היא ישבה שם לבדה, על ספסל עשוי עץ עם רגליים מברזל, צואה של יונים בקצותיו, שמש בהירה בשמיים ומכוניות חולפות משני צידי השדרה. ישבה שם, במקום ההוא, במקום הזה, ובעיניה נראה סימן. בתחילה תו קלוש, ההלך והדהד עד אשר הפך לאות, לסימן, לכמה חלקים אשר חברו להם יחדיו. הייתכן? החרציות מסביב פרחו, לאחר ימי גשם דולקים בזה אחר זה, ושמש בוקעת מבין העננים. ההתרגלות של הגוף אל זכרון החום, מגע הגוף בבוהק קרני החמה, צריבתה. היא ישבה שם לבדה. אנשים כמעט ולא עברו, היא, המעיל השחור האופף את גופה, וצעיף מלפף את צווארה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה