ביקורת ספרותית על שבע דרכים לאיבוד מאת סמדר שטינברג
ספר מעולה

---

בכריכת הספר, איור של שתי מכוניות, אחת ירוקה ואחת ורודה. נראה כי הן נוסעות אל אותו כיוון, אך האחת מקדימה את השנייה. ומאידך, אינני בטוח, האם לפנים של המכונית מעיד על כיוון הנסיעה או שמא זהו החלק האחורי והמכוניות נוסעות בכיוון הנגדי. סימן שאלה הנותר פתוח. הודאות היא בכך שמכונית אחת מקדימה את השנייה ושתי המכוניות מקבילות אחת לשנייה. בספר היפהפה שכתבה סמדר שטינברג, מתמזגים להם סיפורים שונים, הקשורים זה בזה, נמהלים זה בזה, נמתחים זה בזה, בין אם בקשר גורדי, הדוק, חזק ובין אם בקשר רופף, קלוש, מתכלה. אך בכל, הסיפורים נקשרים זה בזה. הספר מתחיל עם בני ואריקה שמגיעים לטקס בו בני אמור היה לנאום, אך למעשה הטקס התקיים עשור קודם לכן, והדמנציה של בני מתחילה את שרשרת הסיפורים, עם דמויות שונות, אשר ישפיעו זו על זו. בני ואריקה פוגשים את שפיצר, מאהבה של אריקה ומשם סיפור נכרך בסיפור. חיינו כהרף עין, על אהבותינו, אכזבותינו, תקוותינו, כאבינו, דרכינו. והנה, קצת יותר ממאתיים וחמישים עמודים, נפרשים חיים שלמים, הכרוכים זה בזה. הדבר הבולט הינו הקשר הבין דורי ועל כך שהגורל הנשקף מהורינו, ממשיך למתוח את החוט ההולך ומתאחה אף בדורות שלאחר מכן. יש משהו בחוסר אפשרות לברוח מהגורל הרודף אחריך. הזוגיות של בני ואריקה הינה זוגיות מתפתלת, יודעת עליות ומורדות, ובתוכה מחלתו של בני ואישיותו ההולכת ודועכת ובתוך כך, מאהבה של אריקה, שפיצר. פתלתלות עיקשת, אבן שואבת, הימלטות בלתי נמנעת. אחד הסיפורים המתמזגים הינו סיפורה של אמו של שפיצר, אשר הולכת ומתקרבת למותה ממחלת הסרטן וכבקשה אחרונה היא מפללת למנוע את חלקת הקבר של רות, המאהבת של בעלה שכבר נמצא בעולם שכולו טוב. כלומר, דור אחר דור, גורל רודף גורל והדרך לחמוק ולברוח מכך, כנראה קשה יותר מאשר להיכנע להתהוותם של הדברים. המציאות הרבה יותר חזקה ממה שאנחנו חושבים. אט אט אנחנו מתוודעים לדמויות השונות, מגלים את הקשרים השונים, את החיבורים השונים, את השפעתן של הדמויות אחת על השנייה. בטוויית חוטים איטית, ארוכה, אך מאוד משמעותית. לקח לי זמן להיקשר לדמויות אך ברגע שזה קרה, הרגשתי אותן נמצאות בתוכי. אני בעיקר מרגיש את המציאות שהינה גדולה יותר מכל דבר אחר. הרצון לברוח ממנה, לעיתים בלתי אפשרי. שבע דרכים לאיבוד. לא שבע דרכים ללכת לאיבוד. אלא שבע דרכים לאיבוד. כל דרך ואובדנה היא. כל דרך וסיפורה שלה. לא דרך אחת לאיבוד אלא שבע דרכים. בכל דרך גם יש עוד דרכים נוספות שבהן ניתן ללכת לאיבוד. המציאות המורכבת של חיינו. במהלך הקריאה חשבתי על מי שאנחנו והאישיות שלנו, הדרכים בחיינו, הבחירות בחיינו ומאידך על ההורים, מה שהם מנחילים לנו, על חייהם שלהם ועל מי שאנחנו בתוך החיים שלהם. על הבחירות שלהם ומה מתוכן אנחנו מגשימים בחיינו אנו. על הדמיון והשוני. על ההתאחות ועל ההפרדות. על הזמניות ועל הארעיות. לקח לי קצת זמן לקרא את הספר. אינו נקרא בנשימה אחת. אלא בנשימות איטיות, ארוכות, פנימה והחוצה. פנימה. החוצה. מרגיש שהספר נותר בתוכי ובתומו חשבתי על השיר הזה של עמיר לב, 'יכולנו לראות':

השארת לי מקום אהובתי
הצעת לי לשתות
עברנו בשער הגיא
ראינו שקדיות פורחות
זה לא היה מזמן
כמה שבועות
היינו קרובים
יכולנו לראות

זרים בכלא
עובדים במפעל
דומים יותר להורים
דיברתי עם אלוהים
בין העצים בכפר
בין הבתים בעיר
חושב עליך
מסתובב לפני הקיר
כמעט הפסדנו את הבית
השופטת אמרה מה שאמרה
הסתובבנו דבוקים
בעיר העתיקה
מבט שרק אני מכיר
הצעתי שנחזור
חיכו לנו בחוץ
ביקשת שנגיע באור

זרים בכלא...

כן אהובתי
אנחנו נרטבים
נצא מזה
כבר יוצאים

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על שבע דרכים לאיבוד