שמא על הוטרינר האנגלי שאשתו עזבה אותו ובחר לברוח ללה? או אולי דווקא לספר על השושלת המשפחתית שנגמרת באדם ישראלי בשנות התשעים שמוכה טראומה ממלחמת לבנון הראשונה, או על השיירה שיוצאת למדבר במסע מועד לפורענות?
היה לי קשה לכווץ את העלילה, אבל יותר מכך היה לי קשה לתת את הכבוד הראוי למרחב היריעה של הספר הזה, שמתפרש על גבי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה מקומות שונים, שאם היה לו סרט ולסרט היה טריילר הוא ודאי היה כל כך עמוס בתמונות מרהיבות של הרים מושלגים בהימלאיה, כפרים מנומנמים בבריטנה, רומא של סוף המאה ה-19, רוסיה הצארית ערב המהפכה, נופי לבנון בעת מלחמה וקצרה היד מלהמשיך ולתאר את מרחב היריעה. זאת נדמית כמו משימה בלתי אפשרית, והיא ללא ספק יוזמה יומרנית מצד המחבר - מזה חששתי, מכל כך הרבה מהכל שנשאר בסופו של יום מעט מהעיקר. ומה זה העיקר? האם ספר שאני לא יכול להצביע על הגרעין שלו, על העוגן עליו נסמכת הספינה הזאת ושמשאיר אותך מרותק וקשוב, האם הוא יכול להיחשב ספר טוב?

היום אני יודע שקו המלח הוא אמנם רחב יריעה כמו תבל עצמה, וחולש על עשרות דמויות ומעשיות ואירועים, אבל הוא מבוסס על תמות כל כך חזקות ומטפל בהן ביד אמן שכזאת, שהוא מצליח איפה שהרבה ספרים אחרים כושלים. נתחיל עם תחושת הגלות, כי זאת תחושה שאופפת את הספר לכל אורכו. יש בה משהו מאוד יהודי, מאוד ישראלי, הנדודים המתארכים לאין ערוך, השליחות האלוהית - בין אם זה העלייה ארצה, בין אם זה אנטישמיות מקומית בגלות, השלמה עם היותך חלק מדת ולפיכך חלק ממסורת, חלק מקולקטיב, ללא אפשרות בחירה, ועד לנדודים של צעירי ישראל אי שם בהודו, כשהם מחפשים לאבד את עצמם ולשכוח מאימי המלחמה, מאימי המדינה, להתנדב עם פליטי טיבט (קטע נהדר, בו תיירת שואלת תרמילאים ישראלים אם אין בישראל פליטים לטפל בהם?). הציר העיקרי של הספר עוסק בגלות, ולפעמים אפילו רק גלות נפשית, כשראשך מפליג לארצות ולמדינות ולאופקים שמעבר להישג ידך. וכן, הספר מטפל גם בנושא ההשלמה עם ההוויה, עם ההווה, עם אמת, והאם היא קיימת.

נמשיך עם תחושת האמונה. בספר יש משפט נהדר - ״תשים קונכייה במדבר ואנשים יאמינו שהיה שם פעם ים״ וזהו אחד העוגנים שמחזיקים את הספינה ששמה קו המלח במקומה. שוב, הספר מעלה כל כך הרבה שאלות לגבי מצפון, מוסר ודת. האם אמונה היא דבר אמפירי? האם הדת היא הדבר שיציל את העולם? האין הדברים האלה, בידיים מסוימות, יכולים להיות דברים מסוכנים מכל דבר אחר? כמה אתה מוכן להרחיק לכת לטובת אמונתך? האם השליחות שלך מצדיקה הכל? אלה שאלות יום יומיות, אנושיות להחריד, גם אז וגם היום, ובכל חלק בתבל הארוכה.

יובל שמעוני פונה לעסוק גם בנקמה, ובמשפחה מפורקת, ובקשיי עלייה. וזה מה שאני מדבר עליו - קשה לראות בהתחלה איך קטעי הסיפור האלה הולכים להתלכד לידי נראטיב. זה נראה כאילו הוא ניסה לתפור ביחד טלאים מבדים שונים. זה כל כך יומרני שזה כבר מועד לכישלון. אבל שמעוני כל כך הפתיע אותי, כי הוא הצליח להמריא כל כך גבוה, ולספר לי את הכל ממעוף הציפור, ובסופו של יום להראות לי כמה מהר כדור הארץ מתגלגל, וכמה מהר הזמן ניגר בשעון החול שלנו, אבל שאותן שאלות ואותם פחדים ואותן רגשות עדיין כל כך רלוונטיים גם בימינו. כשבגב הספר הבטיחו לי שהספר ישפוך אור על חיינו כאן הייתי מאוד חשדן. התבדיתי. הוא לא סתם שפך אור, הוא הדליק זרקור אימתני שמעפיל על כל העולם ועל כל הזמנים.

הספר הזה לא מושלם - יש לו את הפגמים שלו, הכתיבה לא תמיד יציבה, היא יפהפייה לפרקים ומייגעת לפרקים. הדמויות לפעמים מחליאות באנושיותן, לפעמים הן פלקטיות ונוסחאתיות. אבל אני מבטיח לכם, השלם יותר גדול מסך איבריו. השלם עצום, מונומנטאלי, ובד בבד כל כך אישי וכואב. שמעוני הופך את האופרה הזאת, את הסאגה הזאת, בסופו של יום, לסיפור אישי, כאוב ועצוב, של אדם אחד, ישראלי מן השורה, שבבת אחת משקל העולם כולו נוחת על כתפיו.

ככה גם אני הרגשתי בתום הקריאה. לא כמו סיזיפוס שנידון לגלול את האבן מעלה שוב ושוב ללא משמעות. הרגשתי כמו אטלס שמחזיק את משקל העולם על גבו. ברגע שסיימתי את הספר עברה בי צמרמורת כל כך גדולה שהרגשתי שאני שוקע במצולות. דמיינתי את אותם אנשים במדבר עומדים בקו המלח וצועקים לאלים שיחזירו להם את הים - והבנתי. כולנו צועקים, והצעקות מהדהדות. מהדהדות כל כך רחוק, לכל פינה בעולם. לכל תקופה בעולם.
בשיא הכנות - לא האמנתי שכזאת צמרמורת תזעזע אותי. רעידת אדמה. אני כל כך שמח שטעיתי. אני כל כך שמח שקראתי.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על קו המלח - כרכים א+ב - ספריה לעם #692