“''ניסיתי לשוב לשפיות החדה כתער של יוסף בוסון כי צריך לשים סוף לקישוטי הספר בעציצים במרפסות ובגינות, לא הצלחתי כתבתי... הספר הוא מנצח, המילים הן מקהלה האותיות הן תווים''
אני לא יודעת מאיפה להתחיל? איך הגעתי בעצם לספר הזה שאלת המיליון דולר. בוא נאמר שזה הגיע אליי בדרכים לא צפויות והספר הזה משמש לי עוגן כיום וכתמיד.
ראיתי פוסט על איזה מקום שנקרא המעבדה ספרותית, הכרתי מישהו שלמד שם במחלקה לספרות באונברסיטת בן גוריון וראיתי פוסט שלו על המעבדה הספרותית, נכנסתי וגיליתי עולם שלם. אנשים שחוקרים בצורה מדעית את הספרות נשמע מעניין? אז באמת החלטתי לעשות את השאלות שם, ממש נהניתי, הם בעצם מנתחים יצירות של כל מיני סופרים ואז ע''פ השאלון הם בעצם מגיעים למחקר עצמו. אז הם ביקשו בסוף השאלון לבחור את ספר, לא יודעת למה בחרתי בספר ''ספריית הלב'' אבל אולי ידעתי כבר מראש. עבר חודש, אמרתי טוב זה בטח לא יגיע אלי. ולפני שבוע קיבלתי את הספר לפני יום הולדתי ה30 כמה מוזר. מסתבר שהסופר נולד בתאריך שלי, ההתחלה של הספר הייתה מדהימה התחלתי לבכות, כאילו זה מה שחיפשתי מישהו שיבין אותי מישהו שיבין שהספרים זה מקום המפלט שלי, וזה מטרתו של הספר לגבש את מהות הספרים לחיים הפרטיים של האנשים קראתי את הספר וסיימתי תוך שבוע ממליצה לאוהבי ספר במיוחד.”

“הספר הוא הארמון וחדריו הם תוכנו. בין חדריו אני מהלך, נוגע ולא נוגע, משתוקק, כמֵהַ, ערג. תר אני אחר מקום בו אמצא מנוח לרחשי לבי. מבקש אני מנוחה ובעת קריאה רוצה אני התרגשות.
בנימין שבילי כותב מהלב, כמו שם הספר. ספרים בשבילו אינם כריכה מעוצבת, עבת כרס לקריאה חד פעמית. אלה הם ספרים המלווים אותו לאורך חייו. ספרים שאת המנגינה שלהם אפשר לנגן שוב ושוב, בזיכרון, בשמורות הלב. שבילי כותב מתוך חייו שלו, מתוך המציאות שלו. החיים עצמם הם הפירות דרכם הוא יכול ליצור. התרחשויות יומיומיות יכולות להיות אבני דרך ליצירה, למחשבה. כאשר הוא נוסע ברכבת ולידו מתיישבת אישה יפה, הרי יופייה הינו חלק מתוך המסע וחלק מהותי מתוך הכתיבה. השוטטות ברחובות הינה שוטטות בתוך הספר הפנימי של האדם. כאשר הוא כותב על אמריקאי ששילם בכרטיס אשראי על הארוחה שלו ושל אשתו במסעדה, אשתו יצאה לקניות והאמריקאי נותר לשתות בירה, זה מתקשר לפסקה שנכתב לפני כן, על ספר שכותבים למכור, ספר שהוא מצרך, ספר שהוא כמו שטרות של כסף, לא ספר של כיסופים. ספר של הבשר וספר של הלב. מערב מול המזרח. ולעיתים המחשבות מגיעות דרך דמותה של אישה, היושבת למולו ונוגסת כריך במבוכה, מציצה בספר כיס ועיניה עדיין מחפשות, מנופפת בידיה לשלום לזוג זקנים שליוו אותה והם מנופפים לה בחזרה: "כמה פעמים כבר ראיתי את זה ועדיין זו הפעם הראשונה, או האחרונה". כיוון שלכל רגע, יש משמעות. כל רגע יכול להיות הרגע האחרון אבל כל רגע הינו חוויה, התרחשות. מראייה הרגע יכול להפוך להיות ספר.
קשה להגדיר את הספר. ברגע שמגדירים משהו הוא מאבד ממהותו, מתוכנו, כיוון שספר הוא דבר פתוח, הוא מרחב ולא מסדרון צר. ובכל זאת, הכל הוא ספר: הרחובות, הבניינים, האנשים. ספר נמצא גם כשאין התרחשות. הוא התנועה כששום דבר לא זז. הוא מחשבה שהכל נמצא בתנועה. זהו ספר על יצירה, ספר ארס פואטי. מה בין הכותב, לכתיבה, לקורא, לנקרא. זהו ספר שנוסע. מהלך בין ספר לספר, כמו נווד המהלך בין ארצות שונות, מבקר בערים שונות, חוזר לכתוב, למילים, למשפטים, לחוויות הראשונות ולאלה שנחרטו עמוק בזיכרון.
החוויות של הזיכרון, מהדהדות, מלוות והופכות להיות מילים. פנים של אדם קרוב, הבעות פניו שהיו משמעותיות, הופכות מהזיכרון ומההתרחשות להיות ספר כתוב. האדם דומה לאמא ואז הפנים הופכות להיות ספר.
זהו ספר מאוד אישי. ספר תמיד הוא חוויה אישית – במינון זה או אחר. אבל הספר הזה הוא חושפני. מקלף את שכבות חייו של הסופר ומניח אותם לקורא. הקורא קורא והארס פואטיקה צועקת:
"הקורא: אני קורא את הכותב אבל בכתוב אני מאוהב
הכותב: אני כותב לקורא אך בכתיבה אני מאוהב
הכתיבה: אני נכתבת בידי הכותב כדי שלקורא אקרא
הנקרא: בין הקורא לכותב אני נקרע".
בין ימים חמים של חורף הספר נפתח, נולדתי ויצאתי לדרכי. בימים קרים של חורף הספר תם, נולדתי ויצאתי לדרכי.”