“וואו! על היצירה הזאת, ההזויה, הנוזלית, הריחנית, המרירה מתקתקה, המהפנטת, המתעתעת, הסיסמאתית, המשיחית כמעט, ועוד עשרות סופרלטיבים מתעקלים, מתפוצצים בצבעוניות, בחדווה, בהמוניות ובתקתוק מהיר, חסר מנוח, תוסס, משלהב... אין אפשרות לקמץ את החוויה הזאת למשהו נחות משורה של תיאורים קלישאתיים ביסודם, אבל היצירה הזאת לוקחת את הגרנדיוזיות, את הסיסמאות הנרקסיסטיות של העט העוקצני והמרוצה מעצמו של רושדי ומרפרפת מעבר לכותרות מפוצצות, מעבר לתיאורים מתנחששים, מעבר לגוזמאות רדודות, כי למרות כל התיאורים, למרות כל ההפרזות המשוגעות, למרות הצבעוניות שלא יודעת שובע, למרות הטראגדיה ומשחקי המילים והמונולגים וקטיעות הזרימה, יש פה סיפור מרגש, אנושי, מהיר, מותח, קולח, זורם, מתנחשל, מלא פסגות, מלא שיאים, מלא עמקים, מלא בחור ידיעה ובגורליות ובצירופי מקרים ומלא ברוח אנושית, חמה, הודית, של אהבת הארץ ללא תנאי, של אהבת הודו, של אהבת הירוק והזעפרן והלבן של הדגל, של אהבת הנופים והאוויר והריחות והמראות והטירוף הזה שכולו הוא אבן יסודה של תת היבשת הזאת.

אז אחרי שריססתי פה מילים וסיסמאות כאילו היו השפרצות צבע אגרסיביות על קנבס אני אנסה להיות טיפה יותר קוהרנטי, טיפה יותר תבניתי, להתחיל מההתחלה ולא מהסיכום, אז את ילדי חצות התחלתי לקרוא בטיסתי לדלהי וסיימתי אותו, שבועיים אחרי, בטיסה חזרה ארצה, וכשמצאתי את עצמי מביט בנופי ארץ ישראל שנפרשים תחת כנפי המטוס מצאתי את עצמי מבכה את עזיבתי את הודו, הן הגשמית והן המנטלית, זאת שרושדי רקח למעני, זאת שראיתי במו עיניי, זאת שראיתי דרך עיניו של סאלים ומשפחתו.

מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר ידעתי שזה הולך להיות סיפור אהבה. רושדי הוא ללא ספק אמן הסטוריטלינג. הוא נפטר מדקדוקים פרוזאיים של סיבה ותוצאה, של ריחוק המספר לטובת קלחת גועשת של מעברים זמניים, מיתות שמקדימות את זמנן, אין סוף הערות וקפיצות למיניהן, כמו כדור פינג פונג שנע הלוך ושוב בין הסיפור הלינארי למוחו הקודח של רושדי שלא יודע שובע מהעולם שהוא יצר. המילים שלו מיתולוגיות, מלאות קסם, מלאות השראה, פשוטות ומבדרות, כאילו הוא משחק עם הקורא תיאטרון, מעלה בפניו הצגה עם פריטים אקזוטיים ומבדחים, מנגואים שחורים, סולמות ונחשים, הוא לא יודע די, ואני נהניתי מכל רגע, מכל לגימה מהמשקה התוסס הזה, המבעבע, ההיפראקטיבי.

הסיפור עצמו מרתק. החל מההיסטוריה המשפחתית של הגיבור שכולה דמויות טראגיות וגרוטסקיות שעל אף אחת מהן החיים לא שפרו וכלה בדרמה מרגשת ומתח קצבי ומורט שערות. רושדי יודע איך לתמרן בין כל העלילות, בין האווירות השונות, המקצב משוגע, משתנה ללא הרף, נוזלי לחלוטין, נתון למרותו של גורל הזוי שלא מתבהר בשום רגע, הקורא מושלך אל עולם מסחרר ומרגש. קצת כמו הודו, במבט ראשון אתה נבלע בין כל ההמוניות והריחות המשונים והקולות והצפירות והחיות והטירוף הזה, וברגע שאתה מרגיש את זה בתוכך, בלי לחפש הסברים, בלי לחפש היגיון, כאילו נכנסת דרך מחילת ארנב לארץ פלאות אפלה, אתה מתמסר לטירוף, אתה מתמסר למקצב, לאקזוטיות, לצבעוניות, לריחות, לרגשות האלו.

כל כך נעצבתי כשעזבתי את הודו של רושדי. כשלא קראתי יותר על מעללי הדמויות שלו, כשנקלחו ממני ההמצאות המופלאות שלו, המשחקים שלו. אין לי סבלנות לחכות שספר אחר שלו יגיע לידיי, התרגלתי למינון יומי של הזייה וחלום והתמסרות. גם ברגעיו הכי אפלים הספר הזה היה אסקפיזם עילאי. עבודת אמן, יצירת מופת, ורוח הודו שנחה על כל מילה ומילה. תזזיתית, מפוצצת, לא יודעת מנוח. הודו של רושדי. ירוק, לבן וזעפרן.”

“"ילדי חצות" ההוא ספר מורכב שנקרא באטיות. משלב רצף הסטורי של הודו, מאז היוסדה כמדינה עצמאית, עם קורותיהם של ילדים שנולדו בדיוק בחצות הלילה ההוא. ההיסטוריה של הודו מדווחת ברצף של עובדות הסטוריות כוללת שמות של אישים אמיתיים שלקחו חלק בהנהגה של הודו, ואילו ילדי חצות מהווים את הצד ההזוי והסימלי של הספר,כאשר שני החלקים האלה שזורים זה בזה, יוצאים זה מזה ומשפיעים זה על זה. סלמן רושדי אוהב את הודו מולדתו אך לא חוסך ממנה את ביקורתו הקשה על הדרך שבה היא היא מתנהלת. המתיחות בין הינדים ומוסלמים גוררת בעקבותיה אלימות קשה וכן הפערים הגדולים בין עוני ועושר, וכמובן הקשר שכניראה אי אפשר בלעדיו, בין הון לשלטון. המלחמה בין הודו ופקיסטן גם כן זוכה ליצוג. סלמן רושדי מבקר בחריפות את השלטון האכזר ותאב בצע גם שם. כאחד מילדי חצות, הוא מספר בגוף ראשון, חיו הושפעו או יותר נכון נפגעו קשות, כתוצאה ממאבקי הכח הן בהודו והן בפקיסטן, החל בזהותו וכלה במשפחתו וגופו. בעית הזהות החצויה של הודי מוסלמי מתבטאת בין השאר ע"י שימוש בדמויות המהוות אחת ניגוד של השניה דוגמה לכך יהיו אחותו של סאלים,(הדמות שבחר רושדי להיות המספר בגוף ראשון), ג'מילה, זמרת המהפכה הנערצת שואפת לשלמות ,נזירית וקיצונית שבה מאוהב אחיה (החורג) סאלים, וחברתו האהובה פרווטי, אחת מילדי חצות, הקוסמת,נוודת, פראית, עניה מרודה אישתו של סלים לקראת סוף הספר ואם בנו (החורג). הדואליות באה לידי ביטוי גם בשמותיהן, ג'מילה המוסלמית ופרווטי ההינדית. זו רק דוגמה אחת מרבות בספר הזה. סאלים עצמו לא היה בן יולוגי להוריו וכך גם בנו לא היה בנו הביולוגי. כאילו המצב של "להיות עם ולהרגיש בלי" אי אפשר לצאת ממנו. ילדי חצות נולדו כולם עם עם יכולות מיוחדים ויחודיים, הם הפוטנציאל שנולד עם עצמאות הודו. הם התקוות האיחולים החלומות. הם נרצחו באכזריות. ע"פ רושדי מספרם בטל בשישים הם לא יוכלו להיות לעם והפוטנציאל שלהם לא יוכל להתממש.
הספר לא קל לקריאה הוא דורש ריכוז הוא לא ממש אופטימי ובכל זאת שווה כל רגע של מאמץ.”

“הנה אחת ההתרשמויות מ"מחסום הקריאה" שלי. סאלים סיני הוא ילד מיוחד, היות ונולד בדיוק בחצות של ה-15 באוגוסט 1947, וזה היה היום שבו הסתיים המנדט הבריטי, והחלה להתקיים מדינת הודו העצמאית. מסתבר שהמנדט הבריטי הסתיים בכל מיני ארצות בשנים האלה, שנות שקיעת האימפריה שלא רצתה שהשמש תשקע מעל דגלה.

סאלים גיבור הספר רואה את עצמו כילד מיוחד, בעל כשרונות מיוחדים, היות ונולד בתאריך ייחודי זה. הוא גם מוצא קשר נפשי-טלפתי עם ילדים אחרים שנולדו איתו באותה שעה ברחביה הגדולים של הודו. הסיפור מתפתל ומתפתל, מתחיל בעלילות הסבים, ועובר בין הדורות, וכל כולו אמור להיות אלגוריה לצמיחתן של הודו פקיסטן ובנגלדש.

התחלתי לקרוא את הספר לפני פסח, המשכתי במשך החג הראשון, ובשבת חול המועד, ובחג השני. ובסוף נטשתי. כל הזמן הזדמזם לי בראש "שידוך הולם" של ויקראם סת. אני יודע שזו השוואה מקפיצה. כי איך אפשר להשוות את סלמאן רושדי הגדול, ועוד בספר זוכה פרס בוקר, ועוד בספר שנחשב הטוב מבין זוכי פרסי בוקר בלא-יודעת-כמה שנים, עם סופר פופולארי של רומנים עבי כרס? אבל כנראה שאפשר, כי זו ההשוואה שהיתה לי כל הזמן בראש.

בסוף, למעשה יותר באמצע, התייאשתי. עייפו אותי העלילות הפתלתלות, השנינויות הרבות, הכתיבה הגדושה אלגוריות. אולי הייתי סוחבת עד הסוף, אבל לא ממש ברור בשביל מה ולמה, ולא היה לי כוח להתאמץ.”