מקלט הרדיו של המונית היה מכוון לתחנה של מוזיקה קלאסית ברדיו FM. ה"סינפונייטה" של ינאצ'ק התנגנה. לא בדיוק המוזיקה שנעים לשמוע במונית שתקועה בפקק. גם נהג המונית לא נראה כאילו הוא מאזין לה בהתלהבות יתרה. הנהג, איש באמצע שנותיו, הביט בשתיקה על טור המכוניות המזדחל לפניו, כמו יורד ים מנוסה שעומד בחרטום הספינה וקורא את הזרמים. אָאוֹמָמֶה ישבה שקועה במושב האחורי, והאזינה למוזיקה בעיניים עצומות.
מעניין כמה אנשים יש בעולמנו היכולים לומר בבטחה, לאחר ששמעו את החלק הראשון של ה"סינפונייטה" של ינאצ'ק, שזוהי אכן ה"סינפונייטה" של ינאצ'ק. בטח איפשהו בין "מעט מאוד" ל"כמעט אף אחד". אבל אָאוֹמָמֶה, מסיבה כלשהי, היתה מאלה שיכולים.
ינאצ'ק כתב את הסימפוניה הקטנטונת הזו ב-1926. במקורו היה מיועד קטע הפתיחה הזה להיות מעין קטע תרועה לאירוע ספורט כלשהו. אָאוֹמָמֶה דמיינה לעצמה את צ'כוסלובקיה של שנת 1926. מלחמת העולם הראשונה תמה, צ'כוסלובקיה השתחררה סוף סוף מעול שלטונה של משפחת הַבּסבּוּרג, אנשים שתו בירה פּילזֶן בבתי קפה, ייצרו מכונו ירייה אמיתיות נהדרות, ונהנו מטעמו של השלום בן-החלוף שפקד את מרכז אירופה. לרוע המזל, פרַנץ קַפקָא הלך לעולמו שנתיים קודם לכן. זמן קצר אחר כך יצוץ היטלר מהיכן שהוא, ויטרוף כהרף עין את המדינה הזעירה והיפהפייה הזו, אבל באותם ימים איש עדיין לא ידע שדבר נורא כל כך עומד לקרות. המסר החשוב ביותר אולי שההיסטוריה מעבירה לאדם הוא, ש"באותו הזמן איש לא ידע מה עומד לקרות". בעודה מאזינה למוזיקה, העלתה אָאוֹמָמֶה בדמיונה את הרוח חולפת על פני ערבות בּוֹהֶמיָה, וגלגלה מחשבות על אופייה של ההיסטוריה.
בשנת 1926 קרסה אימפריית טָאישוֹ, שֵם התקופה החדשה התחלף וכעת היא נקראת שוֹוָוה. גם ביפן עמדה להתחיל תקופה חשוכה ונוראה. פּרֶלוּד המודרניזציה והדמוקרטיה הגיע אל קצו, והפאשיזם החל לבסס את מעמדו.
נוסף על ספורט, אָאוֹמָמֶה אהבה היסטוריה. היא כמעט לא קוראת ספרות יפה, אבל כשמדובר בנושאים הקשורים להיסטוריה, היא יכולה לקרוא בלי סוף. מה שמצא חן בעיניה בהיסטוריה הוא שהעובדות קשורות לתאריכים ולמקומות קבועים. לא היה לה קשה במיוחד לזכור תאריכים היסטוריים. היא לא שיננה אותם בעל פה. כל עוד היה באפשרותה לתפוס את ההקשר בין אירועים שהתרחשו קצת לפני אותה תקופה, או אחריה, או בערך באותו זמן, היה התאריך צף ועולה במוחה מאליו. בחטיבת הביניים ובתיכון קיבלה אָאוֹמָמֶה את הציון הגבוה ביותר מבני כיתתה במבחנים בהיסטוריה. בכל פעם שנתקלה במישהו שמתקשה לזכור תאריכים היסטוריים, היתה אָאוֹמָמֶה משתאה. איך ייתכן שהוא אינו מסוגל לעשות דבר פשוט כל כך?
אָאוֹמָמֶה הוא שמה האמיתי. סבו של אביה היה ממחוז פוּקוּשימָה, ובמקום שממנו בא, ספק עיירה ספק כפר השוכן בהרים, היו כמה וכמה אנשים שאָאוֹמָמֶה הוא שם משפחתם. אבל היא עצמה עוד לא ביקרה שם. עוד בטרם נולדה, ניתק אביה את הקשר עם משפחתו. גם אמה עשתה כך. לכן אָאוֹמָמֶה לא ראתה את סביה וסבותיה מעולם. היא גם כמעט לא טיילה למקומות אחרים, אבל כשהזדמן לה לעשות כן, נהגה לעיין במדריך הטלפונים שנמצא על פי רוב בחדרים בבתי מלון, ולחפש אם מופיעים בו אנשים ששם משפחתם אָאוֹמָמֶה. אבל בכל הערים והעיירות שביקרה בהם עד כה, לא נתקלה אפילו באדם אחד ששם משפחתו אָאוֹמָמֶה. ובכל פעם שנוכחה בכך מחדש, הרגישה כמי שהושלך אל לב ים, והוא נסחף בודד בעולם.
תמיד הכביד עליה הצורך להזדהות בשמה. בכל פעם שהיתה מבטאת את שמה, היה בן שיחה מביט בפניה במבט תוהה או נבוך. אָאוֹמָמֶה-סן? כן, כותבים "אַאוֹי" ו-"מָמֶה", ומבטאים "אָאוֹמָמֶה". כשעבדה בחברה, נאלצה לשאת עמה כרטיסי ביקור, ממש מטרד. כשהושיטה את כרטיס הביקור שלה, היו עיני העומד מולה ננעצות בו לזמן-מה, ממש כאילו הנחיתה עליו איזה מכתב מבשר רעות. כשהיתה אומרת את שמה בטלפון, נשמע לעתים צחקוק בצדו השני של הקו. כשהיו קוראים בשמה בחדרי המתנה של מוסד ממשלתי למשל, או במרפאה, מיד היו האנשים מסביב מרימים את ראשם ומסתכלים בה. כאילו רצו לראות איך נראה אדם ששם משפחתו הוא אָאוֹמָמֶה.
לפעמים קראו לה בטעות "אֵדָמַמֵה סן". כבר קראו לה גם "סוֹרָמַמֵה". ובכל פעם שזה קרה, היא היתה מתקנת. "לא, לא אָדֶמָמֶה, אלא אָאוֹמָמֶה. נכון, הם באמת דומים". ואז היה בן שיחהּ מחייך במבוכה ומתנצל, אבל כאילו אומר, "כך או כך, זה שם מוזר למדי". כמה פעמים כבר שמעה בדיוק את אותו משפט במשך שלושים שנות חייה? כמה פעמים כבר סיפרו לה בדיחות מטופשות בגלל השם הזה? אילולא נולדתי בשם הזה, אולי היו חיי לובשים צורה אחרת לגמרי. אילו היה לי שם שכיח כמו למשל סָאטוֹ, או טַנָקָה, או סוּזוּקִי, אולי הייתי יכולה לנהל חיים קצת יותר רגועים, להביט בעולם בעיניים קצת יותר סובלניות. אילו.
אָאוֹמָמֶה עצמה את עיניה והאזינה למוזיקה. ההדהוד היפהפה שהפיקה האחדות בין כלי הנשיפה, נספג בתוככי ראשה. ולפתע עלתה מחשבה במוחה. יחסית לרדיו של מונית, איכות הצליל גבוהה מדי. אף על פי שהמוזיקה מתנגנת בעוצמה נמוכה, הצליל עמוק, ואפשר לשמוע היטב את ההרמוניה. היא פקחה את עיניה, רכנה קדימה ובחנה את מערכת הסטריאו השקועה בתוך לוח המחוונים. המערכת היתה שחורה לגמרי, ונצנצה במעין בוהַק גאה. היא לא הצליחה לראות את שם היצרן, אבל ממראה המערכת הבינה שמדובר במוצר יוקרה. היו בה כפתורים רבים, וספרות ירוקות ריצדו באלגנטיות על פני הלוח. זאת היתה מן הסתם מערכת יוקרתית מאוד. במוניות של חברת מוניות רגילה לא מתקינים מערכת סטריאו מפוארת שכזו.
אָאוֹמָמֶה הביטה שוב על סביבותיה. מרגע שעלתה למונית היתה שקועה במחשבות, ולכן לא שמה לב לכך שאיך שלא תסתכל על זה, המונית הזאת לא היתה רגילה. ההתקנים ברכב היו מאיכות גבוהה, והמושבים היו נוחים לישיבה מעל ומעבר למצופה. ויותר מכול, שרר בה שקט. נראה שהבידוד האקוסטי עובד היטב, וההמולה שבחוץ כמעט לא חדרה אל תוך הרכב. ממש כאילו היתה בתוך סטודיו שמצויד במכשור לבידוד אקוסטי. זאת בטח מונית פרטית. בין נהגי המוניות הפרטיות יש כאלה שלא חוסכים בהוצאות על המכוניות שלהם. היא הזיזה רק את עיניה כדי לחפש את רישיון המונית, אבל לא הצליחה למצוא אותו. ובכל זאת, לא נראה שלמונית אין רישיון. קבוע בה מונה כחוק, שמציג את מחיר הנסיעה באופן תקין. על הצג הופיע המחיר 2,150 ין. עם זאת, הרישיון שבו כתוב שם הנהג לא נראה בשום מקום.
"יופי של מכונית. מאוד שקטה," אמרה אָאוֹמָמֶה אל גבו של הנהג. "איזו מכונית זו?"
"טוֹיוֹטָה קרָאוּן רוֹיַאל סָלוּן," ענה הנהג בקצרה.
"שומעים פה נהדר את המוזיקה."
"זה אוטו שקט. זאת אחת הסיבות שבחרתי בו. בכל הקשור לבידוד אקוסטי, הטכנולוגיה של טויוטה היא המובילה בעולם."
אָאוֹמָמֶה הנהנה, ושוב נשענה לאחור אל המושב. משהו באופן דיבורו של הנהג היה לה מוזר. הוא דיבר כאילו הוא משאיר כל הזמן בחלל האוויר משהו שלא נאמר. למשל (וזו רק דוגמה אחת), אי אפשר להתלונן על הבידוד האקוסטי במכוניות של טויוטה, אבל איפשהו כן יש בעיה, וכולי. ואחרי שסיים לדבר נותרה מין דממה מלאת רמיזות, שריחפה בחלל המכונית הצר, חלולה, כמו עננה דמיונית זעירה. ולכן, אָאוֹמָמֶה הרגישה אי-נוחות.
"באמת מאוד שקטה," פתחה שוב, כאילו מבקשת לגרש את העננה הקטנה. "והמערכת נראית מאוד יוקרתית."
"בשעת הקנייה נדרשה החלטיות," אמר הנהג בנימה של קצין לוגיסטיקה בגמלאות שמדבר על אסטרטגיית עבר. "אני מבלה שעות ארוכות במכונית, ואני רוצה לשמוע צליל איכותי במידת האפשר, ולכן..."
אָאוֹמָמֶה המתינה להמשך הדברים. אבל לא היה המשך. היא עצמה שוב את עיניה, והאזינה למוזיקה. איזה איש היה ינאצ'ק באופיו? זאת אָאוֹמָמֶה לא ידעה. אבל כך או אחרת, הוא בוודאי לא העלה אפילו בדמיונו, שבטוקיו בשנת 1984, על כביש מהיר פקוק להחריד, בדממת מכונית טויוטה קראון רויאל סלון, יאזין מישהו ליצירה שהוא עצמו הלחין.
אבל איך זה שידעה מיד שזוהי ה"סינפונייטה" של ינאצ'ק? תהתה אָאוֹמָמֶה. ואיך ידעה שהיצירה הזו הולחנה בשנת 1926? היא לא חובבת מושבעת של מוזיקה קלאסית. וגם אין לה זיכרונות אישיים שקשורים לינאצ'ק. ולמרות זאת, ברגע ששמעה את הצלילים הראשונים של היצירה, מיד צפו ועלו במוחה כל מיני פיסות מידע. כמו להקת ציפורים המתעופפת לתוך חדר מבעד לחלון הפתוח. והמוזיקה הזו עוררה באָאוֹמָמֶה תחושה משונה הדומה למין עיוות. לא כאב או חוסר נוחות, אלא הרגשה כאילו כל גופה הולך ונסחט. אָאוֹמָמֶה לא הבינה מה מתרחש. האם היצירה הזאת, ה"סינפונייטה", היא שמעוררת בי את התחושה המוזרה הזאת?
"יָנאצֶ'ק," אמרה אָאוֹמָמֶה כמעט בלי משים. לאחר שכבר הגתה את המילים, חשבה שמוטב היה אילולא אמרה אותן.
"מה אמרת?"
"יָנָאצֶ'ק. האיש שהלחין את היצירה הזאת."
"לא מכיר."
"מלחין צ'כי," אמרה אָאוֹמָמֶה.
"אוה," אמר הנהג, כאילו התרשם.
"זאת מונית פרטית?" שאלה אָאוֹמָמֶה כדי לשנות את הנושא.
"כן," אמר הנהג והשתהה קמעה. "אני נהג מונית פרטית. זו המכונית השנייה שלי."
"המושבים כאן מאוד נוחים."