“את החיים כמשל סיימתי לפני שבוע, אבל רק עכשיו התפניתי לכתוב עליו כמה מילים, או שאולי דחיתי את זה עד עכשיו כי לא ממש ידעתי אם אני אצליח לכתוב עליו משהו...
מה אפשר לומר על ספר אוטוביוגרפי אינטימי ומעמיק במיוחד, שנכתב על ידי אדם בן 29, יש אולי שיאמרו כתיבה מוקדמת ובוסרית אבל בהחלט מרשימה ייחודית ונוגעת. זה ספר לא קל לקריאה, פנחס שדה הוא משורר מעומק הנשמה, אדם שהזניח אופנים בסיסיים של הקיום כדי להגיר מתוכו מילות שירה מדויקות, להצליח לנגוע בשורש השירה המופשט. אדם שמעדיף את הסבל על האושר, את הכאב על הרוגע. אדם שמסתובב תמיד עם תנ"ך, כה אמר זרתוסטרא, וספר שירי הלדרלין, וכשמשורר אמיתי כותב ספר זה חייב להיות מרעיד, מטלטל ולפעמים מקומם.
הנה לדוגמא קטע של שיר קשה שמובא בספר:
הציפורים ברום שותתות דם עת יוקדת שקיעה במערב –
על כן לא עוד תרחקנה נוד:
גם כל הגיונותי וחלומותי מאפילים לעת שקיעה.
וכל הגעגועים
נמשכים אל המות.
בהתחלה עוד סימנתי קטעים שנראו לי, אך עם הקריאה הפסקתי לסמן, פשוט קראתי ודי. אבל הנה בכל זאת קטע שפנחס שדה כתב בעקבות ביקור כפוי אצל פסיכולוג "נאה הייתה האמונה שהאמינו הקדמונים באלילים החיים שלהם – אלי הנהרות הזורמים, אלי הסלעים הכבירים והשותקים; כיום מאמינים בפלפולים אשר כת חמורים שמוחם שורץ כינים מרביצה אותם מעל קתדראות או ממלאה בהם את המוספים הספרותיים. ומהו חפצם של חמורים אלה? חפצים לעקור מהווייתו של האדם את קשיי רוחו ומצוקותיו, את סערות נפשו ויגונותיה, את כל האפל והפראי, הזר והמסוכן, שהוא בטבעם ובמהותם של חיינו החידתיים בתבל זו. אך הלוא דומים הם, למי שבא אל אדם המתייסר בייסורי אהבה ואומרים לו: הסתרס וירפא לך".
או קטע על הסבל בחייו: "כשאני שב, מקץ שנים, ומהרהר בימי הסבל ההם, אני מוצא כי מבלי דעת, היתה התנהגותי אז מכוונת לספק את מאויי האמתיים, וכי השגתי אז את מה שבקשתי: בקשתי לאהוב, לסבול, לחיות; זאת השגתי. והנה אילו הייתי משיג את 'מושא אהבתי', כי אז הייתי מקבל את הדבר החומרי, חסר המשמעות, את מה שבאמת לא בקשתי, בעוד שאת אשר בקשתי ואשר הייתי נצרך לו לשם חיי – את הרגש והסבל והתעוררות הרוח – לא הייתי מקבל, כי הם היו מומתים בנשיקה".
ספר קשה, כואב, נוגע. ובהחלט מומלץ (למעט, אולי, אנשים רציונליים במיוחד).”
