ביקורת ספרותית על נמר בירושלים מאת אורן ולדמן
ספר מעולה

---

זמן רב חיפשתי את הספר הזה אך הוא לא היה בנמצא.
התעניינתי בו במיוחד מכיוון שהוא עוסק גם בגאורגיה ויצירותיה אך גם במתחולל בנפש ובקשיים של בני אדם רגילים מן השורה.
כאשר התחלתי לקרוא בו, לא התאכזבתי. זהו ספר יפיפה, כתוב היטב ולמרות שפתו היומיומית יש בו תיאורים יפים הרקומים בעדינות מפתיעה.
גיבור הסיפור הוא ערן, נער מופנם בן 16 שאין לו חברים כלל בבית הספר והמבלה את כל שעותיו בציור. הוא חולם להתקבל לבית הספר אתנה בצפון בתקווה שחייו ישתנו לטובה.
במקביל, הוא נדרש מבית הספר לשעות של מחויבות חברתית בבית חולים אצל חולה ערירי העונה לשם דוב גפונוב. מה שמתחיל אצל ערן כמעמסה קשה המתבצעת בחוסר חשק מופגן, הופכת עד מהרה לחברות עמוקה, יציבה ומפתיעה.

הדבר שאהבתי יותר מכול בספר מקסים זה היא התפתחותן של הדמויות. כל אחת עוברת תהליך שונה: ערן, דוב ואפילו חווה הנערה אותה פוגש ערן בבית החולים והם מתאהבים, וכמובן אביו של ערן ששותק בענייני נסיבות העלמותה של אישתו, אמו של ערן, ושיחותיו עם בנו מסתכמות בשיחות חולין סתמיות בעת הארוחות העשירות שהם מכינים יחדיו.
בצוותא עם ערן העובר תהליך בפגישתיו עם דוב גפונוב, כך גם שאר הדמויות עוברות תהליך של השלמה, קבלה והפנמת המצב. כך הן יכולות להמשיך הלאה.


דוב גפונוב עצמו הוא איננו סתם חולה רגיל אלא מתרגם של היצירה הגאורגית המפורסמת "עוטה עור הנמר", יצירה שנכתבה על ידי הנזיר והמשורר המעורך, שהד קולו נשמע עד היום בגאורגיה וזו היא לה היצירה החשובה ביותר, בטח ובטח בימינו שעל אף השנים הרבות שחלפו מרגע כתיבתה ופרסומה לא נס ליחה ולו במילמטר שכן גם היום ניתן למצוא בה נושאים עדכניים שיתאימו ללב הקורא המודרני.
גפונוב עצמו לא היה גאורגי אלא פליט אוקראיני שברח יחד עם משפחתו בשנות ה-40 לגאורגיה, ומשם תירגם את היצירה המופתית לעברית כאשר לא גאורגית ולא עברית הן שפת אמו, אך הוא תירגם אותה בצורה כה מוצלחת עד שהן שלונסקי והן חיים גורי, מטובי היוצרים שידעה מדינתנו, גמרו עליה את ההלל ובצדק רב.

כך ערן נכבש בקסמי גפונוב שאף אחד מלבדו לא מתבוננים על מפעלו ועל ידי הזהב שלו שהפיקו מרגליות למכביר. גפונוב, עם מחלתו, נשכח ונאבד בתהום הנשיה, נתון לכלייה מתמדת של הבריות ומחלתו הסופנית בו-זמנית. באמצעות ערן, בדרך מיוחדת במינה, הוא מצליח לקבל חיות מסוימת דווקא בסוף ימיו, מעין סגירת מעגל שכה הייתה נחוצה לו ומקסים ועצוב כאחד לראותו, להיות עדים לו.

אומנם אורן ולדמן ברא כאן גפונוב דמיוני, ואין לדעת בהכרח אם היה נוהג כפי שנהג גפונוב הספרותי, אך הוא היה משכנע, וגרם לנו להתוודע אל עברו, אל עבודתו העוצמתית ואל חוסר הצדק, אל חוסר ההכרה והסבל הרב שעבר האיש בכל הזירות האפשריות: משפחתית, בריאותית וחברתית. הוא מוקצה מהחברה ומושלך מכל תחום חיים אפשרי אל אפרוריות בית החולים ואל המוות הוודאי, שככל שהימים עברו קרב אליו בפסיעות מתונות, ממתין לו בסבלנות אין קץ.
ערן, למעשה, המתיק לו את הגלולה המרה וגרם לו להלך בתוך מעגל המוות כמעט ברינה ובשירה, ואם לא, אז לפחות בנחת והשלמה.בלב שלם.

כאשר סיימתי את הספר אשר ספג ממני דמעות לא מבוטלות במהלכו ובסופו, הרגשתי תסכול רב שגפונוב האמיתי לא זכה לחסד כזה. אחרית ימים כזאת אך בה בעת הרגשתי שולדמן ניסה לפצותו ולתקן את העוול שנעשה לו.
רואים שולדמן בקיא ברזי הספר הגאורגי ותולדות חייו של המתרגם הנאצל שכן לפני כתיבת הספר הוא ערך מחקר בן 14 שנה אודותיו. במובן מסוים, ולדמן הוא ערן ובאמצעות ספרו הוא החיה עבורנו את דמותו הכמעט עלומה של גפונוב שעשתה כמעט נס- היא חיברה בין יצירה גאורגית אדירת מימדים וכוח, בעלת סיפור רקע רומנטי ומרגש אל המקום בו הסיפור נכתב, בארץ ישראל ובפרט בירושלים, במנזר המצלבה, כך לפי הגילויים, רסתוולי, היוצר שהפך לנזיר- משורר ובעת גלותו שהה בירושלים וכתב לפחות חלק מן היצירה.

התחברתי לספר גם מהפן האישי מכיוון שצד אחד של משפחתי בא מגאורגיה. איני יודעת אם אמי שמעה על גפונוב אבל הוודאי הוא שהיא אולצה לקרוא חלקים מהיצירה בבית הספר הגאורגי בשפת המקור. יתרה מזאת, כאשר גפונוב היה עסוק בתרגום היצירה והיה על ערש דווי, היא הייתה ילדה קטנה.

אם רצוני לבקר בגאורגיה היה מוצדק לפני כן מנסיבות אישיות ומשפחתיות, כעת הוא התעצם כפליים בשל הספר, בשל דמותו של גפונוב וכמובן בשל היצירה שהוא תרגם שהילכה קסם על ערן, הנער הרגיש, שהבין מהי חברות אמיתית ואף זכה לאהבה יחד עם נערה מקסימה לא פחות ממנו העונה לשם חווה.

מה עוד נותר לי לומר מלבד שמדובר בממתק ספרותי כשבתור בונוס מכיל את מכתביו האמיתיים והאותנטיים של גפנוב עצמו ומעניקים לנו הצצה רחבה וייחודית אל דמותו כאדם וכמשורר תאב ידע ואיש ספר ומילים אמיתי שציר ההיסטוריה החמיץ?

ספר מפעים ביופיו, הוא כמעט שירה צלולה שאתה צולל אליה בכל רגע נתון ומתענג על מימיה הקרירים שמלטפים אותך אבל גם שורפים במקומות מסוימים אבל בסיומו הפצע מתאחה ומגליד, אתה חש כמו ערן, שאיבדת חבר טוב, איבדת כמה חברים טובים.
בזכותו של הספר אתה מבין מהי חברות, משפחתיות ואף אימהות וגם אם עברת דברים לא פשוטים, יש באפשרותך לסלוח ולהניח את הדברים במגירת העבר, כאשר מגירת העתיד פתוחה לפניך לרווחה.

" אני חורט על האבן הקרה מילה אחת, משורר. זה לוקח לי הרבה זמן, אבל אני לא ממהר. אחר כך, אני מוציא מכחול חדש וצבע מיוחד שקניתי, וצובע את האותיות, אחת-אחת בזהב. אני מסיים כשהשמש כבר מעל הבניינים הגבוהים. אני נוגע באבן הקרירה, נפרד מדב בפעם האחרונה, ויוצא לכיוון האוטובוס, אני פותח את שער היציאה המסורג ומביט לאחור לכיוון עץ הערבה, בדיוק בזמן לראות ציפור כחולה, לא גדולה יותר מדרור, מישירה אלי מבט. היא מטה את הראש שלה מעט הצידה ואחרי רגע ממריאה אל השמיים ונעלמת, פס צהוב מנצנץ בכנפיה."

הביקורת מוקדשת לזשל"ב שבזכותו השגתי את הספר ולבני משפחתי.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על נמר בירושלים