“שוד ושבר! העובדה שלספר הזה עדיין אין ביקורת גרמה לי להרים את הכפפה אחרי כמעט חמש שנים. אין גילוי נאות מעבר לכך, רק העובדה שהביקורת נכתבת לא כ״ביקורת ספרותית״ אלא כניסיון לייצר לספר עוד אחיזה ברשת (או פשוטו כמשמעו: שטח פרסום) כי בחייאת, זה ספר שחובה לקרוא.

קלילות עדינה מרחפת על מה שמתגלה להיות רומן קוסמי-נבואי-מרחיב-תודעה. אם יש לסיפור אמנות אז היא בוודאות מגיעה לרמה גבוהה וייחודית בספרה של קרינגטון. היכולת להגדיר עלילה כל כך קולחת, מקורית, מרעננת וקומית ולא לאבד את עמוד השדרה התיאוסופי, או לא לאבד את המתח והמקצב של האירועים שמתרחשים על הקורא, הם וודאי מפסגות היכולת שסופר יכול לבקש לעצמו.
מריאן לת׳רבי כבר בת 92. היא בריטית מדקנת שמוצאת את עצמה עם משפחה העילגת (שהזכירה לי משפחת מלוכה מקומית, קריצה קריצה) וחברה אקצנטרית איפשהו אי שם במקסיקו, מעבירה את ימיה באכילת מרק עגבניות בין תרנגולים למשרתת ילידית. כשהיא מקבלת מחברתה את קרן השמע (מה שנשמע כמו מכשיר נפוץ לכבדי-שמיעה אבל בפועל מתגלה כמעין שופר מהופך, או קונכייה חייתית) חייה נדחסים לתוך קלחת רותחת של תבלינים, כשפים, שוקולדים וסיפורי הזייה ימי ביניימים.
הסיפור ההו-כה-אדיר שנפרס כאן יושב על גיבורה אנושית ומלאת חמלה באנושיותה, שכשסיימתי את הספר, מלבד התחושה כי הצצתי מעבד לחור המנעול באחד מימי הבריאה בעיצומם, הרגשתי כי העברתי כמה שעות על הספה עם פסיכותרפיסטית פרוידיאנית שנידבה לי מנת אסיד.

זה ספר שהייתי רוצה שאמי הייקית תקרא. זה הספר שהייתי רוצה שכל החברים שלי יקראו. כשהפסיכולוגית תקרא. המורה שלי ליוגה. הבחור שעובד בבנק. זה ספר שאין לו היתכנות למרות שהוא נדיב ושופע ונגיש כמעט כמו אופרת סבון טורקית בטלוויזיה. אני לא יודע איך הניגודים האלו מתאחדים, אחרי הקריאה (שוב) נותרתי עם צמרמורת גדולה כאילו הופעל עליי קסם, מניפולציה עתיקה ששיבשה לי את התודעה, שהעלתה לי סומק ללחיים, חיוך לפרצוף, והבקיעה לי בראש שביל חדש לדמיון.

יש פה חיים שלמים בכמה עמודים (ממש לא הרבה, והייתי מעדיף להישאר בעולם המשונה הזה כמה שיותר), בכמה חודשים בחייה של אשה זקנה (שמה בינה לביני? בחור מילניאלי שנושק לשלושים), בשלושה ימי קריאה, במילים (ומעט איורים) שהן פשוט שחור על גבי לבן.
אז כנראה שהגחתי מהצללים רק כדי לצעוק, על מישהו.י, מי שזה לא יהיה - ״תקרא.י את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!״
כמו מיסיונר חדור בלהט אמוני, אני רוצה לשאת את שמה של מריאן לת׳רבי עד קץ הימים, בתקווה שמישהו ישמע אותי אך גם שאחזור ואשמע דרך שמה, את עצמי.”