ביקורת ספרותית על גוף שני מאת עפר שלח
ספר טוב

---

איך זה, שגלגל מתהפך?

יש לי כמה זיכרונות נוראים, ממלחמת לבנון הראשונה, אחד מהם הוא לא סיפור לחימה, אלא דווקא סיפור על גלגל הענק, זה שעמד בפאתי בירות, כחלק מלונה פארק שאמור היה לשמח ילדים, אך הוא הפך, בצורתו העקומה, השבורה והמפויחת, לסמל מוות, עצב ולמלחמה מיותרת וגם לאפשרות שהגלגל עשוי להתהפך לכיוון שלנו, ככאב ההולך ומתעצם בתוכנו.

אצלי מלחמת לבנון הראשונה מתחברת גם לעובדה, שרעייתי ואני נשאנו בעיצומה של המלחמה. חבר שלנו חגי, הגיע לחתונה עם מדיו המאובקים ישר משדה הקרב בבירות. כך זה בחיים שלנו, שמחה ועצב מתערבלים יחד כזיכרונות חיינו. ערבול שגורם לנו לעתים להדחיק היסטוריה אישית ולאומית, אך מבלי שבקשתי הם עולים וצפים דווקא בימים אלה, כסיפור על מעגל דמים, החוזר אלינו במחזוריות נטולת תיקווה.

זיכרונות שהתעוררו בקרבי בימים אלה, הביאו אותי, לבקש לקרוא בספר של עפר שלח, גוף שני, העוסק בזיכרונותיו האישים בימים שקדמו למלחמת לבנון, ובהמשך בתיאור הקרבות בהם הוא נטל חלק ונפצע, ובתקופה בה שלח החלים מפציעתו.

דרכו של הסיפור מיוחדת, ואולי לא במציאות הישראלית, לספר לחבר שמת במלחמה ההיא, את סיפורי חייהם, אלו שהיו ואלו שהוא בודה בליבו עבור שניהם. באמצעותם הוא מנסה לתקן עולם שנראה כי המלחמה הקריסה, האם ניתן לבנות אותו מחדש?

יש בו סיפורי אהבה ותשוקה פראית, לעתים הוא מחפש תשוקה זכה ואמיתית, כזאת שנראית כמו זוהר בשמים. לעתים אהבה היא בת הזוג של המלחמות, ויש זמנים בהם היא המקום בו ניתן למצוא נחמה, אבל יש והיא חושפת שקרים ופנטזיות שלא ניתנות למימוש, או שהיא מובסת ומסתיימת בנפילה לתהום.

זה סיפור על צעירים המחפשים רוחניות. המספר יושב ליד קברו של חברו ומקריא לו את שפינוזה, במשך שלוש שנים, מחפש נחמה לשניהם, ולא מוצא.

הספר הזה הוא קרעים של מחשבות, לעתים הם מתחברים ביניהם, ויש רגעים שהרגשתי שהם די במתכוון מתקוממים האחד נגד השני, כמו המחשבה של המספר, שהוגה באפשרות שהוא יעשה סרט עליו ועל גילי חברו, סרט מסע, בו הם יעסקו בחיבוטי נפשם, ברצון שלהם לפסוע בדרכים ייחודיות משלהם, אבל תמיד הייתה להם דרך אחת, ולכן תיאור הדרכים שלהם הם געגועים, למה שהם לא היו מעולם.

עפר שלח, היה ילד כשמלחמת ששת הימים הסתיימה באופוריה, אחר כך הוא גדל אל מלחמת יום הכיפורים בה המדינה נפלה לדפרסיה, אך עדיין היו אלה לוחמיה שהצילו אותה. שלח גדל לתוך הנתיב הזה, שהסליל את תורם כלוחמים, ואכן הוא הגיע, במלחמת לבנון הראשונה, מלחמה שבפעם הראשונה, היה ספק בצדקתה, בפעם הראשונה הייתה בה סרבנות, ואחר כך מחאת ארבעת האימהות. זהו קו פרשת המים, בו לראשונה המדינה נקרעה לשניים. חלקם של הלוחמים חזרו מהחזית ורצו להפגנה בתל אביב. חלקם כמו שלח, בקש להשפיע בפוליטיקה ולשנות, אולי גם בשם גילי המת, אך הם התפוגגו...

ולכן מרגישים בכאב צורב כשחוזרים למשפטיו של שלח המזקקים כאב:

בכפר סיל, בבטן קרועה, גילי חברו של שלח צועק: " לא אני לא אמות"

על רקע המלחמה במידון (במקום שלא ידעו מי נלחם נגד מי), גילי מהרהר בקול: "שלבנון היא רק משל אכזרי ומעוות ואימה מצויה כמשל הגדול ביותר...השקר גדול בהרבה מן המראות ..." רק עבור משפט כזה, וכמו עוד רבים אחרים המצויים בספר, צריך לקרוא אותו, כסיפור של כאב מתמשך, של ישראליות שעדיין מחפשת תשובה.

כעת יותר מתמיד, הספר הוא אלגוריה כואבת לעובדה שהתעוררנו ושאלנו, איך זה שגלגל מתהפך?

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על גוף שני