ביקורת ספרותית על היורה השחורה - מחודש - פרידיין #2 מאת לויד אלכסנדר
ספר מעולה

---

תחנת אוטובוס בקצה הרחוב. מהמיושנות, עם המתכת המחוררת, שלט צהוב מכריז מלמעלה על מספר התחנה, ואגד תלתה לאחרונה מודעה מתקלפת, "קו שש עשרה בוטל לתחנה זו". ברחוב אין מכוניות, רק טרטור מרוחק של אגזוז אופנוע.
אישה נשענת אל דופן התחנה ומעיינת בסמארטפון שלה במצח מקומט. ילד, אולי בן חמש, כורע לידה ומסדר אבנים קטנות בריכוז. אני משנה תנוחה ומצליחה לראות את האותיות "יותם", מגושמות ולא פרופורציונליות. הילד מביט בהן, משנה את מיקומה של אבן אחת, מתרחק כדי לבחון את הכתובת השלמה, רוכן שוב ליישר את הזווית של המם הסופית. משהו עדיין חסר: הוא נעמד ומחפש סביב, ואז ניגש אל החרציות שבקצה המדרכה, קוטף אחת ומעטר בה את ראש הוו.
"אמא?"
האישה מוטרדת מכדי להיענות.
"אמא!" הוא מושך במכנסיה. "אמא, תראי מה עשיתי!"
"עידו, חמוד," היא מנערת את ידו, לא מרימה מבט אפילו. "אמא צריכה לבדוק משהו. אל תפריע לי."
"אבל אמא..."
קו עשרים ושבע מופיע מעבר לפינה. האישה תופסת ביד הילד, "בוא, מהר!"
הילד בועט באבנים בדרכו לאוטובוס.
אני נשארת לבדי בתחנה. תוהה ביני לביני מי זה יותם.

*

איזו משמעות יש להצלחות שלנו כשאיש אינו רואה אותן?
איזו משמעות יש לנשיכת השפתיים, למאמצים הלא נראים; לבליעת עלבונות; להשלמה?
אם עץ נופל ביער ואינו משמיע קול, האם יהיה שם מי שישמע אותו?

*

פרידיין היא אחת מסדרות הילדים האהובות עליי. יש בה הומור ויופי וחברות אמת, ודמויות שכיף לפגוש בהן כל ספר מחדש. יש בה קרבות ודם ונצחונות, אבל היא מיטיבה להעביר את היופי שבחיים כסדרם, ולעולם לא נמאס לי לקרוא אותה. לויד אלכסנדר ראוי למדליה על הסדרה המקסימה הזאת.
פרידיין היא סדרת התבגרות. טָרָן משתנה בה כל הזמן, מתפתח מהילד האידאליסט התמים שהיה לנער ולאיש, לומד לקחים שונים ומשונים, בדרך כלל בדרך הקשה. ואנחנו איתו, כלומר, אלו מבינינו שזכו להגיע אל פרידיין כילדים. לומדים שהבחירה הנכונה היא לאו דווקא הירואית, ושלפעמים המעשה הנכון הוא דווקא לא לעשות דבר. שגבורה אינה בהכרח זוהרת ושקרב הוא בדרך כלל בלתי נעים, ולא הוא הופך נערים לגברים. לומדים לחלום על עשייה ולא על זרי דפנה, על עבודה ולא על תשואות. אבל הסוף הטוב יגיע, נכון? ואז, אי שם בעמוד שלוש מאות ומשהו, נחזור כולנו בשלום אל קֵיר דוֹלְבֶּן, ומישהו בכל זאת יספר מה עשינו שם מעבר להרים. לא?

אבל ב"היורה השחורה" אנחנו עוברים עם טָרָן עוד שלב בהתפתחות. ועכשיו הוא נדרש לא רק להקריב קרבן גדול, אלא גם להניח לאחר לקחת את הקרדיט; לא רק לאבד את מתנתו האחרונה של חבר שנהרג (ואת הכוח שהעניקה לו) - לא רק להניח לחלומות התהילה - גם לשים עצמו ללעג על שחזר בלא כלום. לעמוד בידיים ריקות מול הנסיך גווידיון ולא להצטדק אפילו.
וטָרָן, איך לומר, לא נולד לתפקיד הזה. הוא מהיר חמה וקנאי לצדק ובעיקר להוט לְרַצות. הוא מוכן לעשות כל דבר כמעט כדי לזכות בהערכתם של גווידיון, קול, דולבן. ועכשיו, כל כולו מתקומם נגד המעשה שהוא צריך לעשות.
ואני כל כך מזדהה. גם לי קשה להניח לאחרים את מה שעשיתי אני; גם אצלי הגאוה עוטה מסווה של רדיפת צדק. גם אני מאבדת שליטה מול התנשאות. אבל מה עושים כשהמטרה חשובה יותר?
כתמיד יהיו כאן החברים הנאמנים שאף מסע אינו שלם בלעדיהם: גוּזָם גְלוּדוֹר הנבלן, אֵילוֹנְוִי הנסיכה, וגוּרְגִ'י ה... גוּרְגִ'י, אני מניחה. והם ינסו למנוע מטָרָן את הצורך להחליט, אבל ההכרעה חייבת להגיע, והיא תגיע, והיא תהיה ההכרעה הנכונה, כמובן. ובסוף יהיה טוב בכל זאת, כמובן. כי בכל זאת פרידיין היא סדרת ילדים, והגיבורים אולי מתחבטים קצת אבל בסוף בוחרים בטוב.

"לכל אחד מאיתנו מגיעה השעה שבה עליו להיות יותר ממה שהוא," אמר דוֹלְבֶּן.
אנחנו לא גיבורים של סדרת ילדים; אף אחד לא מבטיח לנו שאנחנו מסוגלים להיות יותר ממה שאנחנו. אין לנו מושג מה יהיה הסוף וגם לא בעוד כמה עמודים הוא יגיע, ולא בטוח בכלל שנבחר את הבחירות הנכונות. אבל את מה שעשה טרן גם אנחנו צריכים לעשות, כל אחד בחייו שלו ובסגנונו שלו, ולכולנו תגיע השעה ההיא שבה יהיה עלינו להיות יותר ממה שאנחנו.
והלוואי שגם לנו יהיה סוף טוב.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על היורה השחורה - מחודש - פרידיין #2