“הרומן החדש של יוסי סוכרי עוסק בהתמודדות עם המוות. שני גברים ושתי נשים מקבלים בשורה קשה שהם חולים בסרטן ועליהם לקבל טיפול נגדו.
רון עורך דין תל אביבי מקבל את הידיעה על מחלתו בגיל 46. הוא חש אימה וכותב למשפחתו מכתב אחרון. קירה סטודנטית צעירה בלונדון מתבשרת שחלתה בסרטן ומתחילה לעבור כימותרפיה.
גבריאלה מוזיקאית ישראלית צעירה מופיעה עם להקתה ברחבי הארץ היא קרובה מאוד לסבתה ומתאהבת במוזיקאי שמופיע אתה. ראייתה נפגעת ובבדיקת סי טי מתגלה כי יש לה גידול במוח.
ז'אן מישל, כדורסלן עבר שנחלץ מחיי עוני בפריז מקבל גם הוא את הידיעה שהוא חולה.
דמות נוספת שמופיעה בחלק השני של הספר היא ג'יין אחות אוסטרלית שמטפלת בחולים סופניים. ג'יין טסה לבוסטון למרכז חדש לחולי סרטן.
הפרוזה השקטה של סוכרי מחלחלת עמוק בבטן וגורמת לקורא לחוש הזדהות וחמלה כלפי הדמויות בספר. כל דמות מביאה פן אחר מהחוויה האנושית וכל דמות מתמודדת עם מחלה שעלולה להמית אותה.
הספר כתוב היטב הוא מעניין ומראה עד כמה החיים שבריריים וכיצד הם עלולם להשתנות ברגע.
הספר יצא בעם עובד הוצאה לאור.
ערכה את הספר: עירית לוריא.
בספר יש 194 עמודים.
הספר מומלץ מאוד הוא מטפל בנושא נפיץ וקשה והוא עושה זאת בצורה יפה ונוגעת ללב.”

“קראתי שלושה ספרים של יוסי סוכרי, כולל זה. אם הייתי מקבלת אותם לקריאה עיוורת, לא הייתי אומרת שהם יצאו תחת ידו של אותו הסופר.
סוכרי יודע להמציא עצמו מחדש בכל ספר, ואף ספר שלו לא דומה לקודמו. וזה נהדר, וחתיכת כישרון בפני עצמו.

ארבעה אנשים שאינם מכירים זה את זה מקבלים בשורה בצורת שעון חול אשר עומד מעל ראשם ומעתה ואילך יזכיר להם שזמנם קצוב. נכון, זמנו של כל אדם קצוב, אבל אצלם הספירה לאחור כבר החלה.

קירה, סטודנטית מבריקה מקיימברידג', שמקיימת יחסי אהבה שנאה עם אביה ואחותה, הם היחידים שנשארו לה אחרי מות אמה, תגלה מחדש את משפחתה, ותעבור איתם תהליך של יציאה מחושך לאור.

ז'אן מישל אשר בעברו היה שחקן כדורסל שהגיע לטופ, חי בניו יורק אך ליבו בפריז, עם בנו שנשאר לגור שם לאחר שהתגרש מאמו.

רון, אב לתאומים, עורך דין תל אביבי עצמאי ואתאיסט, מפקיד בידיה של אחותו מכתב ארוך ודחוס, דרך המכתב, הקורא מתוודע לסיפור חייו.

וגבריאלה,המנהלת חייה על קו ירושלים תל אביב. היא מנגנת בהרכב מוזיקלי,זה עתה התחילו לגלות אותם, הם מופיעים, והלהקה מתחילה לתפוס מקום בעולם. יש לה גם אהבה, יחסית טריה, אבל היא מרגישה שזה הדבר האמיתי.

בקולות מובחנים ובצלילות שופעת כנות מביא סוכרי את סיפורם של הארבעה, מדברר את פחדיהם, צולל איתם למקומות הכי אפלים, לוקח אותם אל פינות לא מוכרות להם, שם הם נדרשים לעמוד אל מול מציאות לא ברורה, מול אמת שאין בכוחם לשנות אותה.

סוכרי נע על התפר הדק שבין החיים והמוות, יודע להלך פה וגם שם. בכתיבה יפה הוא ממחיש את התאווה לחיים, כמו גם את אפסיותו של החידלון.

ההפתעה שמביא סוכרי לקורא לקראת סוף הספר היא צחוק הגורל בהתגלמותו.


משובח, כמו תמיד.”