זהו, זה רישמי: 'החברה הגאונה' הוא הספר הכי טוב שקראתי בחיים שלי! כן כן, טוב יותר אפילו מהארי פוטר, עד כמה שזה כואב לי להגיד את זה... (וזה מאוד מאוד כואב, אבל מה לעשות, לפעמים צריך להודות באמת הלא פשוטה הזו).
או בעצם, ליתר דיוק, יש בו איזשהו פרמטר מסויים, שפשוט בספר הנ"ל, הוא מתבטא בצורה הכי טובה שראיתי בספרים, כולל הספרים של הארי פוטר: יחסים בין 2 הדמויות הראשיות - אלנה גרקו שהסיפור מסופר מנקודת מבטה, ולילה צ'רולו, 2 חברות שנוצרה ביניהן חברות, אבל לא שיגרתית: יחסים שמתחילים בין חיבה והערצה לבין שינאה ויריבות, ממשיכים בין הרצון והאי-רצון להיות לפניה וטובה ממנה בכל לבין הרצון והאי-רצון להיות אחריה ופחות טובה ממנה בכל, ממשיכים עוד בין הרצון והאי-רצון לעקוב אחר הישגים יחסיים בין השתיים לבין הרצון והאי-רצון לא לעקוב אחר הישגים יחסיים בין השתיים, ואחר כך, מסתיימים בכך ששתי החברות כבר בגרו, ולילה נעלמת לה פתאום, לא משאירה שום דבר אחריה, מוחקת לגמרי את זיכרה שלה כפי שחשקה כל הזמן, כך מסתבר, ואלנה גרקו, שכעוסה מאוד עקב ההחלטה הגרועה שקיבלה על עצמה חברתה הטובה, נקרעת בין הרצון והאי-רצון לנקום, לבסוף מחליטה לנקום, והנקמה שלה היא לכתוב ספר שלם על לילה, ובכך להחיות את זיכרה בניגוד לרצונה. ולא, זה לא ספויילר - כך מתחיל (ומסתיים) הספר הנפלא הזה.
אני באמת חושב שצריך לקרוא את הספר הזה, על מנת להבין עד כמה היחסים האלה מרתקים ויחודיים בנוף הסיפרותי.
כמו כן, הכתיבה בספר חזקה ומופתית, חכמה, ולמרות שיש בה הרבה פירוטים, הגיגים, מחשבות ורגשות, הן מרתקות אותי בכל פעם וממש לא משעממות. כך, למשל, מצאתי את עצמי לא משתעמם, ואף לא מורט את דפי הספר בעצבנות כפי שאני עושה כשיש תחושה של מריחה, כששתי הנשים (ולפעמים הצטרפו אליהן עוד כמה) דיברו ביניהן על ספרים, לימודים, על הרצון להתקדם ולהצליח. חשוב להבין שיש דגש רב בספר על לימודים ועל הרצון (ולפעמים גם האי-רצון) להתקדם בלימודים, שחוזר שוב ושוב כל הזמן. ולמרות הכל, הספר הזה מצליח לעניין ולא לשעמם לרגע. עוד לא פיענחתי את סוד הקסם. אולי הכתיבה הנהדרת והזורמת, אולי הדמויות שמצאו חן בעיניי ברמה כזו שאפילו אם הם ישכבו על הספה ויבהו בתיקרה ויתארו בפירטי פרטים מה הן ראו שם ומה הם חושבות על כך אני אמצא בזה משהו מעניין, ואולי זו פשוט תקופה טובה שיש לי בה סבלנות עודפת לספרים.
בנוסף, כמו בספר שקראתי לפני, 'משאלה אחת ימינה' של אשכול נבו, גם בספר הנ"ל מתואר בצורה מופתית, הדבר הזה שנקרא 'ילדות' (ואחר כך גם, 'נערות', ובהמשך 'בגרות'). רק שכאן, זה בגירסה הנשית ולא הגברית, האיטלקית ולא הישראלית.
עלילת הספר מתרחשת בשכונה קטנה בנפולי, על פני שנים רבות, כשכמעט אף פעם הדמויות הראשיות לא עוזבות את השכונה. בכך נוצרת תמונה מוחשית ואינטימית של ילדות, שעוקבת צעד אחר צעד, במרחב צר וקטן ומצומצם, אחר דמויות, שלאט לאט מתבגרות, והמרחב הצר נהיה צר עבורן עוד יותר, שונה ואחר יותר, והמחשבה ותפיסת העולם גם משתנה. נוצר פה תהליך של התבגרות.
בקיצור, ספר מומלץ בחום. מלא באווירה איטלקית, אווירה של ילדות, של חברות, וגם של ספרים ומחברות. ספר, שכמו הסרט 'וונדר וומן', גם בו הנשים עומדות במרכז הפריים מצד אחד, אבל הגברים מצד שני יכולים להינות ממנו מאוד.
אני, בכל אופן, אהבתי מאוד.

















