ביקורת ספרותית על כיסא פנוי מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה

---

את כסא פנוי קראתי לפני כמעט שנה, קניתי עותק בריטי ישר כשייצא ולקחתי אותו איתי דרומה לשנת השירות שלי. למה זה קשור? כי במשך שנה שלמה נשאתי את דגל ההתנדבות על גבי, התיישבתי בנגב ובמשך שנה שלמה הענקתי את חיי לאידאולוגיה של פיתוח הפריפריה. זה לא רומנטי כמו שזה נשמע וזה לחלוטין לא אלטרואיסטי כמו שאנשים מסוימים מנסים להציג את זה, אבל באותו שבוע בו התחלתי להתנדב במרכז גמילה לנוער בבארשבע גם התחלתי לקרוא את כסא פנוי ואי אפשר היה להמנע ממעין חוט שמקשר בין שני הדברים.

אני לא זוכר כל קו עלילה שהיה בספר, וכמו שרבים טורחים לציין כאן היה ארסנל מאוד רחב של דמויות וסיפורים. אבל גרעין הספר הוא בעצם הקונפליקט שמגיח אל פני השטח עם מותו של בארי פיירברת'ר, בין העיירה הנינוחה והאלגנטית פאגפורד לאיזור הידוע לשמצה המסופח אליה שהוא "השדות". הבחירות למועצת העירייה בעצם משלהבות את הקונפליקט הארכאי הזה בין מעמד הביניים הקלאסי למעמד הנמוך שמאכלס את השדות- נרקומנים, זונות, בתים מוזנחים, מוסד לגמילה. בעצם, מה שאני באותו זמן הכרתי בתור פריפריה.

הדמות שהכי זכורה לי, ואולי בעצם לכולם, וזאת שהיא ממש עמוד תווך בספר הזה, היא כמובן קריסטל ווידון. אותה נערה מהשדות שבזכות בארי פיירברת'ר האצילי (הדמות אולי הכי לא עגולה בספר וצדקנית להחריד) מקבלת סיכוי לצאת מהביצה הסרוחה הזאת, להשתלב בעולם מעמד הביניים, לצאת ממעגל העוני, מהיקום האכזר הזה שנקרא השדות. היא דמות חכמה, חדה, שנונה, מסכנה, שהגורל פרש בפניה אינספור מכשולים ומעט מאוד קרני אור בחייה. למדתי ממנה המון, ומבחינתי היא מהווה את הבסיס לכל היצירה הזאת שנקראת "כסא פנוי".

הקרב שניטש בעיירה בין הזנחת השדות, הפרדתם מפאגפורד ובעצם חריצת גורלם של המתגוררים בהם, לבין תמיכה בשדות, פיתוח המקום ואנשיו וחתירה לשוויון. סטריאוטיפים מהווים כאן נקודה עיקרית ונשברים אחד אחרי השני, דעות קדומות יכולות לחרוץ גורלות והבורות חוגגת מכל צד. הדמויות מייצגות את כל צדדי הסקאלה, כולן אנושיות בכל רמ"ח איבריהן (שוב, חוץ מפיירברת'ר, האביר על הסוס הלבן הזה), צרות אופקים ברובן הכמעט מוחלט, אנוכיות כמו שרק בני אדם יכולים להיות, אבל גם נאמנות, גם אכפתיות, גם אידאליסטיות.

בסופו של דבר האנשים של פאגפורד לא שונים מאנשי השדות. בסופו של דבר הרוע האנושי תופס חלק גדול ביצירה הזאת. שאלות של מוסר וחברות ואהבה שעמדו אל מול הקורא בהארי פוטר עומדות גם כאן אבל בצורה אחרת, חסרת נצנצים והתייפייפויות, אין פה פציפיזם, אין פה אגדת ילדים, אין פה ניסיון לעדן את החוויה האנושית, יש פה רק הרבה גוונים של אפור, בלי אדוני אופל, בלי נבואות קוסמיות, רק האנשים אל מול הבחירה - דטרמיניזם או בחירה חופשית? אם אפשר לצאת מהמעגל הזה, של המסכנים והמוצלחים, לשבור את המחסום הזה, להציל את חסרי הישע, העולם בוגדני, העולם לא הוגן, בשום צורה הוא לא הוגן, ורולינג, למרות היותה האישה העשירה ביותר בבריטניה הספיקה לחוות את זה על בשרה.

"כסא פנוי" הוא משל ריאליסטי על החברה הנחשלת. על אנשי השוליים שלא זוכים לאור זרקורים לרוב. היא לא מדברת בסטטיסטיקות על אחוזי עוני או קורבנות סמים ואונס. להפך, הסיפורים האישיים מצליחים לזעזע את הקורא. אבל האנשים האלו, שחיים אי שם בעולם כל כך שונה מפאגפורד אנושיים, אמיתיים, בשר ודם, ומסכנים, ממש עלובי החיים, והספר הזה הוא לא מסמך סוציאליסטי כמו שביקורות אהבו לתאר אותו, הוא מסמך אנושי, נוגע, חד וחותך, ובבסיסו עומדת קריסטל ווידון, אחת הדמויות הכי יפות, הכי אמיצות שהכרתי, ולמדתי ממנה כל כך הרבה, ולא הפסקתי לאהוב אותה לרגע.

אני זוכר כשקראתי את הספר הזה. יום למחרת הייתי הולך להתנדב שם במרכז הגמילה. כשאתה במסגרת התנדבותית כל הזמן אומרים לך שאתה יכול לקבל מהחניכים שלך יותר משהם יקבלו ממך. וזה נכון. ואהבתי אותם וגם אם לא הבנתי אותם הקשבתי להם ללא דופי, וקריסטל הייתה מצלצלת לפעמים באמירות שלהם, והערכתי אותם, וראיתי אותם מולי ומעבר לחונך וחניך היינו חברים. ולרגע לא הרגשתי שאני מפסיק לקבל מהחוויה הזאת, ולרגע לא הרגשתי שהם מתחתיי. והספר הזה היה שם בזוית העין, להראות שלפעמים זה אחרת, ולפעמים זה ככה, אבל הקונפליקט הזה עוד עומד בעינו, וכל החברה האנושית מוטלת על הכף.
אבל אני כבר מזמן בחרתי למי הייתי מצביע בפאגפורד.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על כיסא פנוי